שלום - לא מחולשה ולא מעוצמה

הטענה, אשר לפיה ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא מנהיג חזק מדי ואילו מחמוד עבאס חלש מדי לעשות שלום, היא, אולי, כותרת מוצלחת לכתבה ב"ניו יורק טיימס", אך היא בעייתית מאוד כאשר מי שמציג אותה אינו בעל הטור, תום פרידמן, אלא דווקא המרואיין שלו, הנשיא ברק אובאמה.

ראשית, ראש מדינה חייב להימנע מלתת ציונים לעמיתיו ולשמור זאת לכתיבת זיכרונותיו (אובאמה יוכל לעשות זאת כבר בעוד שנתיים וחמישה חדשים, במסגרת חוזה נכבד שעליו יתחרו, בוודאי, כמה בתי הוצאה אמריקניים). קשה מאוד להמשיך בהידברות שוטפת בין מנהיגים, לאחר שהם מאפיינים זה את זה בפומבי.

שנית, הסיבה היחידה שאני יכול להעלות על דעתי לסטייתו של אובאמה מן הכלל הזה היא החלטתו שלא לשוב למזרח התיכון, לוותר על ההידברות עם נתניהו ועבאס גם יחד ולהסביר לעולם, ובעיקר לבוחריו, כי כישלון ממשלו בהשגת שלום במזרח התיכון נובע ממצבם של שני השחקנים הראשיים בזירה, ולא מטעויות כבדות של מזכיר המדינה שלו, ג'ון קרי, ושלו עצמו. זה הזכיר לי את הכרזתו של ראש הממשלה דאז, אהוד ברק, לאחר כישלון פיסגת קמפ דיוויד, שלפיה "חשף את פרצופו האמיתי של ערפאת", כדי לנקות את עצמו מן הטעויות שעשה במהלך המו"מ ולהסביר כי הכל נובע מפרצופו האמיתי של זולתו. לקבוע קביעה כזו עוד לפני תום מחצית תקופת הכהונה של אובאמה, כמוה כהרמת ידיים בטרם עת.

אין שום חוק טבע, שלפיו מנהיגים חזקים בישראל אינם עושים שלום או אינם מוכנים לוותר על טריטוריה. מנחם בגין היה חזק כשעשה את הסכם השלום עם מצרים וויתר על שטח הגדול פי שלושה מזה של ישראל הריבונית, ואריאל שרון היה חזק כאשר ויתר על רצועת עזה בלי שום הסכם. יצחק רבין לא היה חזק כשהגיע להסכם אוסלו, ולא היתה זו חולשתו הקואליציונית שהובילה אותו לעשות הסדר עם אש"ף. יאסר ערפאת הגיע להסכם אוסלו בשיא חולשתו, לאחר מלחמת המפרץ הראשונה, כאשר אש"ף גורש כמעט מכל העולם הערבי. מחמוד עבאס כבר מכהן כנשיא עשר שנים, הוא נתמך על ידי רוב מוחלט של מדינות ערב ומדינות העולם, ואין לו יורש המושך בפאת בגדו. חולשתו העיקרית נובעת מכך שאיבד ב?2007 את השליטה ברצועת עזה, אך הסקרים שנערכו בה מוכיחים כי תושביה מעדיפים אותו כמנהיגם. על נתניהו אין איום פוליטי, אך כל הסכם מדיני שיעשה בעתיד יישען על האופוזיציה בכנסת.

המסקנה: דבריו של אובאמה היו מיותרים לחלוטין. חולשת המנהיגים ועוצמתם אינן המרכיב העיקרי בנכונותם לעשות שלום. העיקר הוא הבנתם את הצורך בפתרון ותחושתם כי מדובר בהזדמנות לעשות זאת. אם ארה"ב החליטה לוותר על ניצול ההזדמנות, עליהם לפעול בעצמם.