"כל כך הרבה דברים עשיתי בחיי ודווקא לכתוב לעיתון באופן מסודר לא יצא לי".
כך פתח יאיר ניצני את הטור הראשון של "מרים גבה" במוסף "שישבת", בראש השנה 2011. וכך הוא המשיך: "בכל דבר, הפעם הראשונה תמיד מרגשת ומפחידה. מי לא זוכר את הנשיקה הראשונה שלו, או במקרה שלי, את הסטירה הראשונה? את הפעם הראשונה שקיבלתי מכות מערס? אני זוכר טוב איך זה להקיא לפני ההופעה הראשונה עם להקת רוק, מכיר מה זה ללכת 500 פעם מצד לצד בחדר ההמתנה של אולפן הטלוויזיה רגע לפני שאתה עולה לשידור. אבל איך מתרגשים לפני טור ראשון? על מי מקיאים?"
יותר מ?150 טורים כתב ניצני מאז. מדי שבוע, במשך שלוש שנים. הוא כותב נורא מצחיק והוא יודע להיות מאוד מרגש, הוא ממציא סיפורים ונכנס לדמויות, והוא לגמרי שולט בז'אנר. ובכל זאת, נדמה לי, כאחד שמנסה גם הוא לכתוב כאן מדי שבוע, שמשהו בסיסי לא השתנה מאז תחילת הדרך.
"הפחד מכתיבה מתבטא קודם כל ברצון לברוח מהנייר לכל דבר אחר שיש בסביבה", כתב ניצני בטור ההוא. "פתאום אני מתנדב ללכת להסיע את הילדות לחוגים, פתאום בא לי תפוח, אני מתעקש לקפוץ לסופר, בא לי אגס, אני מתנדב להחליף נורות, ולהוריד זבל גם כשאין כלום בשקית. התקשרתי ליאיר לפיד, לקבל איזה טיפ קטן. בכל זאת יש לו טור נחשב כבר שנים. הוא ענה לי בשקט שקצת קשה לו לעזור לי באמצע הגשת מהדורת יום שישי ומאז הוא לא מחזיר טלפון. כשירוץ לפוליטיקה הוא יחפש אותי".
את הטור ההיסטורי הוא סיים בברכה עצמית: "אז שיהיה לי בהצלחה, ואני מקווה שגם לכם. נהניתם - ספרו לחבריכם, לא נהניתם - יש גבול למה שאני יכול לעשות".
עכשיו, שלוש שנים אחרי, כשכבר ברור לגמרי שהמדור שלו הפך לאחד האהובים בעיתוני סוף השבוע, יוצא ליאיר ניצני ספר המלקט מבחר מהמדורים שפירסם (הוצאת "כנרת, זמורה, דביר").
הוא בן 56 בדיוק. נשוי באושר מאז ומעולם לדרורית ("הגברת הראשונה"), ואב מודאג לשלוש בנות (בנות 21, 17 וחצי ו?10). בעל עסק שמטפל בזכויות מוסיקה, מחתן זוגות בנישואים אזרחיים, מגיש תוכניות טלוויזיה ורדיו (לא כרגע), וגם מרצה לחברות היי?טק בנושא "חשיבות הקול הייחודי שבך", שזה בעצם המוטו של חייו: בעולם של היום, חברות ההיי?טק, עובדים ומנהלים צריכים להתנהג כמו טאלנטים.
ניצני מחובר מגיל צעיר לכל הצדדים של תעשיית המוסיקה: מטכנאי סאונד בגלי צה"ל ומפיק מוסיקלי של אלבומים (בעז שרעבי, מתי כספי וההצלחה הבינלאומית של עפרה חזה), ועד ניהול חברת התקליטים "הד ארצי". אבל יותר מהכל, הוא מוסיקאי ופרפורמר בפני עצמו: חבר תיסלם זה 35 שנים (זה הוא עם הברז על המצח), כותב שירים ("רדיו חזק", "תנו לי רוקנרול", "עוד פגישה", "לראות אותה היום", "חצבים פורחים", "פרצופה של המדינה" ועוד ועוד, וגם "שירו של שפשף" של מאיר בנאי), ואיך לא, הראפר האשם תמיד ב"מה יש" וב"העולם הערב". תמיד קשור למוסיקה, תמיד מלא הומור.
