סוף עצוב: הסרט של מתן

"אני זוכר שהעצים האלה היו מטר וחצי. איזה מצחיק, אלה העצים הכי גבוהים בשכונה, אני חושב. הם לא מפסיקים לגבוה הדקלים שם, מדהים. הייתי הרבה למעלה, על העצים האלה".

כשמתן גוטליב מדבר על עצי הדקל הגבוהים שמול חלון חדרו בראשון לציון, עיניו התכולות בורקות מהתרגשות. גוטליב, אז נער בן 18, ימים ספורים בלבד לפני הגיוס, יושב על הכיסא בחדרו ומספר למצלמה של עמרי יעקובוביץ על העתיד לבוא. "איך אני מדמיין את זה? שאלה טובה, לא חשבתי על זה באמת לעומק. אני מקווה שיקחו אותי לתפקיד שאני באמת רוצה, למגלן, ושזה באמת יהיה כמו שאני חושב שזה: קומנדו, כמו בדמיון, כמו בסרטים".

לסרט הזה, למרבה הצער, היה סוף עצוב: סמל-ראשון מתן גוטליב (21) נהרג ביומו ה-23 של מבצע "צוק איתן" יחד עם שניים מחבריו לצוות "עפרון" ביחידת מגלן, סמ"ר עומר חי וסמ"ר גיא אלגרנטי. במהלך סריקות לאיתור מנהרה התקפית בחאן יונס שבדרום הרצועה, נכנס הכוח למבנה ששימש עד לאחרונה כמרפאה של אונר"א. דווקא במקום שבו אמורים לטפל בנפגעים, אירע פיצוץ אדיר שגבה את חייהם של מתן, עומר וגיא, שלושה חודשים בלבד לפני השחרור.

חודשיים לפני מותו חגג מתן את יום הולדתו ה-21 ושיתף את עמרי בתוכניותיו לקראת השחרור הקרב. הם סיכמו להיפגש שוב ולסיים את הסרט התיעודי, שאותו החלו לצלם יחד לפני כמעט שלוש שנים, ושקטעים מתוכו נחשפים כאן לראשונה. "יצא לנו להכיר לעומק במסע כושר קרבי שהדרכתי בצפון, ביוני 2011", מספר יעקובוביץ, יוצר קולנוע חובב ויוצא יחידה מובחרת בעצמו. "שמרנו יחד באחד הלילות ודיברנו כמעט על הכל. כשהוא אמר לי שהוא רוצה להגיע למגלן, איתגרתי אותו ואמרתי שלא משנה לאן מגיעים בצבא, בסוף כולם שרופים על היחידה שלהם, אבל הוא חזר והתעקש: 'מה פתאום, אני רוצה מגלן'. עניין אותי לתעד את התהליך הזה, מה הוא אומר עכשיו ומה הוא יגיד אחר כך, אם הוא יתקבל או לא, ואת תהליך ההתבגרות המהיר שעוברים צעירים שמתגייסים לשירות קרבי, מסלול שעברתי גם אני".

יעקובוביץ, יזם הייטק, מבוגר מגוטליב ב-7 שנים, אך לדבריו הוקסם מאופיו ומהבגרות שהפגין כבר אז. "האישיות שלו הייתה מרתקת בעיניי", נזכר עמרי. "אתה רואה ילד בן 18, אך את הדברים שהוא אמר הוא יכול היה לומר באותה מידה גם עכשיו, בגיל 21. אני לא זוכר את עצמי מדבר ככה בגיל כזה. היו בו דברים שהזכירו לי אותי, אבל היו בו גם דברים מאוד שונים. הוא עניין אותי, זה היה מעין חלון הצצה לעולם מקביל".

"אתה חושב שייצא לך להרוג בצבא?", שואל עמרי את מתן בראיון הראשון שצילם. "לא חשבתי על זה אבל אני מאמין שכן", משיב מתן. "אני לא חושב שתהיה לי בעיה עם זה. כלומר, לא ישנתי עוד לילה אחרי הדבר הזה. אם זה הריגה לטובת ביטחון, או הריגה לטובת הגנה עצמית שלי - זה מבורך. אם זה הריגה סתם זה לא מבורך. אני לא רואה את זה בעין טובה, סתם עוד פקודה שלילית".

