לישראל אסור לוותר על היוזמה

רבות דובר, לאורך צוק איתן, על משמעות המלחמה הא?סימטרית בין צבא סדיר, הכפוף לממשלה אחראית של מדינה ריבונית, לבין ארגון טרור. זו מלחמה בין מקדשי החיים לבין מקדשי המוות. בין מי שמפתחים מערכות משוכללות, מתוחכמות ויקרות כדי להגן על האזרחים לבין מי שמשתמשים באזרחים ובילדים כמערכות משוכללות אך זולות להגנה על רקטות ועל מנהרות, שנועדו לזרוע הרג באזרחים ובילדים. בין מחויבים לטוהר הנשק ולמוסר לחימה לבין מי שהמושגים הללו אינם קיימים כלל בלקסיקון שלהם ומיטיבים לנצל לרעה את המגבלות שלנו.

אך יש עוד א?סימטריה משמעותית: זו מלחמה בין שוחרי שלום למחרחרי מלחמה. צד אחד מבקש שקט ומבטיח ששקט ייענה בשקט, והצד האחר יורה כי זו מטרתו - להרוג ולזרוע פחד. ולכן צד אחד מחפש כל העת את הדרך להפסקת המלחמה, בעוד הצד האחר ממשיך במלחמה כל עוד הוא מסוגל.

האסטרטגיה של נתניהו במלחמה הזאת היתה - הימנעות. לעשות הכל כדי להימנע מהמלחמה, לאחר מכן כדי להימנע מהפעולה הקרקעית, ובהמשך - כדי לסיים אותה, כולל הפסקות אש חד?צדדיות לרוב, וויתור על ניסיון להגיע להכרעה.

יש באסטרטגיה הזאת מסר מוסרי, שלפיו בטרם שולחים חיילים להילחם, להרוג ולהיהרג, יש לנסות כל דרך אחרת. מלחמת אין ברירה מאפשרת גיוס תמיכה בינלאומית והתגייסות ותמיכה רחבה של הציבור הישראלי.

התמיכה הבינלאומית התמוססה ככל שהתארכה המלחמה. מצבר האשראי מוגבל מאוד, ולכן יש לחתור למלחמה מהירה ולהכרעה מהירה. לעומת זאת, העובדה שהיתה זו מלחמת אין ברירה מובהקת, שבה ישראל הותקפה והתגוננה, אכן גייסה את תמיכת הציבור הישראלי. מיעוט המשתתפים בהפגנה של השמאל במוצ"ש הוא עדות לכך.

ואולם לאסטרטגיית ההימנעות יש מחיר כבד ביותר – היא מותירה את היוזמה בידי האויב. הציבור הישראלי המתין במתח לחצות אמש, עם תפוגת הפסקת האש - יהיה הסכם? יהיה ירי? יהיה שקט? עם שלם ממתין כבן ערובה למוצא פיו של ארגון טרור ג'יהאדיסטי קנאי. את המשוואה הזאת יש לשנות. הדבר מחייב שינוי מנטלי בדרג המדיני ובצה"ל. כמו במלחמת ששת הימים, יש מקום להמתנה ארוכה, בניסיון למנוע את המלחמה ולגבש תמיכה בינלאומית למקרה שלא תימנע. ואולם מרגע שהתברר שהמלחמה בלתי נמנעת, יש ליטול את היוזמה ולחתור לניצחון ולהכרעה.

בצוק איתן צה"ל מילא בצורה מופתית את המשימות שהוטלו עליו. חיילי צה"ל ומפקדיהם גילו עוז רוח, דבקות במשימה, חתירה למגע, אחוות לוחמים, נכונות להקרבה ומקצועיות רבה.

ואולם חסרו היוזמה, המעוף, היצירתיות, הממזריות והתעוזה להפתיע במקום הבלתי צפוי ביותר. המלחמה הוכיחה שרבים מערכי רוחו של צה"ל ממשיכים לאפיין אותו, אבל איפה רוח "אביב נעורים", אנטבה, חציית התעלה? הצורך בהרס המנהרות (הניצחון הגדול ביותר במלחמה) חייב התנהלות איטית של כוחות גדולים לאורך הגבול ובצמוד לו. אבל איך זה שצה"ל לא שלח כוחות לעורף האויב כדי להגיע להנהגתו, להפתיע אותו, להמם אותו?

זה השינוי הדרוש לקראת המלחמה הבאה.