תושבי הדרום, בעיקר אלה המתגוררים בעוטף עזה, עייפים. הם שבעים מההבטחות שהוצנחו עליהם ובעיקר מבולבלים. כך נשמעה השבוע אביבה פולד (54) מנתיב העשרה: "עבור תושבי עוטף עזה מבצע צוק איתן היה חוסר כיוון אחד גדול: השמידו את המנהרות או לא; חיסלו את טרור הרקטות או לא; לעזוב את הבית עד יעבור זעם או לא; להאמין להבטחות הרמטכ"ל (בני גנץ; ג"ג), אלוף פיקוד דרום (סמי תורג'מן; ג"ג) והפוליטיקאים, שמעתה ישרור שקט או לא להאמין; לחזור הביתה או לא. חוסר העקביות, חוסר מדיניות ברורה של הממשלה והקבינט הביטחוני. אנחנו לא יודעים לקראת מה אנחנו הולכים. האם לשקט מבורך וארוך או לתקופת התשה שבה הם יורים רקטות וצה"ל כותש אותם וחוזר חלילה. די, עייפנו".
בקיצור, אביבה, אחת מראשי צח"י (צוות חירום יישובי), חושבת שהמדינה לא עושה מספיק עבור היישוב הקרוב ביותר לגדר המערכת: "עם כל הקושי בלגור קרוב לרצועת עזה, נתיב העשרה הוא פיסת גן עדן, שהמדינה לא עושה די כדי לחזקו, אם בתקציבים, אם בבנייה למגורים, אם בהשקעות ציבוריות כדי למשוך עוד משפחות לגור פה. בתקופה של ירי ומנהרות לא קל למשפחות, ועם כל הכבוד לעבודה הנפלאה של מרכז חוסן - אנחנו רוצים לחיות בשקט".
את הקושי שאביבה מבטאת מספרים גם המספרים, כשמתוך 180 משפחות היישוב, 120 עזבו במהלך המבצע, מרביתן זוגות עם ילדים. תמונה זו זהה למתרחש ביישובים האחרים בעוטף עזה. חלק גדול מהתושבים חזרו, אבל אביבה אומרת ש"המאבק עכשיו הוא מול הממשלה. אנו רוצים למחוק, מעשית, את המושג 'צבע אדום' מחיינו. זה לא יכול להימשך. אנחנו בסך הכל מבקשים שילדינו יחיו כמו שילדי תל אביב רוצים לחיות".
ראשי המועצות חיים ילין מאשכול, יאיר פרג'ון מחוף אשקלון, אלון שוסטר משער הנגב ועידן תמיר משדות נגב מספרים על נזקים הנאמדים בעשרות מיליונים, לתעשייה ולכלכלה המקומית. שתי סיבות בולטות לכך הן העזיבה של עשרות עובדים זרים, המועסקים בחקלאות, וסגירה של כל העסקים בתחום האירוח והמזון, וכן שירותים נוספים. "הפגיעה הכלכלית והמוראלית מאוד קשה", מספר אמנון, חקלאי מקומי, "אני ורבים מחבריי התקשינו לעמוד על הרגליים בתקופה הזאת. הזמנות בוטלו, עובדים ברחו, פירות וירקות הרקיבו על העצים ובחממות. והכי גרוע - התושבים, על ילדיהם ונשותיהם, עזבו הכל עד יעבור זעם. זה היה כמעט המסמר האחרון בארון הקבורה של האזור. זה עושה רע לנשמה, אבל ברוך השם הם כבר התחילו לחזור".
למרות המצב הכלכלי הקשה, את התושבים מדאיג בעיקר הירי הבלתי פוסק. יונתן שמריז (24), סטודנט מכפר עזה וממארגני עצרת המחאה שהתקיימה אתמול בתל אביב, אמר: "התושבים באזור מותשים. אנחנו מתוסכלים מכך שלא מצליחים להגיע לפתרון ארוך טווח, חזק ויציב. זה בא לידי ביטוי ברצון של התושבים לעזוב את היישוב, בשל חוסר האמון בגורמי הממשל, שתפקידם הוא לספק לנו ביטחון.
"זה בנפשנו. דין יישובי עוטף עזה אינו כדין תל אביב או רמת גן. אי אפשר לקבל מציאות כזאת, שיגרה כזאת. כמי שנולד פה, עזיבה היא לא על מדף האופציות. זה הבית שלי ואני אלחם עליו בחירוף נפש. אבל אני גם צריך את המדינה לצידי, שתיתן לי את הביטחון האישי והצבאי. בלי זה, איזה ערך מוסף יש לחיים באזור?"
מקווים לטוב
הנותרים בעוטף עזה בהחלט שמחים לקבל את החברים שעזבו זמנית. קיימת הבנה ברורה כלפי מי שבחר לקפל את משפחתו ולעלות צפונה, הרחק מפחד האש. "עזבנו בגלל אירוע החדירה", מספרת רויטל סולומון (34), תושבת זיקים, נשואה לשרון (35) ואם ליהל (5) וליותם (2).
