צה"ל פתח את "צוק איתן" במתקפה מהאוויר, במחשבה שכך יביא את השקט הנחשק מרצועת עזה. בשונה ממבצע "עמוד ענן", שהחל בחיסולו של ראש הזרוע הצבאית של החמאס אחמד ג'עברי, בראשית המבצע הנוכחי היו התקפות מאסיביות ונרחבות שיצרו את התחושה שהנה, עוד רגע חמאס מתפרק לנוכח היקף הנזק ומניין ההרוגים. הימים חלפו והתחושה השתנתה: חמאס כבר לא הצטייר כארגון על סף שבירה. בארגון טרור, כמו בארגון טרור, הכול תלוי ביכולת שלך לפגוע במפקדים. ובמקרה הזה, שדרת הפיקוד לא נפגעה והמשיכה להוציא הוראות לירות רקטות לישראל. באופן מתוחכם למדי, הצליח חמאס להעביר את רוב מערכות השליטה שלו מתחת לפני הקרקע וכך לשמור על יכולות הפיקוד ואיסוף המודיעין מהמתרחש בשטח, על אף 5,000 התקפות מהאוויר.
עוצמתו של חיל האוויר לא הביאה את הישועה, והדרג המדיני הורה לצה"ל לתמרן מהיבשה לפאתי השטח הבנוי ולהוסיף למטרות המבצע את הרס המנהרות ההתקפיות. כבר בשלב זה צריך לשאול אם כוחות היבשה של צה"ל ערוכים לאתגרי העתיד. האם צה"ל הגדול, החכם ועתיר המשאבים, נבנה באופן שיאפשר לו להכריע מערכות נגד ארגוני טרור?
ראשית, יש לציין שהרעיון המבצעי להטיל את משימת התמרון על שלוש אוגדות - אוגדת עזה, אוגדה 162, אוגדה 36 - בתא שטח קטן כל כך כמו רצועת עזה הוא רעיון חכם והגיוני. בטח כשיש לצה"ל מערכת מתפתחת כמו צי"ד (צבא יבשה דיגיטלי) שיוצרת שפה משותפת בין החילות, הזרועות והמטה הכללי ומאפשרת לצה"ל לפעול מהר יותר ולהיות הרבה יותר יעיל וקטלני. מדובר בתפיסה שנבנתה לאורך זמן רב ויושמה במבצע צוק איתן.
שנית, צריך לשאול עד כמה השפיעה מפקדת האוגדה על החטיבות. האם באמת הייתה אוגדה 36 יתרון משמעותי במבצע? זה נושא רחב ומשמעותי שאפשר להקדיש לו טור שלם. יחד עם זאת, כבר עכשיו צריך להדגיש כי ההחלטה של הרמטכ"ל רא"ל בני גנץ להפוך את אוגדה 36 לאוגדה מתמרנת שיודעת להתנתק מהזירה הקבועה שלה ברמת הגולן ולצאת להתקפה בכל מקום היא החלטה טובה ומתבקשת מהמציאות.
מאז מלחמת לבנון הראשונה צה"ל חוטף מכות צד. ביקורת, תכניות, התייעלות, התאמות וקיצוצים. ראינו את זה גם באינתיפאדה השנייה. הצבא חטף זבנג והיה אמור להתעורר. להקיץ מהחלום. כך גם במבצע חומת מגן, במלחמת לבנון השנייה ובמבצע עופרת יצוקה.
מפקד אוגדה 36 הוא תת-אלוף איציק תורג'מן, אחד הקצינים המוערכים בשכבת התא"לים של צה"ל שסופג כרגע ביקורת מבית הלורדים של חטיבת גולני. הוא מונה בעבר למפקד ראש חטיבת כוח האדם בזרוע היבשה, אך נחטף עוד לפני שהחל את התפקיד על ידי שר הביטחון דאז אהוד ברק ומונה למזכירו הצבאי. לאחר מכן קיבל את הפיקוד על אוגדה 36 תוך כדי שהוא מדלג באלגנטיות על תפקיד מפקד אוגדת מילואים, תפקיד שנחשב תחנה חשובה לצבירת ניסיון. אין ספק שהפער הזה בניסיון הפיקודי היה לרועץ לאלוף (מיל') אודי אדם ולאוגדונר תא"ל (מיל') גל הירש במלחמת לבנון השנייה. אין בכך כדי לגרוע מיכולותיו של תא"ל תורג'מן במבצע הנוכחי, אך זוהי בהחלט ראיה לכך שצה"ל שוכח מהר מאוד את צרות העבר.
צה"ל לא צריך כוח יבשתי גדול במיוחד, אלא כוח שיביא להישגים בלחימה בטרור ויחד עם זאת ידע להיות ערוך לאיומים במעגל השני ובמעגל השלישי. התהליך השלילי שעובר על צה"ל מכרסם ביסודות הצבא מאז שנת 2000, אף שברור כשמש כי ללא יכולות היבשה לא יהיה ניתן להכריע מערכה ובטח שלא להביא להישגים כמו במערכה הנוכחית מול החמאס. יתרה מזאת, התמרון הכבד, עם טנקים ונגמ"שים, נותר דומיננטי בשדה הקרב. חיל האוויר לא הביא את התוצאות לאורך השנים.