אני מכיר אותו יותר מ?35 שנים, מאז שירתנו יחד בגלי צה"ל. אנחנו הולכים במין מסלולים מקבילים, מתראים בעיקר בנסיבות מוסיקליות, אבל אני אוהב אותו ומרגיש קרוב אליו כבר הרבה שנים. "כל הקודם בוכה", הוא כתב על ספרו בפייסבוק. ודווקא בגלל שהוא מפורסם במצחיקותו ובשנינותו, ניסיתי לסחוב את השיחה איתו לאזורים אחרים. הצלחתי רק חלקית.
"יש משהו מאוד מרגש בלהוציא ספר", אומר ניצני. "זאת מין מחשבה ישנה כזאת, שבספר יש סוג של הכרה. מייד אתה חושב על ההורים שלך. יו, איזה כבוד אתה עושה להם. סוף סוף השמוק הזה, שלא עשה אף פעם שיעורים ולא הלך לשום מבחן והיה רוב הזמן מחוץ לבית הספר, מוציא ספר!"
היום חלק מהספרים כבר לא מודפסים בכלל.
"אנחנו חושבים נורא ישן. גם בספרים וגם במוסיקה אנחנו אספנים של דברים פיזיים. קשה לנו כשאין את העניין הפיזי. כשאין במה לאחוז. לכן להרבה אנשים קשה לקרוא ספר באייפד, וקשה לשמוע שיר בקובץ. איפה השיר? איפה הוא? עכשיו זה אפילו כבר לא קובץ, זה בסטרימינג... אני רואה את זה בדור הצעיר אצלי בבית: אין להם את הכבוד למודפס או למוטבע".
אתה רומז שאנחנו זקנים? לא מסתגלים לעולם של היום?
"אנחנו מסתגלים, אבל יש געגוע קטן למה שהיה פעם. זה לגמרי טבעי. פעם נדרש מאמץ גדול להשיג את הדברים. היום אין שום מאמץ. פעם היה כבוד עצום לאיך שזה נשמע... אם לא היו לי ארבעה רמקולים בגודל של מקרר, לא הייתי מדליק את המערכת. היום שומעים מוסיקה בטלפון. הכל מאוד אינטנסיבי ומהיר לטוב ולרע. זה שאני אומר לבת שלי 'איזה סולו נהדר יש לסטיב מילר' והיא שואלת אותי מי זה, ותוך שנייה אני לוחץ על כפתור והיא שומעת - זה כיף!"
אתה עדיין כותב שירים?
"היום יותר קשה לי. החבר'ה בתיסלם כל הזמן לוחצים עלי, 'אפילו סתם בשבילנו'. אבל אני לא מצליח למצוא את הזמן ואת האנרגיה, כי אין דד?ליין לעשות את זה. פעם היינו צריכים להוציא תקליט בזמן. וחוץ מזה, גם אם נקליט שיר חדש עכשיו, אתה שואל את עצמך, ישמיעו או לא ישמיעו, ומה האימפקט של זה. בין כה וכה כולם רוצים את השירים הישנים. בכתיבה של הטור יש דד?ליין שמאלץ אותי לעבוד בזה, שמכריח אותי להיות יצירתי".
הכתיבה באה לך בקלות?
"ממש לא. היא באה לי קשה, אני סובל".
דווקא נראה שזה זורם.
