כך נראתה המלחמה מעזה

הרחוב העזתי נמצא תמיד במצב של היכון. אנשים פיתחו חוש שישי, כך שגם לפני החטיפה והרצח של שלושת הנערים היהודים והרצח של הנער מוחמד אבו חדיר היתה תחושה שמשהו רע הולך לקרות. הסימנים המעידים היו חדירות של הגבול מצד ישראל וירי רקטות לעבר ישראל מצד ארגונים סוררים שאינם חמאס. הרג שני הנערים במחנה הפליטים שאטי ממש לפני המלחמה היה תחילת כדור השלג שהידרדר במורד ההר עד להפרה מוחלטת של ההודנא וגרם לזעם רב ברחוב הפלסטיני.

מלחמה בדרום | כל הכתבות, הפרשנויות והעדכונים

צריך להבין, האזרח הפלסטיני חש במצור על עזה בכל מובן. לבד מעובדים של האו"ם או ארגונים הקשורים אליו, אין יוצא ואין בא מהרצועה. המחשבה בקרב ישראלים שהזעם יופנה נגד חמאס מוטעית, שכן הם לא מבינים שבכך הם מאשימים את הקורבן – קורבן הכיבוש הישראלי. לתחושת הבידוד ברצועה צריך להוסיף את העובדה שלמעלה מ-30 אלף איש חיו עד המלחמה ללא קורת גג – זכר לסבבים האלימים הקודמים, ולמצור שלא התיר הכנסת מלט לבניית בתים ברצועה. יש אנשים בעזה שממתינים 14 שנים לבניית ביתם, גם אני ומשפחתי המתנו מספר שנים לכך.

אתם צריכים להבין, עזה היא כמו אישה שהיתה קורבן אונס, ובכל פעם שהיא מנסה להרים את הראש – באמצעות התנגדות – מכים אותה שוב. החיסולים הממוקדים, הריסת הבתים מהאוויר ומה שאירע בארבעת השבועות האחרונים הביאו אנשים רבים להרגיש שאין להם מה להפסיד. ומי אשם? לא חמאס – אלא הכיבוש. טענותיה של ישראל כאילו אין כיבוש אינן מציאותיות – אזור הדיג מוגבל, אין כניסה של אספקה, והתושבים חיים שנים ארוכות בתחושה של מצור נפשי. כל ילד בעזה רוצה אוויר לנשימה, מים טהורים וזורמים וחשמל בבית. הם מתבוננים מעבר לגבול ורואים את הילדים בבאר שבע ואשקלון משחקים ונהנים ושואלים את עצמם מדוע הם לא כמו שאר ילדי העולם? הם שואלים את עצמם מדוע אינם יכולים לבקר את קרובי המשפחה בירושלים? מדוע אינם יכולים לצאת ללימודים במדינה אירופית או ערבית?

המלחמה עבור משפחתי התחילה בשביעי ליולי, כשהפצצה של בית ששוכן כ-30 מטרים מביתי גרמה לי ולמשפחתי לעזוב את הבית. תחילה עברנו למשרד שלי שהוא מוסד מוכר של האו"ם ומאוחר יותר מצאנו בית קטן להתגורר בו. הרבה אנשים עשו כמונו ונדדו מאזור ההפצצות. לילה אחד העברנו במה שנתן את ההרגשה של רעידת אדמה ממושכת: מדי רבע שעה, במשך הלילה כולו, הפציצו מטוסי קרב ישראלים מטרות לידנו. הרגשתי שהבית יוצא מהיסודות – עולה באוויר – וחוזר למקומו. וכשיש בבית ילדים רק גובר החשש.

במהלך הלחימה היו כמה אירועים שהביאו אותי לסף קריסה נפשית: הראשון היה שאשתי סיפרה לי כיצד חזתה בהפצצת החוף של עזה ישר מחלון הבית שלנו. היא סיפרה שקבוצת ילדים שיחקה כשלפתע שמעה הפגזה. היא הציצה החוצה וראתה ילד אחד נופל, דקה אחר כך כבר הגיעה ההפצצה השנייה שקטלה את חיי שאר הילדים. היא סיפרה לי על זה כשחזרתי מיום עבודה ארוך במשרד ופרצתי בבכי שנמשך כל הלילה.

האירוע הקשה במיוחד השני התרחש בזמן ששהיתי במסגרת עבודתי בבית החולים שיפא, שבתקשורת הישראלית הפך למטרה לכל דבר: ישבתי בבית החולים כששמעתי פיצוץ קטן יחסית, ממזל"ט או מסוק קרב. ההפצצה פגעה במרפאות החוץ של בית החולים וגרמה לפניקה שלמה בתוכו. שתי דקות מאוחר יותר כבר הגיעה הפצצה כבדה, 500 מטרים משם – במחנה הפליטים שאטי הסמוך. כמה דקות אחרי הדי הפיצוצים החלו להגיע אמבולנסים לפתח בית החולים, מהם יצאו מבוגרים מחזיקים חתיכות של ילדים. שמונה ילדים ושני מבוגרים נהרגו בתקרית.

התקווה שלי ושל תושבי עזה הוא שנצליח לקיים מערכת חיים נורמלית. שנוכל, כפלסטינים, לנוע בחופשיות, לחיות בכבוד ובהרגשה שאנחנו כמו כל אדם אחר בעולם. אנחנו ואתם רבים על אותה פיסת אדמה במשך 65 שנים, ובמשך הזמן הזה היו הזדמנויות שהרגשנו שאנחנו במטר האחרון של מסע של אלף מילין, אבל בחצי האחוז האחרון אנחנו נתקעים, בנושאים שהם קטנים מבחינת האחוזים אך גדולים מבחינה סמלית. הסמלים הפכו לקדושים יותר מאשר חיי אדם. אנחנו הפלסטינים מכירים אתכם היהודים יותר טוב מכל העמים ואנחנו יודעים שאפשר לחיות יחד. מי שרוצה לדבוק בקיצוניות שפשוט יעוף מפה, ושני הצדדים צריכים לדעת לוותר, גם אתם – הצד החזק במשוואה. יחד, נוכל להפוך את הסכסוך לשגשוג.

הכותב הוא ראש ארגון הבריאות העולמי בעזה

מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il

המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד