במוצאי שבת האחרונה, 12 שעות בלבד לפני שסמ"ר שחר שלו ז"ל הניח סופית את נשקו במלחמת הגבורה של חייו, עזבה אמו, נעמי, לראשונה את מיטתו בבית החולים רמב"ם.
40 ימים רצופים הקפידה שלא לזוז ממנו, ביום ובלילה, ודווקא ביממה הקריטית, שבדיעבד התבררה כאחרונה בחייו, הרשתה לעצמה להרפות מעט. משהו פנימי, לא מוסבר, אותת לה שצריך להפנות משאבים גם להמשך החיים. "רציתי להכין את שני הילדים הקטנים שלנו, דורון ואביה, לפתיחת שנת הלימודים. אני הרי גם אמא שלהם".
קרוב לשעתיים נמשכה הנסיעה ברכב מחיפה לבית המשפחה במושב אלוני הבשן שברמת הגולן. "לאורך חצי הדרך", היא מספרת בעיניים לחות, "פשוט בכיתי בלי הפסקה".
הרגשת שהסוף עומד להגיע?
"לא ברמה כזאת. לפני שיצאתי שאלתי את הרופא התורן אם אני יכולה לצאת, אם זה בסדר שאעזוב מעט את שחר. הוא אמר לי שהוא לא יכול להבטיח לי כלום. בכל זאת קיבלתי את ההחלטה לצאת ולהתאוורר. הרגשתי שאני צריכה קצת נשימה ומרחק".
בדיעבד אולי היה באקט הזה משהו סמלי. שמותר כבר לשחרר.
"לא יודעת. זה גדול עלי. לאמא אין תמיד את כל התשובות".
לא חששת שהרע מכל יתרחש דווקא כשלא תעמדי לצידו?
"כן, בוודאי, אבל אמרתי לעצמי, מה אפשר לעשות. יש לנו עוד ילדים לדאוג להם. אבל ממילא לא נתנו לי להתעסק בשאלה הזאת יותר מדי".
שעות אחדות אחרי שיצאה, קיבלה נעמי קריאה דחופה לשוב לבית החולים. שעון החול הלך ואזל, ועימו התקרבה שעת הפרידה. "הרגע שממנו כולנו פחדנו".
באותם רגעים ממש התכונן גם אחיו הגדול של שחר, אייל, לחזור אל מיטת אחיו. בעומדו לפני דלת היציאה בבית, התלבט אילו נעליים ינעל. תחילה בחר בזוג סנדלי עור, אבל ברגע האחרון שינה את החלטתו והחליף לסנדלי בד.
"במבט לאחור, היה ברגע הזה סוג של סימן מוקדם מבחינתי. ביהדות אסור לאדם אב?ל ללכת עם נעלי עור. אני לא יודע מה עורר בי את הדילמה הזאת, אבל עובדה שהנושא קפץ לי פתאום לראש, כשאני מנתח לאחור, אני מרגיש כאילו ידעתי ששחר לא ייצא מזה. ידעתי שהוא מיצה את הסבל, ושמגיעה לו מנוחה. אתה מבין? היה בי פחד סמוי: מה יקרה אם הוא ימות פתאום, ואני אמצא את עצמי מסתובב עם סנדלים מעור ".
חמישה שבועות וחצי היטלטלה משפחתו של שחר ברכבת ההרים האכזרית של חייה. חודש וחצי נסחפה בין תקווה מרוממת נפש לייאוש מנתץ לב. המסע הזה החל ב?23 ביולי 2014, ימים אחדים אחרי הכניסה הקרקעית לרצועת עזה, אז נפצע שחר אנושות ממטען חבלה שהופעל נגד יחידת הצנחנים שלו בחאן יונס. באירוע ההוא נהרגו סגן פז אליהו, סמ"ר לי מט וסמ"ר שחר דובר?דאובר. ביום ראשון השבוע, כשהמוניטור שעקב אחרי פעימות ליבו של שחר נדם, תם המסע.
