"תסתכלי עליהם, הם רק ילדים", אומר הדוקטור. "אני לא יכול להגיד שאין לי רגשות אחרים כלפיהם מאשר כלפי מטופלים רגילים. רובם לא ראו את המשפחות חודש?חודש וחצי, לא התקלחו שבועיים; הם מגיעים מאובקים, מבוהלים, הם הרי לא רגילים למלחמה ולא יודעים אם ואיך יחלימו מהפציעה. והלב הולך אליהם." "אני לא רובוט שרק מטפל בבעיה רפואית. אני חושב לעצמי כל הזמן, לך תדע מה הם ראו שם. אני יכול רק לדמיין איך נראה שדה קרב, זה לא מראה שקל לראות, והחיילים האלו צעירים מכדי לראות דברים כאלו".
וכשהחיילים האלה נכנסים לחדר המיון של בית החולים ברזילי באשקלון, פצועים, המומים, לעיתים חסרי הכרה, הם פוגשים את ד"ר דראושה רביע (31) -
ערבי מוסלמי שגדל בכפר אכסאל שליד עפולה. בימי השיגרה הוא מנתח במחלקה הכירורגית. לפני שלוש שנים התחתן עם מיי (29) וכעבור שנה נולד בנם, מוחמד. בהתחלה עבד בבית החולים השרון ושכר דירה בפתח תקווה, מה שאיפשר לו להגיע הביתה מדי יומיים?שלושה. אחרי המעבר לברזילי, לצורך ההתמחות, שכר דירה באשקלון. אשתו עובדת כרוקחת בפרדס חנה, וכאשר היא עובדת, בנו שוהה עם הסבא והסבתא באכסאל.
"פעמיים ניסיתי להביא אותם לפה כדי שיגורו איתי, אבל פעמיים פרצה מלחמה. הפעם הראשונה היתה בסוף 2012, אז פרץ מבצע עמוד ענן ואמרנו שנחכה קצת. לפני חודשיים דיברנו על זה שוב, ואז התחיל פה הבלאגן. כנראה אלוהים לא רוצה שהם יבואו לאשקלון. ניסו לסדר לי לעבוד בבית חולים בצפון, אבל אני אוהב את המחלקה הזאת ואת בית החולים הזה". הוא נוסע הביתה פעם בשבוע?שבוע וחצי, "אבל עכשיו במלחמה זה יותר קשה, כי אני עושה הרבה תורנויות". בסוף השבוע האחרון ניצל את השקט היחסי וקפץ הביתה, אחרי שבועיים שבהם לא ראה את המשפחה. "הילד שלי מכיר יותר את אבא שלי מאשר אותי", הוא צוחק. "הייתי שמח לראות אותו יותר".
באשקלון הוא מתרוצץ כל העת בין אזעקות צבע אדום, אבל בבית שלו בצפון כמעט לא מרגישים את המלחמה. "כשאני מגיע, שואלים אותי איך זה מרגיש ומה עושים, ואם באמת כל הזמן מפציצים את אשקלון. בכפר שלי אומרים שזה ממש לא משנה אם אתה יהודי או ערבי, בסוף הכל אותו דבר. אמא שלי פחדה, אמרה לי 'אולי לא תלך לעבודה? תישאר בצפון, יש רקטות בדרום'. עניתי לה, 'מה זה לא ללכת? זאת העבודה שלי. ואני גר שם'. מתמודדים עם זה, זה מה שיש. אבל אמא שלי פשוט יותר פחדנית. אני לא יכול להאשים אותה, אמא זו אמא". אביו מוחמד הוא קבלן עפר. "הוא עבד כל חייו לצד יהודים וגידל אותי, את שני האחים שלי ואת אחותי להיות ישראלים, מעל הכל. ככה חונכנו, ככה כולנו מתנהגים. אנחנו ישראלים".
מה אתה מרגיש כשאתה רואה את התמונות של ההרוגים והפצועים מעזה?
"עזה לא מייצגת אותי. אני ערבי?ישראלי. המדינה שלי פה, המשפחה שלי פה, אין שום קשר ביני לבין הפלשתינים או ביני לבין עזה. אני נגד מלחמה ואני נגד חמאס, נגד הרג ונגד הרקטות שנופלות ליד הבית שלי. אני לא נכנס לפוליטיקה ולא מבין בפוליטיקה. הלב שלי כואב על כל פצוע, על כל מי שנפגע".
נתקלת בגילויים כלשהם של עוינות בחודש האחרון?
