רק לפני שעתיים שתינו יחד קפה

"מסע הקניות שלי בצהרי יום שישי, היום החופשי שלי, נקטע. "הצלה שומרון כאן... התקבל דיווח על ירי שהתבצע לעבר רכב ישראלי בין שקד לדותן. נפגעת אחת במצב קשה מאוד. מי שיכול לסייע מתבקש להתמגן ולהגיע". עגלת הקניות לשבת ננטשת בחופזה במרכולית וכבר אני ברכב, הפנס האדום המהבהב, ממוגנט על גג הרכב, ואני שועט לכיוון אזור הפיגוע. בדרך מגיע עדכון. הפצועה אינה בחיים. מתברר לי שהיא אשתו של חבר. רק לפני שעתיים ישבתי איתו ושתינו קפה.

"בקשר מבקשים שאקח את האמבולנס השני לאסוף את בעלה, המסרב להיפרד מגופת רעייתו. כעבור שעה קלה אנו מגיעים לישוב, ואני מוצא את עצמי עובר מבית לבית, מחבק ומלטף, מנסה להרגיע.

"יום אחר. אני נוסע בשבע בבוקר בכביש נחל עירון (ואדי ערה). לפני מתפוצץ אוטובוס במרכז הכפר מוסמוס. הפעם זה אני שמדווח במירס על הפיגוע, ורץ עם כל הציוד אל תוך התופת, מפנה מתוך האוטובוס פצועים. אני לא נותן למראות הקשים, לעשן, לריחות ולזעקות להסיח את דעתי, משנן את האר"ן (נוהל אירוע רב נפגעים). מנסה לעבוד לפי פק"ל.

"אני יודע שההחלטות שלי בשניות האלה מכריעות - למי עדיין יש סיכוי, מי יזכה לטיפול ומי לא. אחר כך יבואו המחשבות הקשות והלבטים - מה עשיתי נכון ומה לא. רק שאין רגע פנאי, כי כמה ימים אחרי זה עוד פיגוע – הפעם ליד כלא מגידו, ובמקרה אחר אני מטפל בעיתונאי ערבי-ישראלי שנורה בטעות על ידי פלסטינים. ושוב אותן תמונות ותחושות. אפילו בדקות אלה מדווחים בקשר על חדירה לישוב ברכה.

"אנחנו, ביישוב, לא משותקים מהפחד, כי אנחנו כל הזמן בדריכות. זה הסוד המקצועי שלנו. השגרה שלנו היא דריכות. דריכות זה לישון עם הנשק, שיהיה בהישג יד. זה להתעדכן כל הזמן מה קורה בגזרה, אם היו יריות, ואולי מישהו נפצע. אנחנו חיים עם החיילים יום יום. הילדים מסתובבים חופשי בישוב, אבל תמיד מודעים לאפשרות של חדירה. בבית הספר מדברים איתם ומלמדים אותם איך להתנהג במקרה כזה. כבישים? אנחנו נוסעים ללא חשש גם בלילות, למרות פיגועי הירי. בשנתיים האחרונות מצאתי את עצמי באין סוף אירועים, מסייע לעשרות נפגעים יהודים וערבים, ישראלים ופלסטינים. זה לא פיקניק אבל זה מה שיש. כרגע, אין ברירה כי אין עם מי לדבר. לקראת השנה החדשה, אני מאחל לעובדי מד"א והצלה באיו"ש שנזכה לפנות רק יולדות.

בני עזר, בן 47, נשוי ואב ל-5, תושב השומרון זה 20 שנה.

הביאה לדפוס: ורד כהן ברזילי.