במשפחת שלו נתקלתי לראשונה לפני חודש, במסגרת כתבה על פצועי "צוק איתן" שאושפזו בבית החולים סורוקה בבאר שבע. הם התייצבו שם מייד, ובהרכב כמעט מלא: האב שמעון (48), אחראי הביטחון השוטף באלוני הבשן ומוותיקי היישוב; האם נעמי (47), עובדת במטעי התפוחים במושב ומורה לתלמוד בשעות הפנאי; האחות הבכורה דגנית (24), מטפלת במעון לפעוטות ביישוב איתמר; אייל (22), שריונר שהשתחרר לאחרונה מצה"ל וממתין לשובו לשירות מילואים בתנאי קבע; חגי (19), שאמור להתגייס בקרוב, אחרי שהשלים מכינה קדם צבאית; מרים (16) לומדת באולפנה; ודורון (8) ואביה (4), שנעדרו מבית החולים וגם מההלוויה, כי יש גבול למה שאפשר להעמיס על ילדים רכים.
כבר בכניסה למחלקת טיפול נמרץ, שם שכב שחר כשהוא מורדם, מחובר לאינפוזיות וקטוע ברגלו השמאלית עד למפשעה, היה אפשר להבחין באופי הייחודי של המשפחה, יש שיאמרו ססגוני. הם כבשו את המסדרונות, לא בחלו ברעשנות עולצת פה ושם, ובעיקר דיברו ללא הרף על "מעברים בין דאון להיי".
אחרי ששחר הועבר להמשך טיפול ברמב"ם, קרוב יותר לבית בצפון, העתיקו גם לשם את "תחושת היו?יו הרגשית", כהגדרתו של האח אייל. כל בדל מידע על מצב הבן הפך את קוטבי מצב הרוח של ההורים והאחים טרופי הדאגה. "היו לא מעט רגעי היי, כולל סף אופוריה, כשהפחיתו לשחר תרופה לייצוב לחץ הדם, ומנגד, כמות שווה של רגעים אפלים". רגע אחד טוו חלומות על שיקום איטי ועל חזרה ל"שגרה מתונה", וברגע שאחריו נתקלו במציאות העגומה. כך נעו במטוטלת חסרת רחמים, נתלים בקצותיה, ללא יכולת לרדת או להרפות. עד הסוף המר.
את הלילות הראשונים אחרי הפציעה העבירו בשינה על מזרנים בחדרי ההמתנה, מחוץ לטיפול נמרץ. בהמשך עברו לישון בחדרי הורים שהוקצו להם מטעם בית החולים, ואחר כך בחדרי מלון מטעם הצבא. "המכנה המשותף היה שכולם במרחק רבע שעה הליכה משחר, לא התרחקנו ממנו בעד שום הון שבעולם".
בדומה לנעמי, גם אבא שמעון לא עזב את מיטת בנו, למעט בארבע הזדמנויות שהוא זוכר. שתיים הוקדשו לסידורים משפטיים בעניין הפציעה, אחת להלוויה של חבר של שחר, שנהרג בלחימה בעזה, ועוד אחת לשבעה של חבר אחר.
"היינו בתקווה כל הזמן", אומר שמעון. "לא הפסקנו להתפלל שהוא ייצא מזה. אבל היו ימים שחורים שבהם המצב נראה מאוד לא טוב. כל מיני מדדים שהיו בהתחלה סבירים וצנחו פתאום, ואחר כך שוב חזרו לעצמם. היו איברים פנימיים, כמו הכבד והכליות, שהתחילו לקרוס בשלב מסוים, ואז חזרו לפתע לתפקד. ואנחנו, באמצע כל מעגל כזה, נסחבים איתו למעלה ולמטה".
"תמיד הכרנו בחומרת הפציעה", אומרת נעמי, "אבל להדחקה ולתפילה חוקים משלהן. לאורך כל הדרך אמרו לנו שהמצב סוער. אם להיות כנים, שחר לא היה אף פעם במצב שבו נפתרה בעיה אחת וגם השנייה הסתדרה. זאת היתה פציעה מאוד מורכבת, עם זיהומים, המון איבוד דם, וקפיצות במוניטורים. לא היה רגע שבו יכולנו להתרווח ולהגיד, 'הולך להיות מאה אחוז הצלחה'".
אתם זוכרים את הרגע הכי אופטימי במהלך השבועות האלה?