"חיינו בגיהינום, וכשהבנו שזה רק ילך ויחמיר, וזה הלך והחמיר, החלטנו שלא נסכן את הילדים. היו לא מעט התחבטויות. הרבה משפחות קמו והלכו, אז לקחתי את המשפחה שלי לקיבוץ סאסא בצפון. אירחו אותנו למופת, אבל הילדים נשאו איתם לשם את הפחדים והחרדות - כל טריקת דלת הפחידה אותם. חזרנו הביתה אחרי יותר משלושה שבועות, כי אני רוצה להאמין שהפסקת האש תחזיק מעמד, להאמין להבטחות הדרג המדיני והצבאי ולהחזיר לילדיי את שיגרת חייהם".
גם עירית מעוז (40) מנתיב העשרה עזבה עם ילדיה, ים (12), סיון (9) ומעיין (6), וחזרה עם הפסקת האש הלפני אחרונה. "הילדים כל כך התרגלו להפצצות, עד שהם לא רצו לעזוב. עד כמה שזה יישמע עצוב, זו שיגרת חייהם, ואסור שזה יהיה כך. בפועל נשאר רק מי שהיה חייב להישאר. עכשיו חזרתי בתקווה שנדע שקט ושלווה ולא נדע עוד מלחמה".
מעיין ויוסי שניאור, באמצע שנות ה?30 לחייהם, מצטרפים לתקווה שתמו נדודיהם. לזוג שתי בנות: רעות (6) ועלמה (4), והם לא מתביישים שבחרו לעזוב זמנית את נתיב העשרה. "זה היה טירוף אילו היינו נשארים", אמרה מעיין, "זה היה לא שפוי והזוי שחפרו מנהרה מתחת לבית שלנו. נסענו לאילת, גם לשם הגיעו הרקטות. נסענו לחדרה, וגם לשם הגיעו הרקטות. עכשיו חזרנו הביתה ואני מקווה לא לנדוד יותר".
אבל לא כולם עזבו. עמית כספי (44) מכרם שלום נשאר לאבטח את יישובו, בשעה שאשתו ושלושת ילדיו יצאו להפוגה בצפון. "החודש האחרון היה מאוד קשה", הוא מספר, "אני מבין את ההורים שלקחו את הילדים שלהם והלכו. במצב נורא שכזה אי אפשר לגדל ילדים. מתוך 140 משפחות, עשר נשארו. הרבה כבר חזרו, אבל אנו יודעים שמעתה נצטרך להתמודד עם פחדים וחרדות. עכשיו התפילות שלנו הן שימצאו כיפת ברזל למנהרות".
גם עופר ליברמן (54), המנהל החקלאי של קיבוץ ניר עם, נשאר ואמד את הנזק הרב שנגרם לענף במהלך המבצע, בעיקר בגלל חוסר בידיים עובדות. "חיים כאן 400 איש; במהלך המבצע נשארו 60. משפחות חזרו, אבל עדיין חוששות מהמנהרות. למרות ההצהרות לא בטוח שהכל הושמד. אנחנו משפחה עם חוסן נפשי ולכן נשארנו. זו חוויה מכוננת ומטלטלת, וכל מה שאנחנו רוצים עכשיו, אם וכאשר יסתיים המבצע, שלא ישכחו אותנו ויקיימו את ההבטחות לספק לנו ביטחון".
"הבטחה מקוממת"
השבר הגדול מבחינת תושבי עוטף עזה, אלו שעזבו ואלו שנשארו, הגיע כאשר הרמטכ"ל, רב?אלוף בני גנץ, ביקש מהעוזבים לחזור לבתיהם, תוך הבטחה לשקט. האמירה כי לא יהיה יותר "צבע אדום" של אזעקות, אלא "צבע אדום" של פריחת כלניות, התבררה בדיעבד כטעות.
"זו היתה הבטחה מקוממת", אמרה אחת מתושבות קיבוץ זיקים, "על בסיסה, ומתוך כבוד והערכה לרמטכ"ל, חזרתי הביתה עם עוד מאות משפחות עם ילדים. בדיעבד, כידוע, להבטחת הרמטכ"ל לא היה כל כיסוי. בשבילנו זה היה נורא. לאיפה הגענו, שאי אפשר לסמוך על המילה של הרמטכ"ל?". כעס התושבים מובן. האכזבה היתה מפחידה, וכנראה היתה גם זו שהובילה, ימים לאחר שההבטחה הופרה, להגעתם של שרים וקציני צבא בכירים ליישובי האזור. אלה ביקשו להרגיע את הרוחות הסוערות, אך זאת היתה משימה בלתי אפשרית נוכח המציאות.
אחת מתושבות כפר עזה העידה על התחושות הקשות, ואת זעמה בחרה גם היא להפנות לרמטכ"ל: "סמכנו על המילה שלו, שבאה מתוך ידיעת המצב והערכות המודיעין, ולכן חזרנו הביתה עם הילדים. אך אז חטפנו הלם. הכאב היה רב לאחר שהירי נמשך כל העת. זה היה חוסר אחריות לנהוג כך כלפינו. עם כל הכבוד לרמטכ"ל, אם אתה לא בטוח בדברים שאתה אומר, אל תאמר אותם. אל תפיח תקוות שווא אצל אנשים".
