"לפני שנה בדיוק, אחרי ארוחה משפחתית גדולה, קמתי ואמרתי להוריי ולאחיי שיש לי משהו חשוב להגיד להם, ושאני מבקש שיקשיבו לי עד הסוף", אומר ג'וש האריס (19) בעיניים נוצצות ובעברית מתובלת במבטא אמריקני קל. "כולם השתתקו והקשיבו. ואז סיפרתי להם שהחלטתי לעלות לישראל ולהתגייס לצה"ל".
כנראה לפצצה הזאת אף אחד מההאריסים לא ציפה. אחרי הכל, מדובר במשפחה אמריקנית קרבית, שכבר שלושה דורות שולחת את בניה לשרת ביחידות מובחרות בצבא ארה"ב. ג'וש בעצמו התקבל רק זמן קצר לפני כן לארבע אקדמיות צבאיות, והיה אמור לבחור אחת מהן כדי להתחיל את המסלול שאליו הכינו אותו הוריו מהיום שנולד. ארבע השנים באקדמיה (על מלגה מלאה) היו מקנות לו תואר במדעים, דרגת קצין ומשכורת התחלתית של 3,000 דולר בחודש.
אבל כשהאריס גילה את הקול הפנימי שקרא לו לעלות לארץ, הוא לא היסס לרגע. בשנייה אחת ויתר על חיים נוחים ומותרות לטובת מדים מאובקים ושירות קרבי בצבא ההגנה לישראל. בתוך חודש וחצי, כשהוא בן 18 בלבד, ארז את חייו לתוך שלושה תיקים, נפרד מהמשפחה ומהחברים בווירג'יניה והשאיר מאחור את הכל. בנובמבר שעבר הוא עלה לישראל, לבדו.
"אמא שלי רק בכתה ואמרה כמה שהיא תתגעגע אלי", הוא אומר, "האחים שלי היו בשוק אבל תמכו לגמרי, ובאופן מפתיע גם אבא שלי תמך. הוא אמר לי: 'זה יהיה הדבר הכי טיפשי או הכי טוב שתעשה בחיים, ויש לי תחושה שזה יהיה טוב. אני אעזור לך במה שתצטרך'".
אחרי כמעט עשרה חודשים בארץ האריס כבר מרגיש נוח להגיד שהוא ישראלי. בעוד שלושה חודשים יתגייס, והשאיפה הגדולה שלו היא להגיע לסיירת מטכ"ל. אנחנו נפגשים בבית קפה קטן בגדרה, שעתיים בלבד לאחר שסיים את יום הלימודים באולפן שבקיבוץ צובה שליד ירושלים, שבו הוא שוהה מאז שהגיע לארץ. לראשו תספורת קצוצה של חייל מארינס, ועיניו המלוכסנות מסגירות את מוצאה האסיאתי של אמו.
לידינו מתיישבים שני קצינים, ועיניו סורקות אותם בהערצה. "עוד מעט גם אני אלבש את המדים האלו, ואני מרגיש בתוכי שאני מסוגל גם להגיע להיות רמטכ"ל", הוא אומר ברצינות גמורה.
המלחמה בעזה, האזעקות, הטילים ואפילו החיילים שנפלו, רק העלו אצלו את המוטיבציה להתגייס. "הלכתי להלוויה של החייל הבודד סמ"ר מקס שטיינברג מגולני, שנהרג בסג'עייה. הרגשתי כמה עוצמתי זה להיות חלק מהעם המיוחד הזה. בארה"ב, אם מישהו מת, מביעים צער וממשיכים הלאה. פה כולם נרתמים כמו משפחה אחת גדולה. יותר מעשרים אלף איש באו להלוויה של חייל שהם לא מכירים. עמדתי ליד ההורים שלו, והם היו כל כך נרגשים. זה משהו שיכול לקרות רק בישראל".