"האמת, חשבתי שהמטופלים יסתכלו עלי קצת אחרת בגלל שאני ערבי. אולי לא יגידו כלום, אבל יעקמו מבט או משהו. אבל כמעט לא נתקלתי בזה. בשבוע שעבר באה לטיפול נערה בת 18, חולה כרונית שמגיעה בכל כמה שבועות. היא חלפה על פניי וירקה על הרצפה. שאלתי למה היא יורקת, בכל זאת היא בבית חולים, היא אמרה לי, 'לך לעזה'. "נגעלתי מהתגובה שלה. חיילת שהיתה שם אמרה לה: 'תתביישי, תראי איך הוא מטפל בנו ודואג לנו'. פשוט הלכתי משם. אמרו לי שאני יכול להזמין משטרה, אבל החלטתי לא להתעסק בזה".
"הוא נשמה טובה"
בקצה המסדרון שוכב ירין לוי בן ה?16 מאשקלון, שנפצע קשה לפני כשלושה שבועות מרקטה. הוא היה מחוץ לבית כשנשמעה האזעקה, ניסה להסתתר בין בניינים אבל לא הספיק לתפוס מחסה. כשפונה לבית החולים, סבל מפגיעות בחזה ובגפיים, וכחלק מהטיפול הוכנס נקז לבית החזה שלו, כדי לאפשר לו לנשום כראוי. בשבוע שעבר שוחרר לביתו, אבל בשל קשיי נשימה אושפז מחדש עוד באותו לילה, ועבר ניתוח לכריתה חלקית של הריאה.
"זה הרופא הכי טוב", מחייך ירין כשהוא רואה את ד"ר רביע, ומייד מזמין אותו להיכנס. "פעמיים הוא הוציא לי נקז, ועשה את זה בלי שכאב לי אפילו. ביקשתי שרק הוא יוציא לי את הנקז בפעמים הבאות, כי הוא עשה את זה הכי טוב". הרופא מחייך במבוכה. "הוא נשמה טובה", יאמר מאוחר יותר אבינועם, אביו של ירין. "ירין מאוד התחבר אליו, והוא מבקש אותו תמיד, בכל טיפול כירורגי. המצב של ירין השתפר, אבל צפוי לו שיקום ארוך. יש לו בעיה ביד ימין, הליכה לא יציבה, כאבים של אחרי ניתוח, אך הוא חזק ואופטימי, והוא יחלים. אני מחנך את הילדים שלי לאהבה של כולם. לאהוב את האנשים הטובים. ד"ר רביע הוא מהאנשים הטובים. כשאני פוגש אותו אני מחבק ומנשק אותו, הוא הציל לנו את הילד".
את מסדרונות בית החולים ממלאים חיילים במדי ב'. חלקם נפצעו במהלך הקרבות, אחרים באו לבקר. גם אזרחים ללא שום קשר משפחתי מגיעים לתמוך, קבוצות?קבוצות, מכל רחבי הארץ. "לפני שבוע באה מישהי והביאה מגשי פיצה לחיילים", מספר ד"ר רביע. "חייל שמאושפז כאן כמה ימים אוהב לקבל את תשומת הלב הזאת, זה מוכיח לו שלעם אכפת ממנו, שהוא לא סתם חייל שכיר שמגן על איזו מדינה אחרת. "הם עדיין ילדים של אמא, בני 19-18. בגיל הזה אני רק התחלתי לנסוע באוטובוס לבד מהכפר לעפולה, נסיעה של אולי 20 דקות, ואמא שלי מאוד דאגה. ואלה בגיל 18 יוצאים לקרב, ואז מגיעים לכאן בחשש כבד ומחכים שאגיד להם שאין להם שום פגיעה פנימית ושחייהם ניצלו".
מתחילת הלחימה ועד אמצע השבוע הגיעו לבית החולים יותר מ?1,000 פצועים, 668 מהם חיילים. במחלקה הכירורגית טיפלו ב?52 חיילים. "מעולם לא נתקלתי בכמות כל כך גדולה של פציעות מרסיסים ומהדף. היה לי מקרה של חייל שנפגע מרסיסים בבטן, שסיכנו את חייו. אמא שלו הסתכלה לי בעיניים ואמרה לי: 'יש לך עיניים יפות, אני בטוחה שתדאג לבן שלי'". הוא אומר שדווקא בימים האלה, אנשים עם מחלות משתדלים לא להגיע לבית החולים. "אולי הם מעדיפים להשאיר מיטות לפצועים, או שהם מעדיפים בתי חולים באזורים יותר שקטים. אצלנו כאן שומרים על הביטחון, מסתדרים עם אזעקות ומקפידים לא להיכנס לדיונים פוליטיים, לפחות לא איתי. אני לא מתעניין בזה".
