פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      דעאש כבר כאן

      ההוצאות להורג שביצע חמאס מזכירים את מראות דאעש. איל זיסר סבור שההיגיון המניע את שתי התנועות דומה, ואין צורך במיטוט חמאס כדי לקבל את תופעות האסלאם הרדיקלי גם בעזה

      גל ההוצאות להורג של פלסטינים שנחשדו בידי חמאס כמשתפי פעולה עם ישראל מעיד יותר מכל על החשש של חמאס, לא מפניה של ישראל אלא מפני בני עמה שלה, והוא נועד להוות אות אזהרה לכל אותם פלסטינים בעזה, ויש רבים כאלו, הממתינים לסיום הלחימה כדי לתבוע דין וחשבון מתנועת חמאס, השולטת עליהם בשמונה השנים האחרונות, ושהביאה עליהם בחודשיים האחרונים אסון שכמותו לא ידעה עזה מעודה.

      חמאס הוא ארגון המקדש את המוות, על כך הצהיר בגלוי בגאווה מייסדו ומנהיגו הראשון, השייח' אחמד יאסין, שהסביר לפני למעלה מ-20 שנה בראיון שהעניק לתקשורת הישראלית כי ההבדל בין אנשי חמאס לבין הישראלים הוא בכך שהישראלים רוצים לחיות ואילו אנשי חמאס ששים להפוך לשהידים. ובכל זאת, חמאס ידע בעבר להפגין פרגמטיות, והיו לו גבולות וריסונים.

      18 משתפי פעולה פלסטינים הוצאו להורג בעזה (צילום מסך , מתוך טוויטר)
      ההוצאות להורג - אזהרה לפלסטינים בעזה הממתינים לסיום הלחימה (צילום מסך)

      לא לחינם כנראה הקפידה ממשלת ישראל להבהיר מיומו הראשון של מבצע "צוק איתן" כי אין מטרה למוטט את שלטון החמאס בעזה. שהרי לישראל נדרשת כתובת אחראית ואפקטיבית ברצועה ואין היא רוצה למצוא עצמה למול מצב דמוי סומליה בו קבוצות יריבות נאבקות ביניהן בלא בעל בית אחראי, ובתוך כך יורות גם לעבר ישראל, או גרוע מכך, אין ישראל רוצה ליצור ברצועה ואקום שאליו ייכנס ארגון דעאש השולט היום על מרחבים ניכרים ממה שהיו פעם עיראק וסוריה.

      אבל גל ההוצאות להורג שביצע חמאס בימים האחרונים נגד בני עמו בכיכרות הראשיות של עזה, מזכיר לישראלים רבים את המחזות המזוויעים שאליהם נחשף העולם בשבועות האחרונים ממחוזותיו של דעאש בצפון עיראק ובמזרחה של סוריה. התקשורת המערבית הזדעזעה כמובן משיסוף גרונו בשידור חי ולעיני המצלמה של עיתונאי אמריקאי שנפל בשבי דעאש. אבל יש להודות שמטרידים לא פחות הם מחזות שלא נראו כמעט מאז מלחמת העולם השנייה עת שבויי מלחמה, או בני עדות מיעוט שבהם רואים אנשי דעאש כופרים, או סתם תושבים מקומיים שסירבו להכפיף עצמם למרותו של דעאש מוצעדים לבורות הריגה, לעיתים כפותים ובכיסוי ראש, ושם נקטלים בירי במאות ובאלפים.

      דעאש (ארגון המדינה האסלאמית) פרץ באמצע חודש יוני לתודעת העולם וגם לתודעה הישראלית. ארגון קיצוני זה, ויש מי שיגידו, הזוי ומטורף, פעל זה שנים אחדות בעיראק ובסוריה רחוק מן העין, כסניף מקומי של ארגון אל-קאעדה העולמי, בהנהגתם של אוסאמה בן לאדן ולאחר מכן של מחליפו אימן אל-זואהירי. אבל הארגון ניצל את פירות מלחמת האזרחים בסוריה ואת הכאוס בעיראק כדי לגדול ולהתחזק. הוא הכריז על עצמאות והתנתק מהנהגת אל-קאעדה וכך באין רואה צמח בשלוש השנים האחרונות מתנועה שולית וקטנה לכח של ממש, אשר מוטט בתוך כמה ימים בעזרת להט אידיאולוגי ומחויבות אין קץ של לוחמיו את המדינה העיראקית, וכונן "ח'ליפות אסלאמית", מפאתי בגדאד ועד לפאתי חלב, תוך מחיקת גבולות הסכם סייקס פיקו מן המאה הקודמת שעל בסיסו הוקמו והתקיימו מדינות האזור.

      פעילי המדינה האיסלאמית בעיראק ובסוריה, ארכיון (AP)
      ניצלו את פירות מלחמות האזרחים כדי להתחזק. דאעש (צילום: אי-פי)

      דעאש שולט כיום על שטח הגדול פי עשרה לערך משטחה של מדינת ישראל ובו כחמישה-שישה מיליון תושבים. אבל הפיכתו של הארגון למיני מדינה לא מיתנה את הארגון ובעיקר את מנהיגו, אבו בכר אל-בגדאדי. האחרון הכריז על כינון ח'ליפות אסלאמית במרחב שעליו השתלט והבהיר כי פניו לג'יהאד נגד עולם ומלואו, החל בשיעים בעיראק ובמשטר הסורי, עבור לאיראן, אבל כלה גם בירדן, ישראל וארצות הברית. הוא אף הבטיח לכבוש את רומא ולשחררה משלטון הנצרות. התנהלותו כלפי נתיניו מאופיינת בברוטליות נעדרת גבולות שכללה הוצאות המוניות להורג, רדיפה של בני עדות מיעוטים, חיסולם של אויבים ולבסוף, כפיה דרקונית של חוקי ההלכה האסלאמית באזורים שבשליטתו.