רחל טביבי משער הנגב דיברה על "תחושה נוראית של נבגדות ונטישה אצל התושבים". היא הוסיפה: "נטשו אותנו. הונו אותנו במילים יפות, בייחוד הרמטכ"ל ואלוף פיקוד דרום. הם דיברו איתנו על שלום וביטחון והאדום של פריחת הכלניות. על שקט פסטורלי. זו היתה עבודה בעיניים. זה נורא שאזרחים מרגישים כך כלפי המנהיגים. בימים שלפני אותה הפסקת אש ביקשו, ממש התחננו שנחזור הביתה, כי מובטח לנו שקט. הרבה משפחות התפתו לעשות זאת וחזרו הביתה עם הילדים. חלק גדול נכנס הביתה ממש עם שעת הפסקת האש, שפגה, היישר לתוך מטח רקטות ופצמ"רים".
תחושת השבר מהשקט שהופר, מההבטחות שלא קוימו, הגיעה לכדי חוסר אמון מוחלט במדינה. ביישובי עוטף עזה לא יכלו להבליג יותר ובחלק מהיישובים אף התקבלה ההמלצה למשפחות שטרם חזרו - הישארו בצפון, אל תחזרו הביתה. אחד מתושבי נחל עוז נשמע כועס כשאמר: "אנחנו דורשים שקט וביטחון".
עוד הוסיף: "אני, כמו אלפים מתושבי עוטף עזה, לא רוצה לחזור לאותה שיגרה מטורפת. די, לא ייתכן שכל עוד יורים רקטות ופצמ"רים 'רק' על יישובי עוטף עזה, זה בסדר, זו שיגרה שאפשר לעבור עליה לסדר היום. אם יירו על ראשון לציון וצפונה או מזרחה לכיוון ירושלים, רק אז מתייחסים לזה כהפרה של הפסקת האש. רק אז מותר להיכנס חזק בעזה, בחמאס. מה אני אמור להרגיש במצב כזה? שתושב תל אביב שווה יותר ממני? מה זה המוסר הכפול הזה שעלינו מותר לירות וירי על תל אביב הוא חציית קו אדום?"
מציאות מפחידה יותר
כמובן מאליו, שש הפסקות אש והפרתן על ידי חידוש הירי מצד חמאס, שיחררו את הנצרות מתושבי עוטף עזה. כאמור, לא עוד הבלגה, לא עוד יראת כבוד כלפי הדרג המדיני והצבאי, כפי שכבר נאמרו הדברים על הרמטכ"ל.
שרים אחדים ספגו מילים קשות, כשתחושת שיא הכעס הגיעה לפני שבוע בדיוק, כאשר בשעות הבוקר ספגה שדרות מטח כבד של רקטות קסאם. שתיים מהרקטות אף פגעו ישירות בבתים בעיר, ולמרבה המזל איש לא נפגע, אבל ראש העיר, אלון דוידי, יצא למתקפה. הוא כיוון אותה לעבר משה (בוגי) יעלון, שר הביטחון, ולא עשה הנחות. לדברי דוידי, יעלון נכשל כישלון חרוץ בהשגת ביטחון לתושבי ישראל. "שר בלי ביטחון", הוא כינה את יעלון.
"כך לא משיגים הרתעה וגם לא ביטחון", המשיך דוידי, "התחושה היא שלהפך - כך יוצרים מצב של תחושת ניצחון בצד השני והנצחת הירי עלינו למשך שנים רבות. הייתי מצפה מהשר להכות בחמאס שוק על ירך כנגד כל ירי עלינו - עד אשר חמאס יצעק חמס ויוכרע באופן ברור. רק במצב כזה לקיים מו"מ מדיני, כאשר שני הצדדים מבינים היטב מי ניצח ומי הפסיד, למי יש זכות לבוא בדרישות ולמי לא. אבל במצב הנוכחי נדמה שדבר לא הושג".
צירוף המילים "הפסקת אש" כבר לא מדבר אל המשפחות בעוטף עזה, למרות שרבות מהן כבר חזרו הביתה. מירב כהן, תושבת עין השלושה, הבטיחה שלא תישאר אדישה אם הירי מעזה יימשך: "כפי שמסתמן, נראה שמבצע צוק איתן עומד לקראת סיומו. לא ראינו שום הישג, צבאי או מדיני, מול חמאס. החשש מהמנהרות הפך להיות מציאותי ומוחשי יותר מתמיד. אנו עומדים לחזור למציאות מורכבת ביותר ומפחידה מזו שהיתה לפני תחילת המבצע".
על רקע המצב הנוכחי החלו ביישובי אשכול לגבש יוזמה, שסחפה בקלות את כל היישובים בעוטף עזה - מטרתה להביא לכך שדין כרם שלום או נתיב העשרה יהיה כדין תל אביב או רמת גן. במסגרת עצרת תמיכה והזדהות בתושבי הדרום, שהתקיימה כאמור אתמול בתל אביב, בכיכר רבין, הם מתכוונים ליישם את הסיסמה המתבקשת: "לא שותקים באדום".