שמעון: "כן, זה קרה יום אחד אחרי שהוא נפצע. דיברנו איתו אז - והוא הינהן בראש. הוא כנראה היה מורדם רק חלקית. גם הרופאים דיברו איתו, סיפרו לו שהוא נפצע, שהוא עכשיו בבית חולים, ושמטפלים בו יפה. לדבריהם, הוא הינהן, כאילו הבין את מה שנאמר לו. הרופאים מיהרו לספר לנו את זה בשמחה רבה. זה נתן לנו המון תקווה להמשך, אבל מאותו היום הרופאים הרדימו אותו הרדמה מלאה".
לדברי אחותו של שחר, דגנית, באותם ימים ראשונים הרופאים בישרו ששחר יצא מסכנה מיידית. "אמרו לנו שהוא עבר מהגדרה של 'פצוע אנוש' ל'פצוע קשה מאוד'. אני זוכרת שכולנו אמרנו לעצמנו, יופי, יש התקדמות".
אני זוכר אתכם בסורוקה, מחכים ליציאה של שחר מהטיפול הנמרץ לניתוח. הייתם מאוד אופטימיים.
שמעון: "כי היתה סיבה לאופטימיות. עודדנו אותו כל הזמן שיילחם, שיפעיל את איברי הגוף. חודש שלם הרופאים נאבקו על הרגל שנשארה לו".
עם כל יום שחלף הלכה המשפחה ואיבדה את התוחלת לשינוי. מבחינה רפואית, המצב נע ונד בפראות: שחר עבר ניתוח יומי לניקוז הגדם ברגלו הקטועה, קיבל כמויות בלתי נתפסות של עירויי דם, ובשלב מסוים החמירה פגיעתו המוחית עד כדי כך, שהמשפחה נאלצה להתמודד עם הידיעה שגם אם יחלים מהפציעה, רוב הסיכויים שיישאר רתוק למיטה כל ימיו.
אייל: "אני זוכר יום של צניחה גדולה בלחץ הדם שלו וחום נמוך מאוד, משהו כמו 35 מעלות. עמדתי שם ואמרתי לעצמי, חלאס, אני כבר לא יכול לסחוב את הסיבובים המטורפים האלה של תקווה ונפילה. באותו רגע היה לי ייאוש מטורף. לא הסכמתי להיכנס לחדר, כדי לא לראות אותו במצב כזה".
כשהמצב החמיר, החליטו הרופאים לקטוע גם את רגלו הימנית של שחר. שמעון: "זה מבחינתי היה הייאוש הכי גדול, כשהודיעו לנו שאין ברירה, שמוכרחים להוריד גם את הרגל השנייה. הרופאים הסבירו שאם הרגל שלו תישאר - היא עלולה לסכן לו את כל הגוף, ולמעשה את חייו. זאת היתה נפילה תלולה, ובאמת התקשינו להתרומם ממנה".
דגנית: "יש גבול לכמה אתה מוכן לראות את אחיך סובל. אני זוכרת שאחת הפעמים ראיתי את הפנים שלו מעוותות מרוב כאב, הרגשתי כאילו כל הגוף שורף לו מבפנים. זה כל כך כאב לי".
דגנית, שנישאה רק לפני חמישה חודשים, מודה לאלוהים על שהספיקה לבשר לשחר את הבשורה הכי משמחת בחייה: היא בהריון. "הכל התערבב בי. מצד אחד השמחה על הילד שייוולד לי, בעזרת השם, ויהיה הנכד של ההורים והאחיין של שחר. מצד שני, הידיעה המתמשכת שהמצב של שחר לא הולך ומשתפר".
איך סיפרת לו?
"נכנסתי לחדר טיפול נמרץ, התקרבתי אליו לאוזן, ואמרתי לו: 'שחר, אני בהריון. אתה תהיה בקרוב דוד'".
למרות ההרדמה והפגיעה המוחית המחמירה, דגנית נאחזת בתקווה שאחיה הצליח לשמוע אותה, שהבין את משמעות הבשורה, שמשהו מהטון המאושר שלה חילחל לתודעתו המעורפלת והרחיב בו חיוך קטן, מבעד למשככי הכאבים.
רגשת שהוא מגיב?
"לא ממש. אבל מה אני יודעת. בסופו של דבר, הכל זה תקוות של אחות בכורה, שהיתה רוצה לראות את אחיה חי, מאושר ושמח בשמחתה".
הרביתם לדבר איתו לאורך האשפוז.