כוח קרקעי הוא התשובה לטרור בגלל טבע המלחמה. קיבלנו הוכחות ברורות לכך, מהלחימה במקום קטן כמו עזה ובמקום גדול הרבה יותר כמו לבנון: לא ניתן להכניע טרור ללא לחימה יבשתית. למרות זאת, מי שסבל הכי הרבה לאורך השנים מחרב הקיצוצים היה כוחות היבשה. טרם הושג הסדר ארוך טווח עם חמאס, אבל כבר עתה מתחילים במטה הכללי לבקש תוספת תקציבית כדי למגן כלים ולרכוש כלים כבדים נוספים ומיגון. אסור להשתמש במבצע צוק איתן כמנוף להשגת כסף. יש לקחת את התקציב הקיים ולשנות סדרי עדיפויות בתוך הצבא.
לא מעט שאלות קשות שעולות בשלב הזה של המערכה שטרם הסתיימה. למשל, איך הגענו למצב שבו מעצמה אזורית מחכה לתשובות מארגון טרור, אם הוא מסכים להסדר ארוך טווח או לא ובאילו תנאים? חלק מהשאלות מופנות אל הדרג המדיני ובייחוד לקבינט הביטחוני-מדיני חסר הניסיון וחלקן לדרג הבכיר של צה"ל.
התכנית האופרטיבית בצוק איתן לא מפתיעה. למעט העיסוק במנהרות היא נראית כמו מהלך של "העתק-הדבק" ממבצע עופרת יצוקה. הדבר היחידי שבלט במבצע הזה הוא היקף ההרס, ומנגד חירוף הנפש ואומץ הלב של מפקדי החטיבות, המג"דים, המ"פים והלוחמים. הם הכי טובים שהיו לנו אי פעם. בזרוע היבשה מתגאים כי הכוחות היו מאומנים, שהלכידות שנבנתה בשנים האחרונות במסגרת הצוות החטיבתי המיוחד היא מהחזקים שהיו לצה"ל. אין סתירה בין הדברים. עדיין האצבע המאשימה מופנית לדרגים הבכירים בצה"ל.
לא נראה שיש יצירתיות בפעילות הצבאית. הניסיון להסתתר מאחורי הטענה שמנהיגי החמאס ירדו למחתרת ונערכו למערכה הזו עוד כשצה"ל היה מושקע ביהודה ושומרון באיתור שלושת הנערים החטופים לא מסתדר עם הערכות המודיעין הישראלי באותם ימים, שפני החמאס לא לעימות. נכון שכל ביקורת בשלב זה מצטיירת כחוכמה שבדיעבד, אך כבר עתה זה זועק לשמיים. לדוגמה, בעלות מטוס חמקן אחד אפשר למגן אוגדת שריון אחת ב"מעיל רוח" או במערכת ההגנה האקטיבית "חץ דורבן" לנגמ"שים מסוג M-113. קצין בכיר ביבשה מתעקש שהנגמ"שים המיושנים יהיו נחוצים גם במערכות הבאות.
ולגבי היצירתיות: מה היה קורה אילו צה"ל היה יוצא למבצע פשיטה על יעד מובהק של חמאס כדי לטלטל את הארגון ולהרוג או לעצור בכירים בארגון? לכל דבר יש מחיר. בשלב זה גבתה המערכה 64 חללי צה"ל, שלושה אזרחים הרוגים ומאות פצועים.
בתחילת המערכה התגאו בצה"ל כי שרטטו את מפת הכאב ותקפו אותה פעם אחר פעם. מתברר כי מפת הכאב שעליה דיברו בכירים באמ"ן ובפיקוד דרום לא באמת הכאיבה לחמאס. ההיפך הוא הנכון. היא רק דרבנה אותו בנסיבות הקיימות להמשיך במערכה ולהגביר את היקף הדרישות.
טבע המלחמה המודרני מחייב אותנו להתעמק בהיגיון הפעולה של ארגון הטרור במגבלות דין בינלאומי. אך יחד עם זאת אי אפשר להשאיר במתח מדינה שלמה במשך יותר משלושים יום ולחכות לתשובות מאיסמעיל הנייה, ממוחמד דף ומחאלד משעל.
קצין בכיר במטה הכללי אמר השבוע: "מול המלחמות מהסוג החדש של ארגוני גרילה אנחנו צריכים הכרעה ואנחנו יכולים להכריע באש ותמרון". בניגוד לטענתו, לא מדובר במלחמה חדשה אלא ישנה מאוד. ראינו אותה ברחבי העולם וראינו אותה סביבנו. ראינו את פיזור מרכזי הכובד של ארגוני הטרור, ראינו את היצירתיות ואת ה"הפתעות" שהם הכינו לצבאות הסדירים תוך שימוש באמצעים שצה"ל יתקשה להתמודד עמם מבלי להקים עליו ביקורת בינלאומית. הגיעה שעת כושר לנפץ את חלוקת המשאבים המסורתית של צה"ל. הדוגמה האחרונה? בזמן שמדברים על צמצום כוחות והתייעלות ביבשה, הרחיב חיל האוויר את המטה המבצעי שלו בתקן נוסף בדרגת תת-אלוף.