הוא שולף את הטלפון הנייד ומראה לי תמונה שלו שבה הוא מחזיק חלק מרקטה שנפלה באשקלון. "זה מרתק לראות מקרוב חלקים של טיל, אף פעם לא ראיתי. אל תשכחי שלא הייתי בצבא, אני לא מכיר כלי נשק, ואפילו לא את כל הקיצורים של הצבא. תחשבי, אני שואל חייל פצוע מה קרה לו, והוא עונה: 'עליתי על הנגמ"ש, נפגעתי מהמאג', כל מיני מילים שאני לא מכיר. אז לרוב אני מהנהן בראש, ואחר כך שואל את האחות מה הם אמרו".
"אני לא אביב גפן"
בתחילת פעילות צה"ל ברצועה עלה לכותרות מקרה שבו רופא מבית החולים שערי צדק, שיצא בעמוד הפייסבוק שלו נגד פעילות צה"ל ברצועה, הושעה בטענה כי מדובר בחציית גבול במערכת האמון שבין רופא למטופל. ד"ר רביע מצדיק את ההשעיה. "רפואה אומרת שמי שצריך טיפול, יקבל אותו. גם אם סיימתי את התורנות ואני בדרכי הביתה, אני אעצור לעזור למישהו שנפגע ברחוב, בתאונת דרכים למשל. אסור לרופא להתייחס להבדלי דת, מין, גזע וכדומה, ולכן הוא לא צריך להתבטא בעניינים פוליטיים. רופאים הם מצילי חיים; מסתכלים עלינו אחרת מאשר על עיתונאים, על פוליטיקאים ואפילו על מורים.
"אם למשל הייתי יהודי שצועק 'מוות לערבים', אז חולה ערבי לא היה מאמין בי ומפחד שאני אנתח אותו. זה אותו דבר כשמדובר ברופא ערבי שאומר דבר כזה על יהודים. זה לא הוגן כלפי החולים, שצריכים לקבל את הטיפול הכי טוב בלי קשר לזהותם". גם על הנעשה ברשתות החברתיות הוא מסתכל מהצד. "יש פה מלחמת פייסבוק, מלחמת דעות, וכל אחד יכול לכתוב מה שהוא רוצה ולהגיד מה שהוא רוצה. זה בסדר, אנחנו מדינה דמוקרטית ולכל אחד יש זכות שתהיה לו דעה משלו. יש בברזילי הרבה רופאים, אחיות ועובדי משק, ואני חבר כמעט של כולם. לכל אחד מהם יש דעה פוליטית משלו, בעד או נגד הלחימה, בעד או נגד ערבים, אבל באופן אישי היחס כלפיי לא השתנה".
לא מפריעים לך הדברים שאנשים כותבים בפייסבוק נגד ערבים, נגד שמאלנים?
"בישראל יש מלחמת דעות. כל אחד כותב מה שבא לו בפייסבוק ולא חושב על התוצאות, על זה שאולי יש לו חבר ערבי שרואה את הדברים. יש לי בפייסבוק חברים ערבים, יהודים, וגם רומנים והונגרים. אני רואה תגובות נגד ערבים ונגד שמאלנים, אבל אין לי מה להתייחס לזה. מה אני אגיד למישהו שכותב נגד ערבים? אני לא יכול לשנות את דעתו. כל עוד זה לא פוגע בי אישית, לא אכפת לי".
הוא למד רפואה ברומניה, בעיר אוראדיה שנמצאת סמוך לגבול עם הונגריה ושתושביה הם גם רומנים וגם הונגרים. "יש להם שם אותו קונפליקט, שטח שהוא לא לכאן ולא לכאן. אבל הרומנים לא מבטאים את הקונפליקט הזה בחיי היום?יום, הם לא מתנהגים אחרת להונגרים רק כי הם הונגרים. אז הם לא חייבים להיות חברים, אבל הם כן יעבדו יחד וכן יחיו יחד, והכל יהיה בסדר.
"כשאביב גפן התבטא נגד תגובה אלימה על רצח שלושת הנערים החטופים, כל הטוקבקים יצאו נגדו. תקפו אותו. אני לא מקשיב לשירים של אביב גפן ביום?יום, אבל הנושא פתאום עניין אותי. קראתי כמעט 1,000 תגובות, אחת?אחת. ראיתי שקיללו אותו כי הוא לא היה בצבא וכי הוא שמאלני. וזה בדיוק ההבדל בינינו: הוא זמר שיכול להגיד את דעתו, וגם לחטוף תגובות נוראות. קרוב לוודאי שזה לא יפגע ביכולת המקצועית שלו. לעומת זאת, רופא לא יכול להצהיר על דעותיו הפוליטיות, כי המטופלים צריכים לסמוך עליו".