נעמי: "דיברנו איתו כל הזמן. סיפרנו לו מה קורה במדינה, מה חדש באלוני הבשן. סיפרנו לו שהחברים שלו באים לבקר ומחכים לו בחוץ. רק על שני דברים הקפדנו לא לספר לו, אפילו ברמז: שהוא איבד את שתי הרגליים, ושחברים שלו בפלוגה נהרגו במלחמה".
שמעון: "חששנו שאם הוא יידע, הוא יאבד את הרצון להמשיך להילחם".
השמעתם לו מוסיקה שהוא אוהב? הקראתם לו ספרים?
נעמי: "שרנו לו שירי שבת, התפללנו איתו בכל בוקר. ביקשנו מהצוות בבית החולים שייתנו לנו תוספת של חצי שעה בשעות הביקור, כדי שנשלים איתו את התפילה".
שמעון מחייך חיוך נוגה. "היתה רק בעיה קטנה: את השירים שהוא אהב, אנחנו לא ממש אוהבים. הוא היה שומע כל הזמן עמיר בניון, אייל גולן, שלמה ארצי. אנחנו העדפנו לשיר לו שירים שהוא מכיר משולחן הקידוש בבית".
דגנית: "אני דיברתי אליו המון. ממש סיפרתי לו סיפורים. בשלב מסוים הזהרתי אותו שאחזור על הסיפורים שלי שוב ושוב, עד שיימאס לו והוא יקום לצעוק שאפסיק לטגן לו את המוח".
בשבוע וחצי האחרונים הפסיקו הרופאים להזריק תרופות הרדמה לגופו של שחר. בני המשפחה המתינו בציפייה שבנם יתעורר, אבל תקוותם נכזבה. תחת זאת, ברגעיו האחרונים נראה היה כאילו שחר פוקח עיניים.
נעמי: "יש מצב שנקרא שירת הברבור, זה כשהברבור הלבן שר הכי יפה, דווקא בסוף חייו. לפני שהוא עזב אותנו, שחר פקח אלינו עיניים פתאום, ולרגע אחד היתה לכולנו הרגשה שהוא מסתכל ומנסה לדבר. אבל זאת היתה רק הרגשה. כל כך נתליתי בה. מי לא רוצה שהילד שלו ינסה לצאת מקורי השינה הכפויים עליו?".
ביום ראשון, בשעה 11:30 בדיוק, שעות אחדות אחרי שהרופאים הזעיקו את כל בני המשפחה להיות עם שחר ברגעיו האחרונים, נרשם מעמד הפרידה קורע הלב סביב מיטתו. ההורים והאחים נעמדו סביב האח, קראו פרקי תהילים ואמרו תפילת "וידוי".
נעמי: "לפני התפילות שרנו לו את השיר 'עוף גוזל', ששרנו אחר כך גם מעל הקבר שלו, בסוף ההלוויה. זה שיר ששחר בעצמו אהב לשיר. הוא שר אותו כבר בגיל שלוש וחצי, בחתונות של שני האחים של שמעון. הרגשנו שהכי מתאים להיפרד ממנו ככה. אחר כך סיימנו את התפילות, ושמעון אמר לו בקול רם: אנחנו משחררים אותך, לך לדרכך".
שמעון: "כולנו החזקנו ידיים סביבו, ואמרנו לו שאנחנו מאוד אוהבים אותו. באותם רגעים ראינו שהמדדים שלו במוניטור הולכים ודועכים. כאילו חיכה לקבל את האישור שלנו. אחרי כמה רגעים הכל נגמר".
דגנית: "שרנו לו את 'ברכת הבנים', שזו ברכה שהיינו מברכים אותו בכל יום לפני שלקחו אותו לניתוח. הצוות הרפואי עמד והסתכל עלינו מרחוק. אני חושבת שכולם היו בהלם מהמעמד הזה".
אייל: "לאורך כל החיים שלו, שחר היה מתעורר בבוקר עם פרצוף זעוף כזה, שכולם אהבו אצלו. החברים שלו קראו לו בחיבה 'חמוצי', רק בגלל זה. ברגעים שנפרדנו ממנו, הפנים שלו היו כחולות ונפוחות. אמרתי לעצמי שלא הייתי רוצה לזכור אותו ככה, אלא כבחור החייכן שהוא תמיד היה, אחי הדיסלקטי וההיפראקטיבי, זה שתמיד היתה לו הפרעת קשב וריכוז לא מאובחנת".
בכיתם?
"במשך כל חמשת השבועות, הרופאים ביקשו מאיתנו שלא נבכה בחדר, כדי שלא נרפה את ידיו. שלא נגרום לו, חלילה, להפסיק להילחם. גם אמא תמיד אמרה שבחדר של שחר לא בוכים, ואם מישהו רוצה להזיל דמעות - שיעשה את זה בחוץ. אבל ברגע הפרידה לא הצלחנו להתאפק. כולנו פרצנו בבכי. כאילו לא היה יותר מקום להעמיד מולו פנים".
האחות מרים מבקשת מאמא נעמי, ספק ברצינות, ספק בהלצה צרובת כאב, ש"תגיד לשחר שבפעם הבאה יעביר אלי משקפי שמש שאפשר לנקות יותר בקלות". מתברר שאחרי פציעתו הופקדו ברשותה משקפיו המיותמים, ומאז נפשה לא יודעת מרגוע. "אי אפשר לנקות את המשקפיים האלה", היא חוזרת ומצהירה, כמו אומרת: אי אפשר לעמעם את היגון.
אמא נעמי מחבקת אותה בחום, ואחר כך קוראת לאייל, לדגנית ולשאר האחים לבוא לאכול. היא מבקשת בחיוך להרחיק חתולה תועה, שנכנסה למועדון באלוני הבשן, שם יושבת המשפחה שבעה ומקבלת את המוני המנחמים מכל קצווי הארץ. לאורך השבעה, ממש כמו בבית החולים ובמעמד ההלוויה, ממשיכה נעמי לשמש ומשענת לכל סובביה. קשה לתפוס אותה בוכה בפומבי, או סתם נסדקת לרגע. צוק איתן של אישה אחת.
"זה לגמרי לא נכון, אני כן בוכה, ולא מעט. אולי לא כשכולם רואים, אבל תראה את העיניים שלי, הן אדומות גם עכשיו. אם אני אעבור על עמוד הפייסבוק של שחר, למשל, אני ישר אבכה".
ובכל זאת, מאין את שואבת את הכוחות?
"אין לי מושג. באמת שלא, אני לא מתחמקת. אני לגמרי כזאת. אין מה לעשות. אני תמיד אומרת שצריך לדעת להסתכל קדימה ולהמשיך הלאה. היו רגעים שבהם חשבנו ששחר ייצא מזה, וכבר דיברנו, אני ושמעון, על השיקום הארוך שיימשך לפחות שנתיים. אני רוצה שכל אחד ימשיך בחייו בדיוק כפי שתיכנן, וגם אמרתי את זה בהספד בהלוויה. שכל החברים שלו ימשיכו לטייל, לשמוח, להקים משפחות. אני מודעת לזה שצריך להמשיך בחיים. הרי שחר לא יתפוגג אף פעם מהמשפחה. הוא יישאר איתנו תמיד".
שמעון: "תזכור שיש לנו עוד שישה ילדים, שאותם אנחנו צריכים להמשיך ולהחזיק. ברור לי שאם אני אשבר - חלק גדול מהמשפחה יישבר אחריי. זה הדבר האחרון שאני רוצה שיקרה".
אתם בני הציונות הדתית. ברגעים קשים כאלה אין משבר אמונה?
נעמי (בנזיפה): "מה פתאום! ילד מפסיק לאהוב את ההורים שלו אחרי שהם נותנים לו פליק על הטוסיק?"
זה הפליק הכי אכזרי שאפשר להעלות על הדעת.
שמעון: "ידוע שאלוהים מנסה את מי שהוא חושב או יודע שיעמוד בניסיון. אני לא רואה כאן משבר. אנחנו נשארים אנשים מאמינים, ואני מאמין בכל ליבי שאם הקדוש ברוך הוא החליט שהוא רוצה את שחר אצלו, זה אומר שהילד סיים את תפקידו על האדמה הזאת, ושיש לו תפקיד אחר לעשות בשמיים. לי ברור עכשיו שלשחר יותר טוב איפה שהוא נמצא. וכמה שזה כואב לנו, הוא צריך כנראה להיות למעלה, עם כל מי שכבר עלה לשם".
לא עלתה בשום שלב השאלה "למה דבר כזה קרה דווקא לנו"?