אנחנו מגיעים לבית משפחת גוטליב אחר הצהריים, כשבוע לאחר תום השבעה. האם רוחמה, מנהלת בחברת ביטוח, בדיוק שבה הביתה מהעבודה, ובנה האמצעי ניצן (25) נכנס דקות ספורות אחריה. לא הרחק מרחוב הרצל הסואן, דומה כי השכונה הטובלת בירוק שלווה מתמיד, כשרק ציוצי ציפורים קולניים מפרים מדי פעם את הדממה. "הבית היה מלא", מספרת רוחמה, ומצביעה לעבר הגינה. "החצר הזאת הייתה תמיד מפוצצת בחברים שלו. חבל שלא באתם בשבעה, הייתם רואים. עשרות ילדים ישבו פה כל ערב עד אחת או שתיים בלילה, שולחנות של ילדים עם כל החברים שלו מבית הספר, מהצופים ומהצבא, עד לגדר של הבית השכן".

גוטליב נולד בערב שבועות, חג מתן תורה, לאב שמוליק ולאם רוחמה. אמו מספרת על ילד מקסים ונוח, בלונדיני ותכול עיניים, ששני אחיו הגדולים התלהבו ממנו "כמו מבובה". בכיתה ה' מחליט מתן לזנוח את הכדורגל בו הצטיין עד אז ולהצטרף לצופים, שם יבלה חלקים נכבדים מחייו, תחילה כחניך ואחר כך כמדריך אהוב במיוחד. "הוא היה ילד נשמה, תמיד עזר והיה איכפתניק, יפה מבחוץ ויפה מבפנים. הוא היה פשוט בן אדם", מתרפקת רוחמה. "הוא גם היה מאוד בוגר, אפילו בתור ילד. הוא היה אסרטיבי מאוד, תמיד ידע בדיוק מה הוא רוצה".

עוד בתיכון, לכולם היה ברור מה מתן רוצה לעשות בצבא: חלומו הגדול היה לשרת כלוחם בשייטת. "אבא מאוד בעד אבל אמא מפחדת קצת, רוצה לישון בלילה", הוא אומר באחד הקטעים המצמררים ביותר מהראיון הראשון, כשנשאל על התגובות בבית לרצונו להתגייס לקרבי: "זו הדרך הכי טובה עבורי לתרום למדינה. אחרי הכל זו הבחירה שלי, ואם אני מסוגל ויכול, אז למה לא?". בהמשך פורש מתן את משנתו הסדורה בנושא, שנשמעת אקטואלית מתמיד גם היום: "המדינה שלנו לא נמצאת במצב הכי מושלם, אין פה 'לאב אנד פיס' כל הזמן. אתה לא יכול ללכת ביישובי הדרום או ביישובי הצפון ולעשות מה שבראש שלך. כשהביטחון יהיה בסדר, יהיה לנו צבא מקצועי וקטן, אבל נכון לעכשיו אם אתה יכול לתת מעצמך הכל, אז תהיה נאמן לצרכי הצבא".

"הוא רצה שירות משמעותי, זה בער בו מאוד", מדגישה האם רוחמה. "כל הזמן הוא דיבר על זה שהוא לא יהיה ג'ובניק. מאוד הערכתי את הדרך שהוא בחר וכמו שאמרתי תמיד - הוא מרוצה, אני מרוצה. טוב לו - טוב לי גם. זה לא ילד שאתה יכול להגיד לו לא 'אל תעשה', זה לא יעזור אם אני אגיד לו 'מתן, אל תלך, אני דואגת'. לא רציתי להעביר לו את החששות שלי. להגיד לך שלא דאגתי? דאגתי. אבל אם הילד מרוצה, אז גם אני מרוצה". היחיד בבית שניסה להניא את מתן מללכת לקרבי היה דווקא אחיו הגדול עומר (30), ששירת כלוחם בעצמו. "זה היה מדאגה, כי הוא הכיר את מתן", מסבירה רוחמה. "הוא ידע שאם מתן יילך לקרבי, הוא יילך להכי טוב שיש. הוא פשוט פחד עליו".

חלום השייטת של מתן לא התגשם, אחרי שלא צלח את המסע האחרון בגיבוש בכיתה י"ב. "אני חושב שלא הייתי מספיק בוגר בשביל להתקבל", הוא מודה בכנות בראיון שלפני הגיוס. "חשבתי שאני גיבור גדול ויש לי כושר מאוד טוב, אבל כנראה שזה לא הספיק". "הוא חזר מאוד מאוכזב", נזכר האח ניצן, "אבל הוא גם ידע בדיוק מה לא בסדר – 'לא הייתי מספיק מוכן פיזית, לא הייתי מוכן מנטלית' – הוא גם מזכיר את זה בסרט. אבל הוא הסיק את המסקנות וזה לא הפיל את רוחו".

