מדינת ישראל התברכה בשר חינוך, שלדבריו, אין לו שאיפות פוליטיות לכבוש את ראשות הממשלה. בכלל, שי פירון הוא לא איש פוליטי, ולכן ניתן להניח שאת רוב זמנו, בניגוד לקודמיו, הוא משקיע בתחום החינוך, עליו הוא אמון. אלא שהופעותיו התכופות והנמרצות בתקשורת, המבשרות על רפורמות חדשות כפטריות אחרי הגשם, מעלות את החשש שיש לנו שר תזזיתי משהו, שאצה לו הדרך לקבוע יתדות ומסמרים, שרובם ככולם נעוצים בחול. רפורמת "ישראל עולה כיתה" המדוברת, של שר החינוך, היא דוגמא מובהקת לאמרה הידועה כי הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות.
אני מאמינה שלשר פירון יש רק כוונות טובות. בניגוד לקודמיו, אני לא חושדת בו שהוא מנסה לרצות קבוצות מסוימות באוכלוסייה, מתוך אינטרסים זרים. אלא שמרוב כוונות טובות, רפורמת הדגל שלו, מתעלמת מ-50% מסך התלמידים שתחת אחריותו. 50.2% ליתר דיוק, שעל פי נתוני משרד החינוך לא היו זכאים לבגרות בשנת הלימודים תשע"ב (2011-2012). ואם לדייק יותר, אפשר להוסיף את כל התלמידים שמשרד החינוך "מסתיר", אלה שכלל אינם נספרים על ידי פירון ואנשיו.
עם או בלי למידה משמעותית, תלמידים אלו יסיימו את בית הספר התיכון גם בשנת הלימודים הקרובה ללא תעודת בגרות, בתחושת כישלון קשה וחוסר בטחון עצמי. כך הם יתחילו את חייהם הבוגרים, בתחושה קשה של לא-יוצלחים. את ההשלכות לכך פירון ואנשי משרדו כבר לא יראו ולא יכירו. התלמידים האלה שיתגייסו לצבא כבר לא יהיו תחת אחריותם. למרבה הצער, רפורמת הדגל של פירון מתעלמת מהם לחלוטין. רובם ככולם צריכים הרבה יותר מלמידה משמעותית. הם צריכים כיתות קטנות, יחס אישי ומערכת שמצליחה לראות כל תלמיד ותלמיד. מערכת שיודעת להתאים את עצמה לקהל שלה, ולא כזו שכופה את עצמה עליו.
לא בגלל שהם טיפשים
עיקרי רפורמת פירון - פחות בחינות בגרות, יותר עבודות חקר, אשכולות, בחינות רק על 70% מהחומר הנלמד כל אלה לא רלוונטיים עבור מי שמתקשה ללמוד בכיתה עם 40 תלמידים. גם אם יעמוד על ראשו ויצעק חזק "מצוינות, מצוינות, מצוינות", פירון לא ישנה את העובדה שיש המוני תלמידים שמערכת החינוך, כפי שהיא כיום, פשוט אינה מתאימה להם. זה לא בגלל שהם טיפשים. מנת המשכל שלהם אינה נמוכה משל חבריהם לספסל הלימודים. הם לא מגיעים בהכרח ממשפחות קשות יום. הם בוודאי לא עצלנים, כפי שטועים לחשוב מורים ששכחו את תפקידם במערכת. הם בסך הכול בני נוער שמערכת החינוך לא השכילה להתאים את עצמה גם אליהם. חלקם מבריקים, בדיוק כמו חבריהם, אלא שפירון, ברפורמת הדגל שלו, פשוט שכח אותם.
מה בכל זאת עושים במערכת החינוך עם התלמידים האלה? מסתירים אותם. מוציאים אותם מהסטטיסטיקה, שלא יפגעו חלילה וחס בתדמית בית הספר. מרגע שאפשרו לבתי הספר להשאיר את התלמידים האלה אצלם, מבלי לצרף אותם לסטטיסטיקת הנבחנים, בתי הספר נמנעים מלחפש להם חלופות טובות ומתאימות יותר, הרי עבור כל תלמיד שעוזב, בית הספר מקבל פחות תקציב.
יש בישראל חלופה מצוינת לחלק גדול מהתלמידים שמערכת החינוך לא יודעת להתמודד עמם. קוראים לחלופה הזו בתי ספר מקצועיים, בהם תעודת הבגרות אינה תכלית הכול. בבתי הספר הללו מתקיימת למידה משמעותית הלכה למעשה. כיתות קטנות, תכנית לימוד פרטנית, חינוך לערכים וליווי ויחס אישי הם מאבני היסוד של החינוך המקצועי בישראל.
מדובר בבתי ספר שבהם ניתן ללמוד רבים ממקצועות העתיד, ואף לרכוש ניסיון מעשי בעבודה בשכר בחברות הגדולות בישראל. טוב יעשה שר החינוך אם ינחה את בתי הספר שתחת אחריותו, להעביר מדי שנה תלמידים לחינוך המקצועי. שם הם יצליחו ויפרחו, ויתחילו את חייהם הבוגרים עם חווית לימודים משמעותית הרבה יותר.
הכותבת היא מנהלת תיכון מקצועי דב הוז בתל אביב
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד