בשעה ששורות אלה נכתבות, אנחנו עדיין בעיצומה של הפסקת האש המתוקה והמאיימת להישבר, כש"גורם מדיני בכיר" מוסר הבוקר, כי "הפערים בין הצדדים גדולים". כלומר, יש סיכוי שירי הטילים ופצצות המרגמה יתחדש בימים הקרובים. ולכן צריך לומר: בניגוד לנהי של "ככה זה לא יכול להימשך", זה דווקא כן יכול להימשך ככה, וזה לא כל כך נורא (וכן, אם מישהו שואל, אני בהחלט מוכן לרדת לעוטף עזה, ראו בהמשך). וסביר שגם עם חידוש הירי, אם אכן יתחדש, הפגיעה תהיה מינימלית. כזו שאפשר לחיות איתה. עד שנגיע להסדר כזה או אחר. כי צריך לזכור תמיד: הצד השני סובל הרבה יותר, ולכן צפוי שיישבר ראשון, גם אם הוא מנסה שלא יראו את זה.
מלחמה בדרום | כל הכתבות, הפרשנויות והעדכונים
מה שנחוץ עכשיו הוא גבורה אזרחית ישראלית. ובעניין זה כדאי בכל זאת שנלמד משהו מהפלסטינים תושבי עזה, שבלי כיפת ברזל ובלי ממ"ד, תומכים לכאורה בכל צעד של החמאס, גם אם אין להם ברירה, ולמעלה מ-400 אלף איש מתוכם מתגוררים מחוץ לבתיהם ההרוסים. וכל זאת בלי מערכות חשמל ומים מתפקדות ממש. לא ייתכן שינצחו אותנו בגבורה האזרחית שלהם. לא ייתכן שמנהיגיהם יסכימו להרס ולהרג הנוחתים עליהם בכל שעה שהפסקת האש מופרת על ידם, ואילו אנחנו נאבד את העשתונות האזרחיים שלנו, בשעה שהפגיעה בנו פחותה לאין ערוך.
הרי כיפת ברזל עוצרת את הטילים והמנהרות ההתקפיות יצאו מכלל שימוש, ורק הפצמ"רים עדיין עלולים לפגוע, כפי שפגעו ופצעו למרבה הצער את מנכ"ל מכללת ספיר. אבל זה הרי עלול לקרות גם אם צה"ל "יכבוש את עזה" ו"ישלוט בכל השטח". גם אז עלול מישהו מכנופיות עזה האינסופיות לירות פצמ"ר מתוך חצר כזו או אחרת. אז מה עשינו?
על החולשה האזרחית הזאת בדיוק, חולשת העורף הישראלי, בונה החמאס את האסטרטגיה שלו. ההנחה החמאסניקית היא שהעורף ילחץ על ממשלת ישראל לוותר תמורת "שקט", וכך נוכרח בסופו של דבר לחתום על הסכם שיוליד רעה גדולה. אולי בסוף ניתן לחמאסניקים נמל ימי (בלי פירוז, כי עם פירוז ותחת שליטה בינלאומית מותר לתת הכול), מתוכו יוברחו לתוך עזה עוד ועוד טילים. העיקר שאזרחי עוטף עזה יהיו מרוצים ויחזרו לבתיהם.
מחאות תושבי עוטף עזה עלולות להביא גם לרעה מסוג אחר לגמרי: כיבוש נמהר של הרצועה כדי לתת אותה במתנה לאבו מאזן, אותו זאב בעור כבש, על מגש הכסף של חללי ישראל וצה"ל. רק זה לא. אם וכאשר תכבוש ישראל את עזה, נהיה חייבים למסור אותה לכוח בינלאומי חדש, רצוי כוחות נאט"ו (העיקר לא האו"ם, שהוכיח אינספור פעמים את בוגדנותו כלפי ישראל). ועל כל פנים, חשוב לעשות את המהלך הזה כיבוש עזה, אם אין ברירה אחרת - לא בגלל הלחץ המידי של תושבי עוטף עזה, אלא מתוך מסקנה ארוכת טווח שזו הדרך הנכונה לישראל.
ומשהו אישי, בהמשך להערה האישית הקודמת: אני ממש לא גיבור גדול להיפך, אני חייל בלתי מוכשר במיוחד - ומול גיבורי צה"ל המופלאים, כפי שהתגלו במלחמה הזאת, אני יכול לצערי להציב רק את עברי הצבאי הבעייתי, שלא כאן המקום לפרט אותו.
