"את הצו 8 קיבלתי ביום רביעי בצהריים. השארתי הכל במקום, כלים, סולמות, פיגומים. הצלחתי איכשהו למצוא מישהו שידאג ללקוח. היו לי שמונה שעות עד שאני נעלם, לא יודע אפילו לכמה זמן, לא יודע לאן. כל הלילה ישבתי עם חברה שלי והפלתי עליה את כל התיקים: צ'קים, חשבונות, טלפונים, ניירת, בנק, עבודות גביה, הכלב.
"עשיתי השנה בערך 75 ימי מילואים. קו של 30 יום ברפיח, שבוע אימון. מאז הפיגוע במלון פארק אני בערך יום בשבוע במילואים. לפעמים זה מהיום למחר, לפעמים כמה ימים מראש, כמעט תמיד זה שורף יום עבודה. ואז הגיע צו 8.
"אני מ"פ בפלוגה כבר שבע שנים ויש לי חבר'ה על הכיפאק. כל הזמן אמרתי להם, תכינו את התיק אולי יקראו לנו. זה אומר שאי אפשר לתכנן כלום. אין נסיעות לחו"ל, אין פרויקטים, רק תיק ארוז וחוסר ודאות. חלק מהאנשים קיבלו את הצו בשלוש לפנות בוקר. למחרת, בעשר, היתה התייצבות של 110 אחוז.
"ככה, באמצע החיים אתה יוצא מתל אביב, נוסע 50 דקות, ומגיע לעולם אחר שקוראים לו נצרים, מקום פשוט מטורף. לפני האינתיפאדה מילואים היו שש בש, בדיחות, צחוקים. היום זו פשוט מלחמה. התעסקנו רק במשימות: מארבים, חדירות, פיצוץ מחרטות. היו לי שבעה פצועים שהופעל עליהם מטען. כל הזמן יריות, פגזי מרגמה ומטענים. יום אחד יצאנו לחשוף מנהרות על גבול מצרים. בחיים לא ירו עלי ככה. אתה נוסע ויורים עליך ירי מטורף מכל הכיוונים.
"בשטח לפעמים פשוט כואב הלב. ראיתי במחסום ילדים בני שש חוזרים מבית ספר ויושבים שעות בשמש. אין מה לעשות חוץ מלתת להם מים. אבל גם אם המצב מסריח, כמ"פ ההשפעה שלך היא ענקית. מה שתעביר לחיילים משליך חד משמעית על התנהגות התושבים הפלסטינים בהתייחסות לאמבולנסים, לזקנים, לפועלים. הרמה המבצעית לא נפגעת אם אתה עושה את העבודה בצורה אנושית. בגלל זה יש לי כעס גדול על הסרבנים. אני מבין אותם, אבל אומר: אם אתם חושבים שיש בעיה תבואו ותשנו מבפנים.
"מתוך 30 יום בנצרים יצאתי פעם אחת לסופשבוע קצר החתונה של אחותי. לפני המילואים לקחתי על עצמי בשמחה הרבה משימות בהרמת האירוע הזה. שבוע וחצי לפני החתונה התקשרתי לאבא שלי ואמרתי לו 'תחלק מחדש את המטלות אני נעלם'.
"כשחזרתי מהמילואים ישבתי בבית שלושה שבועות. פשוט לא היה לי כוח לעבוד. האינתיפאדה מוציאה אותך לגמרי מהפוקוס. בעבודה האינתיפאדה פגעה משמעותית. באמצע המילואים, מתקשר אלי מנהל הבנק ואומר לי שחזר צ'ק גדול, ואני - אין לי מה לעשות. אני תקוע בנצרים. עד היום לא קיבלתי חלק מהכסף. מעבר להפסד הכלכלי לעסק, הצבא עלה לי הרבה השנה. רק החודש עלו לי שיחות בסלולרי לחיילים ולצבא אלף שקל. גם על דלק שפכתי הרבה.
"כן, אני מרגיש שאני משלם איזשהו מחיר, אבל ממש לא מרגיש פראייר. אף פעם לא חשבתי לא ללכת למילואים. זו חבורה של אנשים מכל שכבות החברה, שבלי ציניות, זו גאווה להשתייך אליה. הייתי מרגיש הרבה פחות נוח אם מישהו אחר היה מסתכן כדי לשמור עלי. מפריע לי שחברים שלי לא עושים מילואים. מפריע לי יותר שטוחנים בעיקר את החיילים הקרביים. חוק טל הוא בעיני בושה וחרפה. אני לא מרגיש מקופח, אבל המדינה יכולה לחלק את הנטל אחרת. בסופו של דבר חזרתי לבועה התל אביבית, אבל לא שכחתי. האינתיפאדה הזאת היא חוויה שמלווה אותך כל הזמן.
רס"ן (מיל') צביקי שיינפלד, בן 32 מתל אביב, הוא קבלן שיפוצים עצמאי. משרת במילואים כמפקד פלוגת צנחנים.
הביא לדפוס: ישראל בן ברוך
הצ'ק חוזר, הלקוח הולך, ואני בנצרים
צביקי שיינפלד
5.9.2002 / 19:41