המשא ומתן המתנהל בשעות אלו בקהיר בין נציגי ישראל לנציגי הפלשתינים יידע בימים הקרובים עליות ומורדות, ואפשר שגם משברים שילוו במטחי טילים. אבל בסופו של דבר, יושג כנראה הסכם שיביא את מבצע צוק איתן אל סופו.
מה יהיו פרטיו המדויקים של ההסכם - על כך קשה ברגע זה להשיב, אבל דבר אחד ברור: עזה עתידה להישאר בשליטתו של חמאס.
בקרב האוכלוסייה בעזה שורר זעם רב על חמאס, הנתפס בעיניה כאחראי לא פחות מישראל לסבב האלימות האחרון ולמחיר הכבד ששילמו במהלכו תושבי הרצועה.
אבל כעס לחוד ומעשים לחוד. האוכלוסייה ברצועה מותשת ואפטית, מכירה בכוחו של חמאס, ובעיקר אינה רואה באופק כל אלטרנטיבה לשלטונו. בכך שותפים תושבי הרצועה לישראל, החוששת אף היא כי מיטוט שלטון חמאס יוליך לכאוס ולאנרכיה, שבחסותה יבסס לעצמו דאעש (ארגון המדינה האיסלאמית) נוכחות בעזה.
בישראל וגם במצרים יש מי שתולה תקוות באבו מאזן. כך פועלות יחדיו ירושלים וקהיר כדי להשיב את הרשות הפלשתינית אל הרצועה, כחלק מהסכם שיבטיח את נוכחות אנשיה במעברי הגבול ובגוף הפיקוח על שיקומה של עזה.
אבו מאזן וחמאס זקוקים זה לזה
אבל קשה להניח שאבו מאזן יוכל לעשות את שישראל ומצרים לא יכלו או לא רצו לעשות - למוטט את שלטון חמאס ברצועה. אחרי הכל, אפילו לבקר ברצועה הוא אינו יכול, וכך גם אנשיו.
אבו מאזן לא איבד את הרצועה לחמאס בבחירות. הוא הושלך ממנה בבושת פנים בהפיכה צבאית אלימה, שבמהלכה חוסלו בדם קר עשרות ואולי מאות מאנשיו. אין לאבו מאזן את הכוח - לא הכוח הצבאי ולא כוח הרצון - להיאבק בחמאס ולהכריעו.
אבו מאזן וחמאס זקוקים זה לזה, ומכאן נכונותם להגיע לפיוס שבעיקרו הוא סמלי וחסר משמעות מעשית. שהרי חמאס נכון לקבל באמצעות אבו מאזן כסף שיועבר לקופתו או לפעיליו, והוא יהיה גם נכון לקבל נוכחות של הרשות במעברים, ובלבד שיועברו בהם סחורות ומזון לתושבי הרצועה. אבל את השלטון בעזה שאותו תפס בכוח הזרוע, ואת השליטה בכוח הצבאי שהקים לעצמו, הוא לעולם לא ייתן לאבו מאזן - וזה, כאמור, אינו מסוגל לקחת אותם ממנו.
ובינתיים, נותרו מנהיגי חמאס בבונקרים, אך פעיליו משוטטים ברחובות ומבססים מחדש את שלטונם.