ילד טוב ספרינגפילד
הוא נולד בבסיס צבאי ליד ספרינגפילד, וירג'יניה, ילדם הרביעי של ריצ'רד (59), יהודי?אמריקני, שהיה אז לוטננט קולונל (סגן?אלוף) בצבא ארה"ב, וג'קי (58), עקרת בית נוצרייה ממוצא קוריאני. הוריו הכירו בסיאול, בירת דרום קוריאה, בסוף שנות השמונים, כשאביו הוצב שם במסגרת שירותו הצבאי. מייד לאחר שג'וש נולד הוצב האב בשנית בסיאול, והמשפחה בילתה שם שלוש שנים. אחר כך עברו לגרמניה, שם שימש האב נספח צבאי.
כשהגיע לגיל חמש חזרה המשפחה לארה"ב, וכעבור שנתיים התגרשו הוריו. להאריס שלושה אחים, אלקסיס (בת 26),
א' (בן 23) ודוד (21). יש לו גם אח מנישואיו הראשונים של אביו, ג'יימס (32), ועוד שלושה אחים למחצה מנישואיו השלישיים של אביו - כולם בעלי שמות ישראליים למשעי: שרי (10), תמר (8) ויעקב (5). הוריו ממשיכים לגור בסמיכות ולשמור על יחסים חמים.
בזכות אביו, חגגה המשפחה את כל החגים היהודיים. ג'וש עצמו עבר ברית מילה וחגג בר מצווה. "למרות שאמא שלי לא יהודייה, גם היא חיה כיהודייה", הוא אומר. "מגיל צעיר חינכו אותי לאהוב את ישראל.
"גדלתי במשפחה צבאית מאוד נוקשה, עם חוקים ברורים וגבולות שלא חוצים. הייתי ילד שובב מאוד, אבל עם מעט מאוד הזדמנויות למרוד. לא הלכתי למסיבות, לא הסתובבתי בלילה עם חברים ומעולם לא עישנתי. הדברים שהכי הקפידו עליהם בבית הם הלימודים והספורט. כדי להתקבל לאקדמיה צבאית צריך להשיג ציונים גבוהים ולהצטיין בספורט, אז זה מה שעשיתי כל החיים".
קפטן נבחרת הרוגבי
האריס עשה את כל מה שנדרש, לפי הספר. המטרה הסופית היתה ווסט פוינט, האקדמיה הצבאית הלאומית (שאליה אכן התקבל לבסוף). הוא למד טאקוונדו והשיג חגורה שחורה; בתיכון היה הקפטן של נבחרת הרוגבי הבית?ספרית והוביל אותה פעמיים לזכייה באליפות המדינה; התאמן בהיאבקות וגם שם שימש קפטן הנבחרת; ואם לא די בכך, השתתף גם בתחרויות ריצה. את התיכון סיים בהצטיינות, כמובן.
"אלוהים בירך אותי בהרבה מתנות שעזרו לי", הוא אומר בכנות כובשת. "השגתי ציונים גבוהים, אני ספורטאי מצטיין ויש לי כושר מנהיגות". למרות הנוקשות הוא לא מבקר את הוריו על הדרך שבה גדל. להפך, "החינוך הזה הוא שהוביל אותי למקום שבו אני נמצא היום, ואני מכיר להם תודה על שהחדירו בי ערכים של מצוינות, התמדה, משמעת, ובעיקר אהבה למדינת ישראל. ככל שהתבגרתי היה ברור לי שאני לא רואה את העתיד שלי בארה"ב".
ההחלטה שלו לעלות ולהתגייס לא היתה פתאומית. "ידעתי שאהיה קצין בצבא, אבל למה בארה"ב אם אני יכול בישראל? למה לא לעשות שירות משמעותי ובעל ערך? למה לא להילחם ולעזור לעם שאני חלק ממנו ושאני כל כך אוהב? הרגשתי שאם בישראל ילדים בגילי הולכים לצבא כי הם מוכרחים, אז גם אני מוכרח.
"חשבתי על זה בכל תקופת התיכון, אבל קיבלתי את ההחלטה חודש לפני שהייתי אמור להתחיל את הלימודים באקדמיה הצבאית. היו לי חברים שעלו לארץ וסיפרו לי כמה טוב להם פה. נכנסתי לאינטרנט והתחלתי לראות סרטונים על ישראל ועל הצבא והחיילים. הרגשתי שזה בוער בי מבפנים".