מתן אכן סירב להתייאש. למרות האכזבה הראשונית, לגיבושים הבאים הוא כבר הגיע מוכן יותר, והתוצאות היו בהתאם. חודש ושבוע לאחר הגיוס, עמרי ומתן נפגשו לראיון נוסף, במהלכו מתאר גוטליב בפניו את חוויותיו הראשונות מהצבא ומהגיבוש שבסיומו התקבל ליחידה המובחרת מגלן. "ביום הראשון כולם קצת אכלו כאפה", מספר מתן. "ראיתי אנשים שטיפה מרמים, אז אמרתי להם בשקט 'תזהרו, כי סתם יעיפו אתכם מבחינת אמינות'. לקחו אותנו למקצה זחילות, הייתי מספר 22 וכל הזמן המגבש אמר '22 ראשון, 22 ראשון'. כבר שם החבר'ה אמרו לי: 'שמע, כדאי שתפסיק עכשיו כי כבר התקבלת', וככה זה נמשך כל הגיבוש".

רוחמה וניצן צופים בקטע בפעם הראשונה, מחובקים בסלון הבית. "התקבלתי למגלן!", אומר מתן על המסך, כשחיוך גדול נסוך על פניו. "איזה גומות", מסננת רוחמה בעיניים בורקות מהתרגשות. "בקטע הראשון רואים שהוא עדיין לא התקבל לאן שרצה, והוא רצה להגיע הכי רחוק שאפשר", אומר ניצן, "פה רואים על הפרצוף שלו שזה מיד אחרי שהוא התקבל. זו מן טפיחה חזקה על הכתף, שעכשיו הוא עשה את מה שצריך". "הוא די מרוצה מעצמו שהוא הגיע למה שרצה", מוסיפה רוחמה. "הוא עבר תהליך ואין ספק שהוא התבגר מאוד בצבא, גם ויזואלית וגם בהכל".

החברים לצוות "עפרון" הפכו עבור מתן למשפחה שנייה. "הוא היה מגיע הביתה אחרי שבוע-שבועיים שבהם כל הצוות היה יחד, והולך לפגוש אותם שוב", מספר האח ניצן, שהיה קרוב מאוד למתן. "הם היו יוצאים למסיבות יחד בימי שישי, לפאבים, לטיולים בשבתות", מוסיפה האם רוחמה, "הוא היה חוזר עם עיניים מבריקות מהכיף שהם עשו". בתקופת הצבא מתן גם הכיר את ליהי שפירא, חברתו בשנתיים האחרונות. רק בינואר האחרון הם טסו יחד לחופשה ברומא. "הם היו זוג מדהים, הייתה להם אהבה גדולה מאוד", מספרת רוחמה ומדפדפת באלבום התמונות שהכינה ליהי למתן ממש לאחרונה. "היא קיוותה שזה יהיה אלבום מתנה שתיתן לו כשייצא מעזה, לצערנו זה הפך לאלבום פרידה".

כיאה ליחידה חשאית, הוריו של מתן לא ידעו הרבה על מה שקורה אחרי שהוא לובש את המדים ויוצא מהבית. "ידעתי שהם נמצאים בכל מיני מקומות, אבל לא ידעתי בדיוק מה התפקיד שלהם ומה הם עושים", מודה רוחמה. "מה שהצלחתי להוציא זה רק כמה פרטים מהאינטרנט. הם היו יחידה לפעולות מיוחדות, אז אמרתי לעצמי שכל עוד המצב שקט אולי הם רק מתאמנים. היום אני שמחה שלא ידעתי, כי לא הייתי ישנה בלילות". "היה משהו מרגיע בזה שמדובר ביחידה מובחרת", מוסיף ניצן. "זה צוות קטן של לוחמים מיומנים, עם משימות מאוד מסוימות, אז הייתה הרגשה שיש מי שישמור עליו".

אלא שמרגע שהצוות נכנס לעזה, הכל השתנה. רוחמה מספרת על תחושה רעה שליוותה אותה ממש מהיום הראשון. "ידעתי, הייתה לי הרגשה שיקרה משהו נורא, ומסתבר שגם לבעלי", היא אומרת. "כל בוקר הייתי מנשקת את המזוזה ומבקשת שאלוהים ישמור עליו ועל כל החיילים שבפנים. בשבועיים האלה לא היה לי חשק לכלום – לא לצאת, לא להתלבש, לא להתאפר. הייתי הולכת לעבודה כדי להעביר את הזמן, לא לחשוב על זה. הרגשה איומה".