"תמיד אמרו לי את זה על כל מה שעשיתי. חשבו שזה יוצא לי מהשרוול. אבל החפיף הזה תמיד עלה לי במאמץ אדיר. גם ברדיו ובטלוויזיה. בכתיבה הקושי העיקרי הוא לבוא עם רעיון חדש, עם זווית חדשה. זה כמו לכתוב מערכון בכל פעם. ולכן, כל אדם שעובר מולי הוא יעד. יעד לשאיבת רעיון, לגניבת בדיחה, לגניבת סיפור. אני גונב חופשי".
חשבתי שאתה נוקט את גישת סיינפלד. פשוט לכתוב על החיים הרגילים.
"זה מתחיל מהחיים הרגילים, אבל יש גם סיטואציות מומצאות. מצבים שהיו יכולים לקרות. בעבר קראתי המון קישון, ותמיד הפחד שלי הוא שלא אעתיק משהו בטעות. הוא היה גאון, וגם אם הוא כתב לפני המון שנים, חלקים גדולים מזה עדיין מתאימים לימינו. גם מה שכבר לא מתאים, עדיין גאוני.
"ככה גם הגשש החיוור. זה אולי לא מצחיק את הקהל הצעיר של היום, אבל עדיין גאוני. גם כשאתה רואה היום סטארסקי והאץ', הכל נראה לך איטי פתאום.
"תמיד אהבתי להיות זה שמספר את הסיפורים. מין סטורי?טלר כזה, צ'יזבטים, דאחקות. קצת להגזים, קצת לשקר, קצת לעגל פינות, העיקר שייצא סיפור טוב. את היכולת לספר סיפור יש לי, אבל זה לא הופך את הכתיבה לקלה כי לא מספיק שיש יכולת, זה צריך להיות גם מעניין; ואני הרגלתי את הקוראים שלי שזה צריך להיות מצחיק. כשאתה מרגיל אנשים, קשה לחזור אחורה".
תמיד היית ציניקן. ההוא שמביט בחיים מהצד בחיוך משועשע.
"כי העולם הזה מאוד משעשע אותי. אין דבר יותר מצחיק מבני אדם. לכולנו יש תכונות דביליות, אנחנו מלאים תסביכים, אגו, קנאה, רשעות, חפיפניקיות, קמצנות, יהירות. כל הדברים האלה נורא משעשעים כשאתה מסתכל עליהם מהצד. אפילו איך אנשים מסתרקים. איך הם מנסים להסתיר את הקרחת שלהם. אני כל הזמן שם לב לדברים כאלה, וכל דבר קטן מפריע לי. זה מציק מאוד.
"במשך שנים לא ידעתי שיש לי תכונה כזאת, חשבתי שזו בעיה שלי עם עצמי. רק בשנים האחרונות הבנתי שהיכולת לראות תופעות אצל אנשים היא בעלת ערך. אשתי חושבת שזה מעיק. אני יכול לקלקל לה בזה שאני מפנה את תשומת הלב שלה למשהו".
כשאתה בעסקי ההומור, כדי שמשהו יהיה מצחיק צריך להכניס טיפת רוע.
"יש לי את זה, אבל אני מרסן את עצמי. אני מאוד מנסה לא להעליב אף אחד, אבל תמיד מישהו נעלב. לא מזמן כתבתי טור על בריכות שחייה, שמשתינים שם, ומישהו קופץ עליך, והמלתחות האלה, שיש בהן אחד שעושה פן על הביצים ותוך כדי שורק 'סטריינג'רז אין דה נייט', ואחד שמכה את עצמו על הגב עם המגבת. והיום בבוקר חשבתי לעצמי, את מי העלבתי הפעם. תמיד מישהו נעלב וכותב תגובה, גם כשהטור לגמרי דמיוני.
"יום אחד המצאתי בטור שלי 'עמותה לחקר הגליל' שמתרימה כל מיני אנשים, ואז הגיע מכתב. מתברר שיש עמותה כזאת, והיא לא מתרימה אף אחד..."