התגובה החיובית של המשפחה הפתיעה אותך?
"מבחינתי, זה היה ממש כמו נס. בחיים לא ציפיתי לכזאת תמיכה. סבא וסבתא שלי שירתו כקצינים בצבא בזמן מלחמת העולם השנייה. דוד שלי משרת בצבא, אבא שלי שירת במודיעין ובתותחנים בצבא ארה"ב. אחי הבכור ג'יימס משרת בחיל הים. האח השני, שמיועד לתפקיד חשאי ולכן אי אפשר לחשוף את שמו, סיים לפני שנתיים את ווסט פוינט ומשרת היום בתותחנים. אחי דוד, בן 21, הוא קצין בבסיס חיל האוויר באלסקה. למעשה, רק אחותי אלקסיס לא נמצאת בצבא".
ארגון "נפש בנפש" של הסוכנות היהודית וגרעין "צבר" של תנועת הצופים, שפועל בשיתוף משרד הקליטה והסוכנות היהודית, הם שהביאו את האריס לישראל. מלבד חצי שעה של לחץ, כשאנשי הסוכנות איחרו לפגוש אותו מחוץ לנמל התעופה, הקליטה שלו היתה חלקה. את תעודת הזהות הכחולה קיבל כבר בנמל התעופה, ומשם נסע, עם עולים נוספים, היישר לאולפן שבקיבוץ.
השיגרה שלו בעשרת החודשים האחרונים כללה יום לימודי עברית ויום עבודה בקיבוץ, לסירוגין. בימי העבודה עסק בגננות ובעבודות תחזוקה. כל בוקר נפתח בשיחות על נושאים אקטואליים מהחדשות, ופעם בחודש נסעו התלמידים לטיול בארץ.
"הלימודים היו אינטנסיביים, כל יום נמשך שמונה שעות ברצף. זה לא היה קל. בסוף היום עוד היו לי המון שיעורים להכין. גם העבודה בשמש היתה קשה, אבל אני לא מפונק. זה נותן לי תחושה טובה להרגיש שעשיתי משהו מועיל. תראי כמה קוצים יש לי ביד", הוא מחייך ומראה לי כף יד מחוספסת.
בחצי השנה הראשונה שלו בישראל קיבל האריס ממשרד הקליטה 2,500 שקלים לחודש. כיום אין לו הכנסה חודשית, למעט 450 שקלים שהוא מקבל מהסוכנות היהודית מאז שהגיע. "בינתיים אני מסתדר, למרות שאבא שלי עזר לי קצת. בסך הכל אין לי הרבה הוצאות, כי אין לי הרבה זמן פנוי. כל השבוע אני נמצא בקיבוץ. על האולפן והמגורים שילמתי סכום סמלי של 5,000 שקלים לכל עשרת החודשים, כך שזה באמת לא נורא. מסתדרים".
חולה על שווארמה
את מעט הזמן הפנוי שלו הוא מבלה בירושלים, עם חברים אמריקנים שכבר משרתים בצה"ל. "אני מאוד אוהב את הכותל, אבל נהנה גם להסתובב סתם בעיר העתיקה ולאכול שווארמה. תכתבי שזה המאכל הכי טעים, אפילו יותר מפלאפל. לפאבים אני הולך פחות, כי אני לא שותה ולא מעשן".
אבל זה המקום להכיר בחורות ישראליות.
"מדי פעם בחורות מתחילות איתי, אבל כרגע אין לי זמן לזה. אני רוצה להכיר בחורה ישראלית שלא מחפשת כל הזמן להסתובב בפאבים ובמסיבות".
למנטליות הישראלית התרגל מייד, למרות שלמוסיקה המקומית הוא פחות מתחבר. כששואלים אותו מה הכי בולט בישראלים הוא עונה בלי להסס: "הקצב המהיר של החיים פה וחוסר הסבלנות של האנשים, אבל אני מת על זה. זה מתאים לאופי שלי. כשהייתי עכשיו בביקור בארה"ב, הכי עיצבן אותי לעמוד בתור בשקט ובסבלנות. כל הזמן צריך לחכות ולחכות. פה הכל צ'יק?צ'ק, כמו שצריך".