      דעאש מוכיח אפוא כי לקיצוניות היגיון משלה, וכי אי אפשר ואף טעות היא לשפוט ארגון רדיקלי וקיצוני במונחים של שחקן רציונלי, ובוודאי שלא במונחים של שחקן בעל היגיון מדינתי.

      בין חמאס לדעאש הבדלים רבים הקשורים למקורות ולשורשים האידיאולוגים ולנסיבות ההתפתחות ההיסטורית של שתי תנועות אלו. חמאס היא סניף מקומי פלסטיני, של תנועת "האחים המוסלמים". היא ידעה תמיד לצעוד על שתי רגליים - הרגל האחת הכל מוסלמית - שייכות לתנועת האחים המוסלמים ומחויבות לדרכה, דרך האסלאם, והרגל השנייה, הרגל הפלסטינית, פעילות בזירה הפלסטינית בתוככי האוכלוסיה הפלסטינית והכרה במגבלות שמכתיבה זירה זו.

      דעאש לעומת זאת איננו רואה עצמו מחויב לטריטוריה או ללאומיות מדינתית כלשהיא. מבחינתו של דעאש אין עם פלסטיני כפי שאין סורי או עיראקי. ישנה רק אומה מוסלמית, שאליה משתייכים המוסלמים הסונים הסרים למרותו וההולכים בדרכו. מכאן, שחלומו שאותו אין הוא מסתיר הוא למוטט את גבולות המזרח התיכון ולכונן על חורבותיהם ח'ליפות כל מוסלמית שתשתרע גם מעבר לגבולות המזרח התיכון והעולם הערבי.

      דאעש ערפו את ראשו של עיתונאי אמריקני שנחטף בסוריה (צילום מסך)
      דעאש מוכיח כי טעות היא לשפוט ארגון רדיקלי וקיצוני במונחים של שחקן רציונלי (צילום מסך)

      הבדלי הדעות האידאולוגיים אבל גם הפוליטיים היו בבסיס המאבק שניהלה חמאס בעבר נגד תומכי הארגון, בתצורותיו השונות, ברצועת עזה. כל מי שנחשד בשייכות לאל-קאעדה או לארגוני ג'יהאד עולמי חוסל עד מהרה, ברצחנות רבה יש להודות, בידי חמאס. שלטון חמאס לא היסס אף להסתער על מסגד בו ניהלו יריביו אלו תפילה ולחסלם במהלך התפילה.

      חמאס מעצם טיבו, מכיון שצמח מתוככי האוכלוסיה הפלסטינית ברצועה ובגדה, יכול לגלות פרגמטיות ומחויב להתחשב במציאות בשטח יותר מאשר אנשי ארגון דעאש. אבל במהותו של דבר מדובר בשני ארגונים דתיים רדיקליים שנבדלים ביניהם בשאלת המינון והקצב. גם חמאס מחויבת לכינונה של מדינת הלכה אסלאמית, וגם חמאס מקדשת את המאבק האלים באויביה. הרציונל המניע את חמאס היה ונותר הגיון של תנועה אסלאמית רדיקלית ולא של מדינה מסודרת. בכך נעוץ כישלון המעריכים והמומחים שחזו כי חמאס יתמתן לאחר שתפס את השלטון בעזה.

      הברוטאליות של דעאש איננה עניין אידיאולוגי אלא טקטיקה שבאמצעותה מבקש הארגון להרתיע את אויביו ולהכניס פחד בקרב התושבים הנתונים למרותו. כפר שרואה איך תושבי הכפר השכן נשחטו עד האחרון שבהם כיון שסרבו לקבל את מרותו של דעאש, יחשוב פעמיים בטרם יגלה מרי ומרדנות, וחיילים סוריים או עיראקיים הרואים כיצד נשחטים שבויים שנופלים לידי אנשי הארגון יחשבו פעמיים לפני שיצאו להילחם בארגון הזה.

      יזידים שנמלטו מבתיהם בעיר גואר ממתינים במחסום לשוב לעיר, 18 באוגוסט (רויטרס)
      הברוטאליות של דעאש איננה עניין אידיאולוגי אלא טקטיקה שבאמצעותה מבקש הארגון להרתיע את אויביו (צילום: רויטרס)

      זה אגב גם ההגיון שמניע את חמאס, רק במינון נמוך יותר. חיסול אכזרי, כולל השלכה מגגות, של אנשי פתח בעת שחמאס השתלטה על הרצועה לפני שבע שנים, וכעת החיסולים ההמונים של מי שנחשד בשיתוף פעולה עם ישראל, הם טקטיקה להטיל מורא בקרב האויבים והתומכים כאחד.

      דעאש כבר כאן, לא צריך למוטט את חמאס כדי לקבל את התופעות הכרוכות באסלאם רדיקלי ברצועה. ובכל זאת, רבים עדיין סבורים בישראל ובמערב, שחמאס, בשל שורשיה הפלסטינים ונסיבות צמיחתה והתפתחותה, הינה חלק מהפיתרון ולא חלק מהבעיה. העתיד יוכיח האם הצדק עימם.

      פרופ' זיסר הוא דיקאן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב ומומחה לסוריה ולבנון