הכל נראה לך משעשע? אין דיכאון? אין פחדים?
"ברור שיש אבל אני לא משתף אנשים בזה. אני חי בחרדה מתמדת. מלא חרדות. שלא יהיה לי כסף, שמישהו ימות, שמישהו יהיה חולה, שיבואו הערבים ויהרגו את כולנו. בכל פעם יש את הפחד הרלוונטי, שמשכיח באותו רגע את הפחדים האחרים. הפחד הקבוע מאז ומעולם הוא איך לגמור את החודש. זה פחד יומיומי".
נדמה לי שהכל תלוי בשאלה אם אתה בא מבית עני או עשיר.
"אני בא מבית שבו היה צריך להיזהר, כי אתה יכול למצוא את עצמך בלי כלום".
מעניין, תמיד נראית לי אחד שיודע להסתדר. אתה והחבר שלך, יזהר אשדות, עוד כחיילים בתחילת ימי תיסלם, נראיתם כאלה שיש להם חוש הישרדות בעולם הכלכלי.
"זה נכון, אבל אף פעם לא תירגמתי את זה לממון רב".
זה נורא רחוק מהתדמית שלך.
"אני יודע. אלה דברים שאנחנו מציגים בתקשורת, ואנחנו יודעים שתדמית בתקשורת זה קשקוש. אנחנו עובדים במקצוע מתוקשר, ואנשים רואים את הפסאדה שאנחנו מציגים. מצד שני, זאת עבודה שאנחנו נהנים ממנה. אז אולי מרוויחים פחות כסף, אבל מתוגמלים מבחינה נפשית.
"דווקא חברים עשירים אומרים לי, 'מה אתה רוצה, אתה הצלחת בזה שהשארת שריטה. כתבת שירים'. זה נורא קל לחשוב ככה כשאתה בעמדה של העשירים.
"אבל אני ממש לא מתלונן על מצבי. אני חי טוב, ויש לי בעבודה הרבה רגעים טובים. כשיוצא שיר טוב, כשאני נושא הרצאה טובה, כותב טור טוב בעיתון, אמן חדש שגיליתי. אלה רגעים שממלאים אותך בשמחה גדולה. לייצר משהו יש מאין זה מאוד ממלא. רק חבל שלא משלמים על זה מספיק...
"אנחנו חיים בעולם שבו מודדים אותנו בהתאם להישגים הכלכליים. המדד הוא כלכלי. אני מביט סביבי על האנשים שנחשבים מצליחים, ששיחקו אותה. ואנחנו, אלה שנמצאים במקצוע 'אנטרטיינמנט', לא חלק מההצלחה הזאת. לא עשינו הרבה כסף. יש שלושה?ארבעה שחיים ממש טוב, אבל הרוב בתחום הזה לא עשירים.
"אם הייתי בחו"ל, הייתי כבר צריך להיות עשיר כמה פעמים - תיסלם, הד ארצי, האשם תמיד, כתיבת שירים, תוכניות טלוויזיה. אבל אי אפשר להתווכח עם העובדות. קשה להתעשר בתחום הזה, במיוחד אם יש לך משפחה.
"אם הייתי יכול לעזוב את הכל ולהיות יותר רוחני... אבל זה לא ריאלי כשאתה לא לבד. נניח שאתה אומר, 'אני רוצה להפסיק להיות משועבד לעולם הצרכני'. באמת, זה נושא שנורא מפריע לי ברמה האישית. לוקח ממני המון מאמץ ואנרגיה. אני נמצא בתהליך של אגירה - חפצים, בגדים, דיסקים - מה אני צריך את כל זה? את רוב הדברים אני לא צריך. אבל אני לא יכול לעשות שינוי".
למה לא ארזת את המשפחה ועברת לגור בחו"ל כשהיית צעיר?