היו לך רגעי משבר מאז שהגעת?
צוחק. "לא ממש. טוב, נו, אני קצת מתגעגע לאוכל של אמא ולשוקולד בטעם מנטה, שיש רק בארה"ב. אבל החיים שלי הם לגמרי פה. לפני חודשיים נסעתי לארה"ב לטקס הסיום של אחי באקדמיה של חיל האוויר האמריקני בקולורדו. עד כמה שחשבתי שהתגעגעתי לארה"ב, כשהייתי שם רק רציתי לחזור הביתה לישראל".
במסגרת גרעין "צבר" מגיעים לישראל בימים אלה כמאה בני נוער אמריקנים לפני גיוס, שיצטרפו לעוד 230 בני נוער שכבר נמצאים כאן. בשלושת החודשים הקרובים הם יעברו תהליך קליטה ואולפן מרוכז, ובחודש נובמבר יתגייסו. התוכנית מלווה את הצעירים מרגע איתורם בחו"ל, מסייעת להם בהכנות לקראת המעבר לארץ ובלימודי העברית ומלווה אותם בגיוס ובמהלך השירות. לאחרונה אף הוקם מועדון בוגרים, שמטרתו לסייע לבוגרי התוכנית להשתקע בישראל על ידי חיבור למקומות עבודה, לימודים ואפילו סיוע בשידוכים.
האריס נפרד בימים אלה מקיבוץ צובה לטובת דירה מרווחת ברעננה, שאותה קיבל בחינם מגרעין "צבר" למשך כל תקופת שירותו, בצוותא עם עוד שלושה צעירים שעלו איתו מארה"ב כדי להתגייס. הוא ימשיך ללמוד עברית באולפן ברעננה עד למועד הגיוס.
"ככל שמתקרב המועד אני נרגש מאוד", הוא אומר ועיניו נוצצות. "אני ממש יכול לדמיין את המדים על הגוף, את הנעליים האדומות ואת הכומתה האדומה על הכתף. כדי להתגייס לצנחנים אני צריך להוציא לפחות ציון 8 במבחן בעברית, כך שאני מתכוון לעבוד קשה באולפן בשלושת החודשים האלו. אני גם צריך לעבור צו ראשון, אבל אני לא צופה בעיות מיוחדות. בסך הכל אני בכושר מצוין".
עכשיו, כשהמצב כאן לא קל, ההורים לא מפחדים?
"גם אם כן, הם לא אומרים לי. הם יודעים שיש מי ששומר עלי. הם אומרים שאם גרמו לי לעזוב את הבית והמשפחה בארה"ב ולעלות לבד, כנראה יש לי תפקיד גדול וחשוב למלא פה, ולכן לא יכול להיות שיקרה לי משהו. גם אני מרגיש כך, אני לא מפחד בכלל".
אתה מכין את עצמך גם לאפשרות שלא תעמוד בקשיים של הצבא?
"אין דבר כזה מבחינתי, האופציה הזאת לא קיימת בכלל. כשהייתי בארה"ב השתתפתי כהכנה לגיוס באימונים של המארינס. אלה אימונים מאוד קשים, פיזית ומנטלית, ואני חושב שאני יודע למה לצפות. חוץ מזה שהרבה מהקושי הוא בראש. אני יודע שאני חזק מאוד. אל תשכחי גם שהחיים עם אבא שהוא מפקד בצבא עושים את שלהם".
תשכנע גם את המשפחה לבוא בעקבותיך?
"החלום של אמא שלי הוא לעלות לישראל. אני מאוד מקווה שהיא תגיע לפה בעקבותיי בקרוב. גם אבא שלי והאחים הגדולים מתחילים לגלגל את הרעיון. לגבי האחים הקטנים - אין לי ספק שהם יתגייסו לצה"ל בבוא היום, הם כבר מדברים על זה".