"יש מי שממליץ ויש מי שמחליט". במילים קצרות ונוקבות אלה תיאר מני מזוז, היועץ המשפטי לממשלה לשעבר והמועמד לבית המשפט העליון בהווה, את ההיררכיה במערכת אכיפת החוק בישראל. המלצת המשטרה היא רק תחנת ביניים, לא תחנה סופית, בדרך הארוכה להחלטה על הגשת כתב אישום.
על אף משקלה הציבורי ותהודתה התקשורתית, "המילה האחרונה" בעניין זה שמורה ליועץ המשפטי לממשלה. כך בוודאי כשמדובר בנושא רגיש כל כך, בהעמדה לדין של רמטכ"ל וחבורתו הקרובה, בפרשה שעשויה לחשוף את לשכת הרמטכ"ל במערומיה ולהביא להעמדתם לדין של רמטכ"ל, מזכיר ממשלה וקצינים בכירים. אנשי הפרקליטות, ובראשם פרקליט המדינה והיועמ"ש לממשלה, יבחנו את חומר הראיות באופן עצמאי, יבדקו בשבע עיניים את נימוקי המשטרה, ורק אז יקבלו החלטה.
עובדי ציבור שסרחו
אף שאין הן ממוקמות בצמרת העבירות הפליליות, אין להקל ראש בעבירות שמיוחסות לאשכנזי ולחבריו. חוק העונשין קובע עונש של עד שלוש שנות מאסר ל"עובד הציבור שמסר, ללא סמכות כדין, ידיעה שהגיעה אליו בתוקף תפקידו, לאדם שלא היה מוסמך לקבלה". כזהו גם עונשה המקסימלי של עבירת הפרת האמונים, שגם בה נחשד אשכנזי. בהקשר זה ראוי לזכור את דבריו הנכוחים של השופט ברק, שתיאר באחד מפסקי דינו את ההיגיון שעומד מאחורי עבירה זו.
אף שהדברים נכתבו לפני כחצי יובל שנים, הם נשמעים כאילו הוזמנו בדיוק לפרשת הרפז, על גיבוריה השונים, אם יורשעו: "על עובד ציבור לדעת", כתב השופט ברק, "כי משהופקדה בידיו סמכות, וניתן בו אמון, עליו לפעול לביצוע אותה סמכות במסגרת האמון שניתן בו, ואין הוא רשאי לעשות את סמכותו?כוחו מנוף להתעשרות אישית או להגשמת שאיפות (אישיות או אחרות), שבינן לבין התפקיד אין ולא כלום, כאשר הגשמתן עומדת בניגוד לתפקיד שהוטל עליו".
עבירת השמדת הראיות המיוחסת לבניהו מצויה במדרג חמור עוד יותר. זוהי עבירה מסוג פשע שעונשה עשוי להגיע עד חמש שנות מאסר.
למותר להדגיש שבמדינת חוק מתוקנת, שבה שורר שלטון החוק ולא שלטון האדם, גם הרמטכ"ל ואנשי לשכתו אינם מעל לחוק. למרות מעמדם הרם של החשודים ותרומתם הרבה לביטחון ישראל, יש לנהוג בהם כבכל האדם. על אף הבושה והביזיון שיהיו כרוכים מן הסתם בחשיפת התככים והמזימות בלשכת הרמטכ"ל, שלפי החשדות והגילויים שהיו בפרשה עד כה נוהלה כאילו היתה חצר ביזנטינית, יש לזכור ולהזכיר שדמם של החשודים אינו סמוק יותר, אך גם לא פחות, מזה של חשודים אחרים.
שוויון הכל בפני החוק מחייב שינהגו בהם יחס הוגן וראוי, לא חמור מדי ולא מקל מדי. כבכל מקרה אחר של העמדה לדין, ההחלטה בעניינם צריכה להתקבל - ויש לקוות ולהניח שכך אמנם ייעשה - על בסיס טיב הראיות, סיכויי ההרשעה והאינטרס הציבורי. יש להניח שבמסגרת האינטרס הציבורי יבואו במניין גם נסיבותיו המיוחדות של מקרה זה, אך ראוי שמשקלן יובא בחשבון בצורה מאוזנת ושקולה.
לצד מיצוי ההליך במישור המשפטי, ראוי שיופקו לקחים משמעותיים מפרשה זו גם במישור הצבאי והמנהלי. במקרה דנן, בירורם המהיר של אלה והסקת מסקנות אופרטיביות אינם חשובים פחות ממיצוי ההליך המשפטי.