מחמוד מנסור ומורל מלכה מתחתנים. בכל מדינה שעברה את מבחן עידן הנאורות בהצלחה הדבר לא היה בכלל מהווה כותרת, אולם במחוזות החשוכים במזרח התיכון עדיין מתעסקים בענייני לאומנות ודת. הזכויות הטבעיות שלומדו בעבר בשיעורי האזרחות לא אומרים כלום במדינה שכל תושביה דוברי הערבית והעברית כאחד עדיין מגדירים התבוללות כמילה גסה. לא פעם טענתי, גם בכתב גם בראיונות וכך גם בתכניות שאני מגיש בפני דוברי הערבית, כי הקרב האמיתי אמור להיות על השותפות במדינה ועל הגדרת המדינה בראש ובראשונה.
הגדרה דתית תגרור שיעורי דת במקום שיעורי היסטוריה, ולאומנות במקום ערכים הומניים. בתור דובר ערבית בארץ שאינו מגדיר עצמו בצורה לאומית או דתית אני מרגיש בוש ונכלם מהיעדר עמדה של נציגי המגזר הערבי בנוגע לחתונה של מחמוד ומורל, אלה שיודעים לדבר על חופש ועל דמוקרטיה בשעת האמת ממלאים את פיהם מים. הקול הערבי בבל"ד ובחד"ש התיימר להיות קול חילוני, אולם בדרך פלא חברי הכנסת ג'מאל זחאלקה, חנין זועבי, באסל גטאס, מוחמד ברכה וחנא סויד נעלמו בהצבעה על הצעת חוק חופש הדת והמצפון שהציעה ח"כ זהבה גלאון, וכך גם אחמד טיבי. בתור מגיש תכנית רדיו זעקתי היכן הקול החילוני, קול שנדם ושתיקתו רועמת לא פחות מקולם של חברי ארגון להב"ה. הקוריוז הוא, שאחד מחברי הכנסת הערבים שהצביע בעד הצעת החוק התקשר לאחד מעמיתי לתרץ שטעה בהצבעה.
המנהיגות הערבית, שתמיד טענה כי היא מאמינה בלאום ערבי, כשלה אפילו בהעברת חוק המאפשר נישואים אזרחיים לערבים בדומה לחוק ברית הזוגיות לחסרי דת, הרי המדינה היהודית לא היתה אמורה להתנגד לנשואים מעורבים ולהתבוללות בתוך האוכלוסייה הערבית, אולם הצביעות הערבית חגגה ובמקום לנהל מאבק על לאומיות חילונית בחרה ההנהגה הערבית לטמון את ראשה בחול ולשמר את ערכי הדת שבפועל הכשילו מראש את הפרויקט הלאומי הפלסטיני בכך שהנבדלות והחלוקה לדתות ועדות נשמרה. כישלון זה אינו נוגע רק לפלסטינים, אלא הוא חובק את כל מדינות ערב.
נשיא שאפשר לסמוך עליו
באחת התכניות, התקשר אחד המאזינים וטען שהחילוניות והנאורות רק הביאה חורבן.לתמיכה בעמדתו נטל את מצבן העגום של מדינות ערב כדוגמא. תשובתי לו היתה ברורה: היות שבאף מדינה ערבית לא יושם חוק נשואים אזרחיים, הרי שמדינות אלה לא יכלו להחשיב עצמן מדינות חילוניות ובמקום ליצור כור היתוך של מפעל לאומי הנציחו חברה משוסעת מבחינה דתית ועדתית.
למרות כל האמור לעיל, חתונה המערבת דתות שונות ומתקיימת בישראל אינה סיבה גדולה לשמחה. חוסר אפשרות לקיום נישואים אזרחיים מאלץ בן זוג אחד לקבל את מרותה של הדת של בן הזוג השני ומכפיפה את חיי הנשואין לדיני הלכה דתית, כך שבמקום שההתבוללות תהיה אקט חילוני היא הופכת בעל כורכה לאקט דתי. גם אזרח לא יהודי שמבקש שוויון במדינת שמגדירה עצמה יהודית יצטרך לבצע אקט דתי של גיור במצב הזוי שבו בית משפט העליון אינו מוכן להכיר בלאום הישראלי. כך תמשיך המדינה לקדם הלכה יהודית כדוגמת פרויקט "נתיב" בצבא ותגרום לאלפי צעירות להתכחש לרקע ממנו צמחו ולהשתייכות הדתית של הוריהן במטרה להתקבל ל"עם הסגולה", וכל זאת מכספי משלם המסים ובעידוד משרד ראש הממשלה.
חברה שהיא חסרת רגישות לרצונותיו של האחר, או הגדרתו העצמית, בין אם היא מדברת ערבית או עברית, חברה שהינה חסרת מודעות לחרויות הפרט, לזכויות היסוד הטבעיות ,לשוויון בין המינים, לזכות להיות שונה - תביא בסופו של דבר להתכלותה ברגע שייעלם האויב הדמיוני שיצרה לעצמה על מנת לשמור על ליכוד פנימי. אין לחברה זו להלין אלא על עצמה ברגע שהזכויות שלה נרמסות בידי אחר, מאחר ולא ידעה מלכתחילה לכבד זכויות של אחרים ולצאת להגנתם בשעת הצורך.
הייתי מצפה שהקול הערבי דווקא יקרא לעריכת הפגנת הזדהות או אפילו יעשה "חפלה" מחבקת לבני הזוג בשיתוף ההמונים, אולם עיון בדפי הפייסבוק של חברי הכנסת הערבים חושף שההגנה על חירויות הפרט אינה על סדר יומם אלא על סדר יומו של כבוד הנשיא רובי ריבלין שהיה לו האומץ להתבטא בנושא בפומבי. למרות שהנשיא ריבלין מגדיר עצמו בצורה לאומיתדתית, הגדרה שאינני מזדהה עמה, קולו היה חשוב על מנת להבליט את הגמגום של דוברי הערבית בארץ. תודה לך כבוד הנשיא.
הכותב הוא עו"ד, עורך ומגיש תכניות ברדיו א-שמס
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד