מן היום הראשון למלחמה היה ברור לכל, ואף דובר על כך רבות, שבכל מקרה, עד הרגע האחרון, ימשיך חמאס לירות רקטות. שבכל מקרה, תהיה תבוסתו קשה וצורבת ככל שתהיה, חמאס יכריז על ניצחון ויוציא את ההמונים לחגוג ברחובות. מדוע, אם כן, יש ישראלים, משמאל ומימין, המתעקשים לשרת את הלוחמה הפסיכולוגית של חמאס ולטפח בתוכנו תודעת תבוסה? איזה מין מזוכיזם לאומי גורם לכך?
מראשית המלחמה חצתה מחלוקת את הקבינט ואת הציבור, בין שתי דרכים: דרך ההכרעה באמצעות מיטוט חמאס, ודרך ההרתעה באמצעות פעולה מוגבלת אך מכה קשה לחמאס, שתביא לשקט לאורך זמן. הממשלה בחרה בדרך השנייה. גם אחרי המלחמה ראוי לקיים את הדיון הזה, הן בניתוח לאחור ובעיקר בהפקת לקחים לעתיד. ואולם את המלחמה יש לבחון, בראש ובראשונה, על פי יעדיה.
היעד המרכזי שהממשלה קבעה היה שקט לאורך זמן. היעד המשני - השמדת המנהרות. המשך הירי בזמן שחלף מאז השמדת המנהרות השכיח את ההישג, אך זהו הישג משמעותי ביותר, שאפשר להשוות אותו להשמדת הכורים הגרעיניים בעיראק ובסוריה. במשך שנים השקיע חמאס את מיטב משאביו לבניית מערך אסטרטגי שנועד לחולל מגה פיגוע נוסח 11 בספטמבר, שיהיה בעבורו ניצחון אסטרטגי על ישראל. צה"ל השמיד את המערך הזה, מנע את האסון, וזהו ניצחון משמעותי ביותר.
אך, כאמור, היעד המרכזי של המלחמה היה שינוי המציאות של 14 השנים האחרונות, ובעיקר של תשע השנים האחרונות, של ירי בלתי פוסק. מבחן התוצאה יעיד אם המלחמה הביאה לשקט לאורך זמן. לפיכך תוצאת המלחמה תיבחן רק בדיעבד, בפרספקטיבה של חודשים ושנים. תנאי הפסקת האש לא ישפיעו באמת על השאלה אם יישמר השקט. אם יהיה שקט, משמעות הדבר שנוצרה הרתעה אפקטיבית. אם יופר השקט, משמעות הדבר שלא נוצרה הרתעה אפקטיבית. ב"עופרת יצוקה" וב"עמוד ענן" לא הצלחנו ליצור הרתעה. במלחמת לבנון השנייה - הצלחנו.
אם, חלילה, לא הושגה המטרה, לא יהיה מנוס מפעולה מסוג אחר, קשה הרבה יותר, לאחר הפצמ"ר הראשון שיירה עלינו. אך בכל מקרה, כל דיבור על ניצחון של חמאס חסר שחר. חמאס איבד את מערך המנהרות, ומערך הרקטות שלו לא השיג כמעט הישגים בזכות כיפת ברזל והתנהלות העורף הישראלי. תשתיות הטרור שלו חטפו מכה קשה, והוא איבד אחדים ממפקדיו (מעט מדי ומאוחר מדי, אך מדובר במכה קשה בעבורו) ויותר מ?1,000 מחבלים.
חמאס הציב דרישות אבסורדיות כדי שיוכל להתהדר בהן כהצלחות דוגמת נמל ימי ונמל תעופה, שחרור אסירים ועוד. הוא יצא מהמלחמה ללא כל הישג. בשבוע השני למלחמה הוצעה לו ההצעה המצרית להפסקת אש, שישראל קיבלה, והוא התעקש לדחות אותה. טורקיה וקטאר דחפו אותו לדחות את היוזמה המצרית ואף גייסו את קרי ליוזמת הפסקת אש המקבלת חלק ניכר מדרישות חמאס, וכעבור חודש, שבו ספג מכות כואבות, התחנן להפסקת אש באותם תנאים.
הפעם אפילו כישרונו המוכח של חמאס בלוחמה פסיכולוגית לא יוכל לצייר את מפלתו בתדמית של ניצחון, אלא אם כן יעשו זאת אלו המתעקשים לעשות זאת בתוכנו, מימין ומשמאל.