לעומת זאת, יש לי ניסיון אזרחי מסוים בנפילת טילים: בימי מלחמת לבנון השנייה גרתי עם משפחתי בכרמיאל, שהופגזה בטילי החיזבאללה. טילים בהחלט התפוצצו במרחק מה מאתנו, כולל נפילה אחת לפחות שהיתה במרחק מאה-מאתיים מטרים מאתנו. הבו?ם הגדול הרעיד גם את הממ"ד שלנו. אף על פי כן, אני חייב לומר, לא ממש פחדנו. לא אני ולא אשתי שהתחבאה איתי בממ"ד בזמן ההתראות. כזכור, באותה מלחמה גם לא היתה כיפת ברזל. ההגנה היחידה היתה בחדר הביטחון הדירתי, ומכיוון שהיה לנו כזה, לא ממש פחדנו. היכרנו, כמובן, גם את הסטטיסטיקה: לאורך המלחמה לא קרה כמעט כלום למי שהיו בממ"ד.
רוח נירים או רוח "ידיעות אחרונות"?
ובחזרה ליישובי עוטף עזה: מעבר להשמדת המנהרות ולכיפת ברזל, גם פלוגות החיילים שהתמקמו ביישובים מגבירות בוודאי את הביטחון ואת תחושת הביטחון מפני חדירה אפשרית כלשהי. נכון, הפצמ"רים עדיין מאיימים. אבל תגובה קטלנית למקור הירי עשויה אולי לתת מענה הרתעתי מסוים, וייתכן שגם הרחבת רצועת הביטחון תועיל. אני לא איש צבא. אבל מעבר לזה, כאמור, ייתכן שאין ברירה אלא להיות מוכנים לספוג סיכון מסוים ופגיעה מסוימת, כדי שצה"ל לא יערוך פלישה יבשתית נמהרת מדי. אחרי הכול, דם החיילים יקר לכולנו לא פחות מדם האזרחים.
מכל הסיבות האלה נראית לי השהות היום ביישובי עוטף עזה עניין ציוני חשוב ממדרגה ראשונה, וגם מוגן ומאובטח למדי, וברוח זו דיבר גם מזכיר קיבוץ נחל עוז שהקפיד לא להמליץ לאף אחד שום דבר הרי מדובר גם בחיי הילדים - אבל אישר שהוא עצמו השתכנע בפגישה עם אלוף פיקוד הדרום, שניתנו תשובות ביטחוניות טובות למצוקת עוטף עזה.
וכאמור, אם למישהו חוזרת ועומדת השאלה בקצה הלשון, אז כן: אני מוכן לעבור לגור כאן ועכשיו באחד מיישובי עזה הסמוכים לגבול - כפר עזה, נחל עוז, נירים או עין השלושה, למשל. אני מעריך אמנם שלא יזמינו אותי, משום שהתרומה שלי לחיי העבודה בקיבוץ עלולה להיות זעומה ביותר, לצערי. אבל אעשה מה שאוכל.
בכל מקרה, ראינו כולנו את יישובי עוטף עזה במלוא יופיים המקסים ואנחנו קוראים גם על מערכת החינוך המצוינת שלהם. ואנחנו יכולים להבין למה העוזבים מתגעגעים כל כך ליישוביהם.
בינתיים קראתי בעין השביעית רשימה מרגשת של ארנון אבני, גרפיקאי וקריקטוריסט, חבר קיבוץ נירים, השוכן כשני קילומטרים מעזה, ובה הוא מוחה על כותרות ראשיות מסולפות ומרפות ידיים שהופיעו בידיעות אחרונות, סביב מסיבת האיחוד מחדש של תושבי קיבוץ נירים, בנוסח : "איך אפשר לחיות ככה" ו"איפה השקט שהבטיחו לנו?", בשעה שלדבריו כל רוח המסיבה בנירים היתה הפוכה: "אנחנו בנירים, מסיבותינו שלנו, החלטנו הפוך מבעין-השלושה ורצינו לקרוא לחברינו הביתה", כתב ארנון. העיתונות הצעקנית לא תיתן לעורף להיות חזק, גם כשהוא חזק ואופטימי. עוד מעט, בתום הפסקת האש הזמנית השנייה, נראה מה גבר על מה: ההיסטריה הכוזבת שליבה "ידיעות אחרונות" או רוח נירים.
לכל הטורים של מנחם בן בוואלה! דעות
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד