שרשרת ניצחונותיו של ארגון המדינה האיסלאמית (דאעש) במדבריות עיראק ובסוריה אשר הובילה לכינונה של ח'ליפות איסלאמית בהנהגתו של הח'ליפה אבראהים (אבו בכר אל?בגדאדי), מנהיג הארגון, על שטח הגדול פי עשרה לערך משטחה של מדינת ישראל - היא ללא ספק אחד האירועים המשמעותיים ביותר שידע המזרח התיכון בשנים האחרונות, ואולי אפילו בעשרות השנים האחרונות.
תנאים ייחודיים של זמן ומקום שיחקו לטובתו של הארגון. קריסתה של המדינה העיראקית בעקבות פלישת צבא ארה"ב אליה בשנת 2003 ומאוחר יותר פרוץ המהפכה הסורית, סילקו או החלישו מאוד שני משטרים - המשטר הסורי והמשטר העיראקי - היחידים שהיו מסוגלים להתמודד, להכיל ואף לחסל תופעה זו.
בשנה האחרונה עבר הארגון שדרוג של ממש שהפך אותו מקבוצת מטורפים הזויה לארגון אימתני, סמי מדינה או אף מדינה שבדרך. עם הארגון גדלה גם הסכנה שהוא מהווה לעולם כולו.
ראשית, הארגון ניתק עצמו מארגון הגג אל?קאעידה שאליו השתייך והפך לישות עצמאית חסרת גבולות וריסונים. ביטוי לתחושה של ביטחון עצמי וגם לתחושות גדלות של מנהיגו, אבו בכר אל?בגדאדי, נמצא בהכרזה על הח'ליפות האיסלאמית.
שנית, הארגון שאב לתוכו את כלל כוחות האופוזיציה שפעלו במפוצל תוך כדי מריבות פנימיות במזרחה של סוריה ובמערבה של עיראק. בכך מתייצב לראשונה מול בשאר אל?אסד וגם מול הממשלה העיראקית ארגון מורדים אחד השולט אפקטיבית על מרחבים ניכרים כשליט יחיד ולא עוד כקבוצה אחת מקרב קבוצות מורדים שונות.
שלישית, הארגון גם כונן מנגנון ממשל - פרימיטיבי ולא סימפטי ככל שיהיה - באזורים שאותם כבש, ולראשונה הוא מציב אלטרנטיבה - לא רק צבאית אלא גם אזרחית - לממשלות סוריה ועיראק.
אבל כל זה היה החלק הקל במסע הכיבושים של הארגון. מדובר באזורים מדבריים, מאוכלסים בדלילות, שהאוכלוסייה בהם היא לרוב שבטים בדואיים שקל לגייסם למערכת הג'יהאד, או תושבים סונים של כפרים ועיירות נידחות, מלאי שנאה כלפי הממשלה השיעית בבגדד או שושלת אסד העלאווית בדמשק.
עתה ניצב ארגון דאעש בפני דילמה. האם לבסס באין מפריע את שלטונו במרחבים שעליהם השתלט? לנקות אותם מאוכלוסייה סרבנית ומבני עדות מיעוט שאותם הוא רואה ככופרים? האם להשקיע מאמץ בביסוס מערכת ממשל ובבניית בסיס כלכלי איתן בעבור המדינה שהוא מכונן? וכמובן, האם להשקיע מאמץ בבניית צבא שיגן על הישגיו אלו?
ולחלופין, האם עליו לנסות לפרוץ הלאה אל דרומה של עיראק המאוכלס בשיעים, אל מרכזה של סוריה, שם שולט המשטר הסורי ומרוכז עיקר צבאו של בשאר, וכמו כן, אל ירדן ההאשמית ואפילו אל טורקיה?
הסכנה בהתרחבות אל מעבר לכושר הקיבול של הארגון ברורה, וכך גם הסכנה בהתמודדות עם אוכלוסיות שיעיות או כורדיות עוינות ועם מדינות חזקות יחסית, דוגמת טורקיה וירדן.
מנגד, אופיו של הארגון הוא אופי של התפשטות ומלחמת ג'יהאד, והמדינה שהוא מקים והצבא שהוא מייסד - הם מדינה וצבא הנבנים ומבוססים על המלחמות, הכיבושים וכוח האדם המגויס למענם או כתוצאה מהם.
מכל זה עולה כי דאעש לא יחדל ממלחמת הג'יהאד שלו, אבל יש להניח כי יוסיף למקד מאמציו בעיראק ובסוריה - שם יש לו מרחב תמרון ולחימה. הוא יניח לפי שעה לירדן, לטורקיה ולערב הסעודית, אלא אם כן יזהה חלון הזדמנויות ופיתוי בדמות חולשה או זעזועים פנימיים במדינות אלו, שאותם לא יהסס לנצל. לישראל ינסה להזכיר את קיומו, אך עד שיגיע לגבול הסורי ברמת הגולן, יכולתו לפעול נגד ישראל עודנה מוגבלת.
לארגון יש מגבלות ואפשר שהגיע לקצה גבול ההתפשטות שלו בשלב הנוכחי, אבל החדשות הרעות הן שהוא אינו מתכוון להיעלם, ולא נראה שלמישהו - לא למשטר הסורי ולא לזה העיראקי יש הכוח לסלקו ממאחזיו. באם לא ייצא הארגון למתקפה במערב - דוגמת מתקפת הטרור ב?11 בספטמבר, קשה לראות את ארה"ב פועלת נגדו בעוצמה מעבר לעקיצות בדמות תקיפות בודדות ונקודתיות בידי מטוסי קרב.