אני מפחד שהחיילים יקחו לי את הילדים

"העוצר בשכם נמשך מאז ה-20 ליוני, כמעט ברציפות. התירו אותו שלוש פעמים, והחזירו אותו שוב. מדי פעם יש הפסקות, ומאפשרים לנו לצאת החוצה ולהצטייד במזון. יש לי ארבעה ילדים, מגיל 5 עד 15. הם רוצים לצאת החוצה אבל לא יכולים. הצבא מסתובב כל הזמן ברחובות. אני פוחד שהסיורים של צה"ל יקחו את הילדים שלי.

"לפעמים, אם זורקים על החיילים אבנים, הם לוקחים את כל הילדים שבחוץ, כי הם לא יודעים בדיוק מי זרק. כבר היה מקרה שהילדים היו בחוץ, ראו מרחוק את החיילים וברחו הביתה. הם מפחדים מאד מהחיילים, שונאים אותם. מה שיש להם בראש זה שהחיילים רוצים לרצוח אותנו, או לעצור אותי. בראש של הילדים בשכם יש תמונה קשה מאוד של החיילים, ואתם תצטרכו להתמודד עם זה בעוד כמה שנים, כשהם יגדלו.

"באפריל האחרון עצרו אותי. לחיילים היה רישום שהייתי חבר בפתח בשנות ה-70. בגלל זה עצרו אותי. זה כבר היסטוריה. ישבתי מול החוקר שב"כ ואמרתי לו שאתם רק מעמיקים את השנאה שלנו כלפיכם. אתם משפילים אותנו במחסומים, בבתים, ברחובות. הוא שאל אותי למה יש פיגועים. זאת היתה שיחה בין חוקר לעצור. שלושה ימים ישבתי במעצר עם יריעת בד על העיניים, ואזיקים על הידיים. החיילים היו משפילים אותנו. מקללים אותנו, אומרים דברים לא הוגנים. הייתי במצב נפשי קשה.

"יש לי תואר שני ביחסים בינלאומיים. במסגרת עבודתי באוניברסיטה, ערכתי מחקר על רציחות של משת"פים בשכם. עכשיו, בגלל העוצר, אני לא יכול לעבוד. יש לי משרה נוספת, כפקיד בכיר ברשות הפלסטינית בשכם. אני מקבל עבורה משכורת של 3,000 שקל בחודש.

"יחסית לתושבי שכם ומחנות הפליטים, המשפחה שלי חיה באיכות חיים סבירה. יש לנו מים, חשמל, ואנחנו גרים בבניין חדש יחסית, בן חמש קומות, בדירה יחסית מרווחת. היום, למשל, אנחנו אוכלים מה שקנינו לפני שבוע, בפעם האחרונה שהרשו לנו לצאת כדי להצטייד. המשפחה מנסה לשמור על מסגרת סבירה של יום יום. בבוקר אנחנו עושים קצת תרגילי התעמלות עם הילדים. חייבים לעשות משהו כי אסור לצאת מהבית. אחר כך אנחנו אוכלים ארוחת בוקר. עגבניות, מלפפונים, ביצים. לפעמים יש ריבה. אחר כך אני יושב לקרוא. מערכת החינוך מושבתת בגלל העוצר, אז הילדים רואים טלוויזיה. בצוהריים הולכים לישון, אחר כך עוד פעם טלוויזיה.

"אני מציע למנהיגים שלכם שיפתחו את הדלת. אני מבין שבשנתיים האחרונות האמון נשבר בינינו לביניכם. למרות זה, אמרתי להם שאני מתומכי שלום, ואני ממשיך להאמין בזה גם עכשיו. אנחנו רוצים מדינה פלסטינית בגדה וברצועה. לא ביפו, לא בחיפה. אני יודע שביום שבת יש לכם חג ראש השנה. אני רוצה לאחל שתהיה שנה טובה לשני העמים".

עטיה ג'ואברה, בן 47, תושב שכם, בעל תואר שני ביחסים בינלאומיים. במקצועו הוא מרצה באוניברסיטה הפתוחה של אל קודס.

הביאה לדפוס: תמר נהרי.