"לא. מבחינתי זאת שאלה מטופשת. הדם שלנו לא יותר אדום משל משפחות אחרות. זה קרה אצלנו, לצערנו, ואנחנו נדע להתמודד".
שחר ז"ל נחשב לאחד הפצועים שקיבלו את הכמות הגבוהה ביותר של מנות דם במסגרת המאבק הרפואי להצלת חייהם: יותר מ?1,000 מנות, מהן 28 בניתוח ההצלה הראשוני. מנה אחרי מנה, אינפוזיה אחרי אינפוזיה. בשלב מסוים נוצרה מצוקה, ונדרשה תרומה נוספת של טסיות דם מתאימות. המשפחה פרסמה את הדרישה לתורמים בדרך שקיבלה עד מהרה, ושלא כמתוכנן, תפוצה ויראלית.
שמעון: "זה התחיל באי?מייל תמים, עבר להודעות בווטסאפ בכל מיני קבוצות, והסתיים באינספור סטטוסים של אנשים אכפתיים בפייסבוק. משם זה זלג לכותרות החדשות, ובתוך שניות בית החולים הרגיש את ההשפעה: הוא הוצף בפניות של אזרחים שביקשו לתרום דם".
ידעתם שזה יקבל תהודה כל כך דרמטית?
"ממש לא. אם היינו יודעים, היינו בוחרים בשיטות פרסום יותר מתונות. בשלב מסוים, הדובר של רמב"ם ביקש ממני שאפיץ את ההודעה ההפוכה - שיש מספיק טסיות ואין צורך בעוד. לצערי, לא כולם שמעו על הביטול, ואני ממשיך לקבל טלפונים מאנשים שרוצים לתת מדמם לשחר. אני נאלץ לבשר להם בצער שכבר אין למי לתרום".
אלפים הגיעו להיפרד משחר בדרכו האחרונה. דתיים וחילונים, צעירים ומבוגרים, חיילים בשלל כומתות. רבים הרגישו, באופן מוזר, כאילו איבדו מכר קרוב. במהלך המלחמה התבלט האב שמעון כמרואיין הייצוגי, כמעט, של משפחות הפצועים בבתי החולים, וזה סייע להחדיר את דמותו של שחר ללבבות.
"בשבילי זאת היתה תרפיה", הוא אומר. "הבן שלי נהרג במלחמה - נתן את חייו בהגנה על המדינה, ואני גאה בו. לדעתי, ישראלים רבים שותפים להרגשה הזאת, ולכן הוא הפך לדמות אהודה".
דגנית: "באחד הימים הגיע לבית החולים אדם בן 90, שלף פנקס צ'קים ואמר שהוא רוצה לתת כסף לכל חייל פצוע שסיכן את עצמו למען המדינה. מובן שסירבנו, אבל אתה יכול להבין את האהבה".
מסע ההלוויה נע באופן סמלי בכביש הדקיק שנמתח בין אלוני הבשן לבין בית העלמין הפסטורלי שבפאתי היישוב חיספין שבדרום רמת הגולן. בשמיים ריצדה באותה שעה כמות נכבדה של עננים כבדים, ואור השמש הציץ דרכם ונמוג מייד, "כאילו בורא עולם בכבודו ובעצמו מסתכל מלמעלה", כדברי אחת המשתתפות.
"אנחנו מודים לאלוהים על דבר אחד: שהיו לנו חודש וחצי שלמים להיפרד ממנו", אומרת נעמי. "מה שכן, תמיד אשאל את עצמי למה שחר לא נמצא כאן כדי לסדר את הגינה, ולמה הוא לא מתייצב לצבוע את הפרגולה שהוא בנה לפני שיצא למלחמה".
מה יש לכם להגיד לכל האלפים שבאו, תרמו, התעניינו, חיבקו?
נעמי: "זה עם ישראל במיטבו. מה לא הציעו לנו? דירות לגור בהן, אוכל, כביסות, בייביסיטר. חודש וחצי לא היינו צריכים לדאוג לכלום. אני רואה בזה משהו נהדר. בתפיסה שלי, כשאתה מחייך למישהו - הוא יחייך אליך בחזרה. ובמלחמה הזאת, המון אנשים חייכו אלינו".
דגנית: "המתנות, האכפתיות והנכונות של אנשים לתרום דם - כל אלה נתנו לנו להבין שעם ישראל בא להגיד לשחר רק מילה אחת: תודה".