פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ברוכה הבאה לביה"ס של החיים

      מה צפוי השנה לשש נכדותיי, שנכנסו בשמחה ובהתרגשות למוסדות החינוך הממלכתיים? האם המערכת תדע לחשל אותן, ולהכינן לחיים? אני רוצה להאמין שכן, אבל חוששת.

      אני חוששת, בין השאר כיוון שאיני רואה את חוש הצדק משתקף במערכת ההוראה. עדות טרייה לכך קיבלתי משיחה שהתקיימה לפני כשבוע ימים בגלי צה"ל עם שתי מורות, על הדרך שבה יש להתייחס למלחמת צוק איתן בפרט ועל המאבק הישראלי?פלשתיני בכלל. דומה כאילו עברתי לתחום המדיני?פוליטי - ולא היא. את מסקנותיי אני גוזרת מהחיים הפרטיים לציבוריים ולהפך.

      אז איך תסבירי את מה שעברנו, שאלה המראיינת, ואחת המורות ענתה כי יש להסביר שאלימות לא תפתור שום בעיה. תמיד יש שני צדדים. ויש להידבר. לא הועלתה האפשרות שלא לכל מצב יש פתרון "שוויוני". ולא נאמר שלעיתים אתה מותקף רק בגלל שאתה קיים, ולכן אין לך ברירה אלא להקדים ולפגוע במי שרוצה את נפשך.

      ולמה אני חוששת? כי מתוך תפיסת עולמה "הסובלנית" של אותה מורה, אני תוהה מה תהיה תגובתה אם חלילה מישהו מבני כיתותיהן יתקנא במי מנכדותיי ככה, סתם - כי היא יפה, או כי היא מוכשרת, או בגלל שהיא חביבת המורים, או בגלל שהבן ההוא מתעניין בה. וככה סתם, מתוך רשעות או משובת נעורים, יתחיל מסע הסתה, שלא לומר התעללות, שסופה חרם. ממש כמו שמישהו לא ירצה שנחיה פה ולא משנה מה.
      ואותה מורה לא תהיה נחושה מספיק לפעול נגד שנאת החינם.

      הילדה ההיא זו אני

      ובשם הסובלנות והשוויון, או מתוך שאננות, או אולי מתוך אוזלת יד, היא עלולה להחליט שכדאי פשוט "להרחיק את הבעיה" מבית הספר. וכיוון שלדעתה אין רשעות מתוך רשעות, תמיד יש שני צדדים, והאלימות אינה ממש ברורה ואינה נראית לעין, היא לא תדע לעצור. ולכן, ולצד ההתרגשות שבה ליוויתי את אלה (לכיתה ח'), תמר (ה'), יעלי (ב'), נעמה (א') ואת רוני והללי (גן חובה), נמלאתי חשש.

      שהרי התעללות הרבים בבן כיתתם, השפלתו והחרמתו אינן המצאה חדשה. לענייננו, השימוש בפייסבוק ובווטסאפ אינו אלא נשק חדש ומתוחכם לתופעה ישנה ומסוכנת. אחרי הכל, אני הייתי שם.

      פתיחת שנת הלימודים בבית ספר בלפור בתל אביב, ספטמבר 2014 (דרור עינב)
      פתיחת שנת הלימודים בתל אביב. למצולמים אין קשר לנאמר בכתבה (צילום: דרור עינב)

      זה קרה בכיתה ה'. לכיתה נכנס תלמיד חדש, שמבטו המתנשא מגלה חיש מהר גאונות שאינה מוטלת בספק. בתוך ימים ספורים החל מסע הסתה, שכלל הסברים תמימים על דמוקרטיה ומונרכיה, שמטרתו - הפלת השלטון הקיים והוצאתה להורג של "מלכת הכיתה".

      במשך כל ו' איש לא דיבר עם המודחת, גם מי שרצה זכה לאיומים. בעצה אחת המליצו המורים להעביר את הילדה לבית ספר אחר. הילדה סירבה. עד גיל 12 היא למדה להבין שמספיק שתהיה קיים ואולי קצת מוצלח כדי שירצו לחסל אותך. "הייתי צריך לעשות משהו קיצוני כדי שתבחיני בי", אמר שלושים שנה מאוחר יותר מחולל החרם למוחרמת, והסביר שזו תפיסת עולם. ככה הוא פועל גם ב"בצלם".

      הילדה ההיא זו אני. ואני רוצה לדעת שמערכת החינוך תלמד אותן צדק. וזכות. וסובלנות. ושתכין אותן לחיים שבהם הן עלולות גם, חס וחלילה, לפגוש בשנאת חינם.