"בגלל שילוב של המון דברים. אנחנו ישראלים. יש עלינו את החותמת הזאת, ואנחנו פה. זה המקום שלנו. לא אוהבים אותנו במקומות אחרים. לעזוב זה נראה כמו לברוח. הייתי גם מספיק בחו"ל כדי לראות מה קורה לישראלים שם. הם נשארים ישראלים בגולה, ממשיכים לאכול קוטג' ישראלי, לקרוא עיתון ישראלי ולראות שידורי קשת, ומתפשרים על החברים ועושים כל מיני דברים שלא היו עושים אם לא היו חיים בחו"ל.
"חוץ מזה, אני איש שכל המהות שלו היא שפה ותרבות מקומית וסאונד של ישראל. אני מבין את המקום שאני נמצא בו, לא מכיר מקום אחר. בארץ, איפה שאני לא הולך, אני מרגיש מאוד בבית".
העסק המרכזי של ניצני ב?20 השנים האחרונות הוא טיפול בקנייה ובמכירה של מוסיקה לסרטים ולפרסומות. עם הקשרים המצוינים שיש לו בעולם הוא משיג זכויות גם ממלחינים וממו"לים פחות מוכרים. אבל גם בתחום הזה, האינטרנט שינה את הצורך בהתייעצות עם מומחה.
"כל העולם הזה, שבו אתה מוכר את הידע המזוקק שלך ואת ההבנה ואת הקשרים שלך, הוא עולם הולך ונעלם. היום אפשר למצוא כל דבר באינטרנט, ואנשים פחות מוכנים לשלם על הבוטיק".
ובכל זאת, מישהו כן צריך לטפל באישורים ובזכויות היוצרים, וכך, המוסיקה ברבות מהפרסומות שאתם מכירים עברה תחת ידיו של ניצני. קחו למשל את הפרסומת לקוטג', שבה נעשה שימוש בשיר "בוא הביתה". השיר הזה נחשב לשיר הכי ישראלי שיש, וכבר שנים משתמשים בו בביצוע של שולה חן. אבל במקור נוצר השיר על ידי יוצרת אמריקנית בקליפורניה לפני חמישים שנה. קראו לו במקור "Sunday Morning", ואבי קורן כתב לו טקסט בעברית לאלבום הראשון של שולה חן בסוף שנות השישים.
"בכל שנה אני מתקשר למו"ל בעל הזכויות כדי לקבל אישור מחודש על השימוש בשיר", אומר ניצני, "ובכל שנה אנחנו מעבירים כסף ליוצרת. לפני כמה שנים שאלתי את הפבלישר, שבינתיים התיידדתי איתו, מה אומרת היוצרת, שמקבלת כל שנה חבילת שי מישראל. אז הוא אמר לי: 'אני אשאל אותה בלילה, היא אשתי'".
כאחד שמרבה להתבונן בתופעות חברתיות, מה אתה חושב על מצבנו?
"אני מרגיש בעיקר חרדות לגבי הדור הבא. אני מסתכל לאן הדברים הולכים, וזה מאוד מלחיץ. ההתלהמות, סגנון השיח, הגסות, שימת הזין על הזולת. מההתנהגות בכביש - כשלא מאותתים, כשחונים בחניית נכים - ועד ההתנהגות באולפן טלוויזיה, כשכולם צועקים על כולם, או שהמראיין שואל שאלות ולא מקשיב לתשובות".
בשנים האחרונות השתתפת בכמה אקספרימנטים תרבותיים בטלוויזיה. "הינשופים" בערוץ 8, "קצת גבוה" בערוץ 10. זה לא ממש תפס.
"הטלוויזיה של היום לא מסוגלת לקבל מוצר שלא מדבר בגובה קצת יותר נמוך. יש כמובן סייגים; הנה, אילנה דיין עושה תוכנית סופר?מקצועית, סופר?גבוהה, וגם יודעת איך לשלב אייטמים יותר פופולריים. גם בתחום התרבות יש דברים טובים בטלוויזיה. 'הפרלמנט', לדוגמה, זה סוג של אמנות מזוככת. חבורה של אנשים שעושים את זה הכי טוב - מהכתיבה, ועד הבימוי והמשחק.
