מקצוע העיתונות עלול גם להיות מסוכן. ג'יימס פולי וסטיבן סוטלוף היו מודעים לכך כאשר יצאו לסקר את האירועים בסוריה, בעיראק, בתימן או בלוב - מסוג המדינות שבהן לא קיים סוף שבוע של הכל כלול. אלא ששני העיתונאים האמריקנים ידעו שמשהו חשוב ומשמעותי מתרחש היום בעולם הערבי בכלל ובמדינות אלה בפרט. וכדי להבין מה קורה - אין טוב מלהיות בשטח עצמו. גם אם מסוכן. זה חלק מהמקצוע.
אני לא הכרתי את שני העיתונאים, אבל הכרתי כאלה שנהרגו במהלך עבודתם, למשל העיתונאי הצרפתי של הרשת הצרפתית הראשונה TF1, פטריק בורה. עיתונאי מעולה שגם שירת בארץ. הוא נהרג בכוויית יום לפני תחילת המערכה השנייה בעיראק (2003), לאחר שטנק אמריקני פגע בו בשוגג. בורה אהב את החיים. היינו יחד, בין השאר, בקוסובו ובהלוויה של חאפז אל?אסד בדמשק ביוני 2000. הוא חשב שאני, בהיותי ישראלי, מטורף שאני מסתובב באותן מדינות. הוא ראיין אותי שם ברחובות בין אלפי האבלים הסורים. הוא חשב שאני משוגע, אבל הוא דווקא זה שנהרג. צריך כנראה גם מזל במקצוע הזה.
והמזל זה גם ליפול, אם כבר נתפסים, בידי גורמים נורמליים. שלוש פעמים זה קרה לי. פעם כשנעצרתי בידי כוחות סרביים בעיר וראנייה (סרביה), שעה שהשגריר הישראלי נותר בבלגרד; פעם על ידי כוחות אמריקניים במדבר העיראקי סמוך לכרבלה; ופעם על ידי המשטרה החשאית של סוריה בזמן אותה הלוויה, שעה שהם היו מאוד עסוקים. ברוך השם, היו אלה תמיד גורמים מדיניים. לא המון משולהב ולא ארגוני טרור.
הספק גדול
לג'יימס פולי ולסטיבן סוטלוף היה המזל הרע ביותר. גם ליפול בשבי וגם לידי הארגון החולני והברברי ביותר הפועל היום בעולם, ארגון דאעש, שמחזיר אותנו לימי ההונים והוונדאלים, רק בגירסה מחרידה יותר מאחר שהיא גם מצלמת ומתעדת את הגועל.
לסטיבן סוטלוף היו כל "המחלות" מבחינת דאעש: גם אמריקני, גם יהודי וגם ישראלי. "טריפל אס" מבחינת הארגון. סוטלוף הצליח להסתיר את יהדותו ואת העובדה שהחזיק בדרכון ישראלי, אבל גם אם היו פעילי הארגון יודעים את זה, אני לא חושב שהם היו יכולים להעניק לו גורל אכזרי יותר. עיתונאי לא יוצא לשטח כדי שלא לחזור. אני לא הכרתי במהלך 30 שנות הקריירה שלי עיתונאים עם יצר התאבדות. פולי וסוטלוף מן הסתם רצו לחזור הביתה בשלום. במותם המזוויע הם שיקפו בצורה המדויקת ביותר את מה שעובר היום על אזורנו - הקצנה של האיסלאם.
ארבעה דברים מזעזעים יש בסיפור של דאעש, גם אם יש כאלה המבקשים למזער את גודל האיום: הראשון הוא העובדה שמאות מוסלמים מאירופה ומצפון אפריקה הצטרפו לארגון הקיצוני. זה לא מבטיח עתיד ורוד ליבשת. יום אחד הם יחזרו הביתה. עם הסכין. ואפרופו המגרב, היה מי שקיווה כי אביב העמים הערבי שהחל בתוניסיה ב?2011 יביא עימו דברים טובים כמו דמוקרטיה. להפך, הרדיקלים, לא המתונים, הם אלה שמתעצמים במגרב.
השני הוא קריסת המדינות הערביות או ישויות, והסרטן שנקרא טרור אשר מתפשט בוואקום שנוצר. אנחנו רואים את זה בתימן, בעיראק, בסוריה, בלוב - וכן, גם בעזה.
השלישי הוא ההודאה של האיש החזק בעולם, הנשיא ברק אובאמה, כי אין לו אסטרטגיה נגד דאעש. אפשר להבין. בתוכניות של אובאמה, השנה השישית שלו בתפקיד היתה אמורה להיות שקטה ושלווה בעולם שבו כולנו טובים. אבל מה לעשות שהטוב והרע היו קיימים לפני אובאמה ויהיו קיימים גם אחריו. אלא שפעם היה ברור שהטובים הורגים את הרעים. היום קצת קשה לדעת מה לעשות, כי אולי על פי התוכנית של הנשיא בכלל לא היו צריכים להיות רעים, בדיוק כמו שהוא קבע בתחילת הקדנציה הראשונה שלו שאסור להשתמש במילים "טרור איסלאמי". זוכרים.
הרביעי הוא ההפצה של הגועל ברשת. הרשת היתה אמורה לקרב אותנו. היינו אמורים, על פי מה שהבטיחו לנו, להיות כפר גלובלי קטן?גדול. בפועל זה לא באמת קורה. הרשת, שהיתה אמורה לקרב לבבות, רק מכניסה לנו זוועות אל תוך הבית. לא הצטרפנו לפייסבוק כדי לראות ראשים נערפים. אבל בפועל זה מה שקורה.
בסוף השבוע מצפה לנו כינוס נאט"ו. מעניין איזו בשורה נקבל הפעם ממנהיג העולם החופשי. האם יכניס כוחות לעיראק כדי לחסל את הגידול הממאיר הזה שנקרא דאעש (ג'יהאד איסלאמי)? האם יתגייס כדי להפעיל שריר אמיתי מול פוטין באוקראינה? הספק שלנו גדול.
המערב מנמנם וחי ב?WISHFUL THINKING, ובינתיים האיסלאם הקיצוני כותב את אחד הפרקים האפלים ביותר שלו, ודווקא במשמרת של אובאמה. ומה בדיוק מתכוון לעשות אדוני הנשיא מול הברבריות שיש היום בעולם? הוא לא יודע, אז כיצד אנחנו נדע.