במהלך הלחימה כתב גוטליב מכתב לבני משפחתו ולחברה ליהי, בו סיפר על הגעגועים העזים הביתה. "רק רציתי להגיד שהכול בסדר ואני חושב עליכם המון. מתגעגע לנוף של השולחן המרובע שכל צלעותיו מלאות בימי שישי. קשה לי לרשום משהו עמוק כי אני חנוק בדמעות כשאני חושב עליכם. אוהב המון ומתגעגע, מתן".

בימים הראשונים ללחימה נפצע מפקד הצוות, עפרון, בהיתקלות עם מחבלים, אך הצוות ממשיך בפעילות, שכוללת בין היתר איתור פירי מנהרות והשמדת עמדות שיגור באמצעות ירי טילים מדויקים. יומיים לפני התקרית הקטלנית, יוצאים מתן ושאר חברי הצוות להתרעננות של יומיים, במהלכה הם מקבלים מספר חבילות מהעורף. מתן מצטלם עם החבילות ומבקש לשלוח את התמונות בחזרה לשולחים, לאות תודה.

שיחת הטלפון האחרונה של מתן עם המשפחה אירעה ביום שלישי בערב, 12 שעות לפני התקרית. "הוא אמר לי: 'אמא, אנחנו נכנסים לתרגולת'", מספרת רוחמה, "בסביבות עשר בעלי בא אליי ואמר שמתן סגר את הטלפון כי הם נכנסים. כתבתי לו בווטסאפ שיהיה לו טוב וקל, שאנחנו סומכים עליו ומתגעגעים ושיבוא מהר הביתה בריא ושלם, אבל אין לי מושג אם הוא הספיק לקבל את ההודעה. אני רק יכולה לקוות שכן".

את סופו של הסרט נאלץ עמרי לצלם בסוף החודש שעבר, בבית העלמין הצבאי בראשון לציון. אלפי בני אדם – קרובי משפחה, מכרים, חברים ואחים לנשק – התאספו כדי לחלוק כבוד אחרון למתן, שהובא למנוחת עולמים. "תראה כמה אלפים הגיעו להלוויה שלך, מי היה מאמין?", תהתה האם רוחמה בפתח דברי ההספד שלה. "במשך שבועיים הקשבת לי אלוהים, אך ביומיים האחרונים כנראה שנרדמת בשמירה. אתה מקבל פרח, שים אותו ליידך ותשמור לנו עליו. לפחות את זה אתה חייב לנו".

בימים האחרונים ללחימה למתן "נדבק" שיר – קטע בשם "הכל נרשם" מהאלבום "יומן מסע" של אביב גפן שהוא לא הפסיק לזמזם, ו"הדביק" גם את חבריו לצוות: "הכל נרשם בתוך יומן, דפים של זמן. הכל נרשם בתוך יומן, יומן מסע. יש מקום אחר, יש מקום אחר קרוב לכאן". "זה שיר עם משמעות, שיר מאוד עמוק", אומר האח ניצן. "רציתי לשאול אותו למה הוא בחר דווקא בשיר הזה, אבל חשבתי שיש מספיק זמן לדבר על זה. כנראה שזה מה שעבר לו בראש ומה שהוא ראה בעיניים גרם לו להיות באווירה הזאת". המעגל נסגר כשאביב גפן עצמו ביצע בהלוויה של מתן את השיר "יומן מסע".

על פרטי התקרית בה נהרג מתן יחד עם שני חבריו לצוות, ונפצעו 17 לוחמים נוספים, שמעו בני המשפחה ממפקדיו, ולאיש מהם אין טענות או כעס על הצבא. "אנחנו יודעים שנעשתה בדיקה מאוד יסודית למבנה לפני שהם נכנסו פנימה", מספרת רוחמה. "נגיד ואני אכעס, זה יחזיר לי אותו? זה יעזור לי? אנחנו מציאותיים. אני רק אוכל את עצמי מבפנים. התוצאה הסופית היא אותה תוצאה ואי אפשר לשנות אותה".

עצי הדקל הגבוהים בחצר בית משפחת גוטליב נכרתו לא מזמן. מתן עצמו נהג להתעניין מתי כבר יצמח הדשא ויכסה את החור שנפער במקום בו עמדו העצים. אמו מספרת כי זה קרה ממש לאחרונה, אך מתן כבר לא היה שם כדי לראות זאת. "אני יודעת שהוא לא מת לחינם, הוא מת למען מטרה נעלה", אומרת רוחמה, "הוא נפל במבצע משמעותי ואולי אפילו הציל קיבוץ שלם במנהרה שנחשפה. אבל בסוף התוצאה היא שאין לי ילד, הבן הצעיר שלי איננו".