"אסי כהן פשוט גאון. הווטרינר הזה שהוא מגלם... מאיפה הוא הביא את זה? אני עשיתי כמה דמויות של ערבים בחיים שלי... הוא מדהים. והשאולי הזה - גאוני. זה בטלוויזיה וזה בפריים טיים, ובשביל זה שווה לסבול את כל 'האח הגדול' למיניהם".
אתה מרגיש שההשפעה שלך בתחום התרבות הסתיימה בגלל כל השינויים בתקשורת?
"אני כבר הרבה שנים לא במקום שבו אני מחליט או משפיע. הייתי מנהל בחברת תקליטים. כיום לחברות תקליטים אין את המקום שהיה להן פעם. וזה לא רק שחברות התקליטים נעלמו, גם אין מקום שמפקס את העסק. כל כך הרבה דברים קורים בבת אחת, עד שאין משהו בולט.
"אם אתה רוצה להיות בעל השפעה, אתה צריך להשתלב במה שהולך היום. ולא תמיד אני רוצה או מסוגל להיות חלק ממה שקורה היום. אז פעם היתה לי תוכנית מרכזית בטלוויזיה ועכשיו לא. פעם הייתי חלק מ'כוכב נולד', כי האמנתי שאני מביא את המומחיות שלי בזיהוי כישרונות לתוכנית פופולרית, והיום אני מסתכל על תוכניות ריאליטי ואומר, אלוהים שישמור, למה זה בכלל מעניין מישהו? אני יודע שאומרים שככה זה כיום בכל העולם, אבל בכל העולם יש עוד דברים, דברים עם תוכן ומשמעות. הריאליטי אינו חזות הכל".
היית הולך ל"האח הגדול"?
"ממש לא, זה לא מתאים לי, וגם לא רוצים אותי. אין לי מה להציע ב'האח הגדול'".
אתה נהנה מהעבודה?
"מאוד. בעיתון אני מרגיש שאני מגיע להמון אנשים, בלי לוותר על מה שאני רוצה לעשות. בתור אחד שמכיר את תעשיית המוסיקה מכל הכיוונים אני יכול לומר שמה שקורה לנו בתיסלם זה דבר נפלא ומאוד מיוחד. מדהים אותי שגם היום, בשנת 2014, אנחנו מופיעים בפני קהל של אלפים, חלקם הגדול צעירים מאוד. כמה אנשים בני 56 אתה מכיר, שהם חברים טובים כבר כל כך הרבה שנים, משתכרים ביחד, מנגנים ביחד, נוסעים לנהריה, מחכים להם 2,000 איש, וכולם שמחים, וגם מקבלים כמה לירות?
"אני מרגיש שאני בר מזל שכל החיים שלי, המקצועיים והלא מקצועיים, אני מתעסק בשני הדברים הכי חשובים בעולם. אני לא רואה עולם בלי מוסיקה ואני לא רואה עולם בלי הומור. בזה אני מתעסק, וזו פריבילגיה אדירה. מה שיפה בשני התחומים האלה הוא שכל האנשים שמתעסקים בהם הם אנשים טובים. זה לא טריוויאלי, אתה לא יכול להגיד את זה על תחומים אחרים.
"כל מי שעוסק בהומור, יש לי אליו הרגשה של חיבה וקירבה. גם אם זה לא ההומור שאני מת עליו. כנ"ל בתחום המוסיקה. אלה אחלה אנשים. בכל פעם שמת מישהו צעיר מעולם המוסיקה - מאיר אריאל, למשל - אני אומר לעצמי, למה דווקא הוא? יש כל כך הרבה שהייתי הורג קודם".