חמאס לא רוצה לצאת בידיים ריקות

הארגון חידש את הירי בניסיון לשבור את המתווה המצרי ולכפות משא ומתן תחת אש. כעת הוא מתמקד בדרישה לפתוח את הנמל בעזה, מה שיאפשר לו חופש פעולה מסוים. וגם אם תושג הפסקת אש, אל תצפו לשינוי יסודי

אבי יששכרוף
עזה בחורבות. פלסטיני בשכונת שג'אעיה, השבוע (צילום: רויטרס)

ושוב היה כאן שקט. לפחות לכמה ימים. שקט בתל אביב ובאשדוד וביהוד ובבאר שבע. לא היו אזעקות עולות ויורדות במרכז, בדרום או בצפון. אפילו ברצועת עזה לא שמעו את הפיצוצים, את ההפגזות והתקיפות הישראליות במשך שלושה ימים. "רק" קברו את המתים ומחלצים גופות מבין ההריסות.

הבוקר, בשעה 08:00 הרגיעה הסתיימה בתום 72 השעות של הפסקת האש, והשקט שראש הממשלה בנימין נתניהו אוהב כל כך, לא נשמר. מהרגע הראשון של המלחמה חתרה ממשלת נתניהו להחלשת חמאס ולרגיעה. או כפי שהגדיר זאת ראש הממשלה עצמו, "שקט ייענה בשקט". בינתיים המטרה הזו הושגה חלקית מאחר ששקט של ממש אין כאן. ספק אם יהיה. חמאס סירב לעצור לגמרי את האש אך ייתכן שיסתפק בימים הקרובים בירי סמלי מצומצם לדרום, כדי להוכיח לציבור הפלסטיני שלא נשבר. מנגד, כבר הצהיר, ירצה להמשיך במשא ומתן בקהיר על הפסקת אש ארוכת טווח. המטרה של חמאס כרגע היא לא להשלים עוד עם המתווה המצרי שגורס: קודם כל להפסיק את האש ואחר כך לדבר. הקו החדש של חמאס: בזמן שיורים מדברים.

טוב לדעת (מקודם)

הרופאים ממליצים: שש דקות, פעמיים ביום ואין כאבים

לכתבה המלאה
דייגים בעזה בזמן הפסקת האש (צילום: AP)

המטרה השנייה של הארגון היא פתיחת נמל ימי. כך לפחות הצהירו דוברי הזרוע הצבאית, שהדגישו שלא תהיה הפסקת אש ללא נמל. למה דווקא נמל? ראשית, זהו סמל לסיום המצור לכאורה. גם אם הנמל יופעל בפיקוח בינלאומי או של הרשות הפלסטינית, חמאס רוצה להוכיח לציבור בעזה שהביא להישג משמעותי. נמל הוא אכן הוכחה ש"המאמץ השתלם". הסיבה השנייה להתעקשות הזרוע הצבאית על נמל קשורה למצרים. ברור שפתיחת מעבר רפיח תהיה אף היא סמל משמעותי. עם זאת, גם אם המעבר ייפתח, חמאס יהיה נתון לחסדיו של השלטון המצרי. נמל, לעומת זאת, יאפשר להם עצמאות חלקית. למה חלקית? כי ישראל תמיד תוכל למנוע כניסה של אוניות או יציאה מעזה.

הבעיה היא שגם אם חמאס וישראל יגיעו להסכם הפסקת אש בשלב זה או אחר, ספק אם המציאות תשתנה. גם נתניהו וגם חמאס מעדיפים בבירור לשמור על שקט, אך לא מעבר לכך. שני הצדדים לא מוכנים להתקדם להסכם שלום שיאלץ אותם לוויתורים משמעותיים.

מרגע כניסתו לתפקיד ב-2009, הוביל נתניהו את מדינת ישראל על פי אסטרטגיה אחת ברורה: שקט. לא שלום חלילה ולא מלחמה. רק רגיעה כללית חסרת יומרות, שתאפשר לממשלתו לשרוד ולא תדרוש החלטות קשות במישור המדיני או הפוליטי. לפי המדיניות שמקורבי נתניהו הציגו בשנים הללו, את הסכסוך עם הפלסטינים לא ניתן לפתור אולם ניתן לנהל. רוח המפקד שיצאה מלשכת נתניהו השפיעה גם על מערכת הביטחון בישראל, שניסתה לשמר את השקט כמעט בכל דרך אפשרית: הקלות פה ושם לפלסטינים בגדה, שמירה על התיאום הביטחוני עם הרשות וניסיון למעט בחיכוך עם האוכלוסייה.

שקט, בבקשה. נתניהו באחת ממסיבות העיתונאים שכינס בימי המבצע (צילום: רויטרס)

ברצועה, לעומת זאת, אף שבצד השני ישב אויב מסוכן שקרא להשמדת מדינת ישראל, התפתח רומן מוזר, חשאי, בין ממשלת ישראל לחמאס. לירושלים היה נוח עם האויב הזה שלא הסתיר את שאיפתו למחוק את ישראל מהמפה ובכך לא אילץ את ממשלת נתניהו לקבל החלטות קשות כמו ויתורים טריטוריאליים. מנגד, מאז נובמבר 2012 הבהיר הארגון שאינו רוצה בהסלמה. מאז מבצע עמוד ענן, טרח ושקד חמאס על שמירת השקט. הוא עצר פעילים של ארגונים אחרים שניסו לשגר רקטות לעבר ישראל ומנע הידרדרות בכל דרך אפשרית. בישראל התאהבו בקונספט הזה. הנה ארגון שלא צריכים לשאת ולתת עמו על דבר אך אפשר לעשות עמו עסקים. כך נולדה לה המציאות המוזרה הזו שנמשכה מנובמבר 2012 ועד יולי 2014: לא שלום ולא מלחמה. רק שקט.

משהו בתיאוריית השקט נשבר עם חטיפת שלושת הנערים הישראלים ב-12 ביוני. בחודשים שלפני כן, סירבו בישראל לראות מה עושה המאהבת מעזה מאחורי גבנו. נכון, ידענו על חפירת המנהרות, על ההצטיידות ברקטות לטווח בינוני וארוך ועל שלל תכניות לפיגועים. ובכל זאת אסטרטגיית השקט הובילה לטקטיקה שמשמעותה התעלמות - ולו רק כדי למנוע הסלמה. אפילו בצבא הייתה נטייה לראות בחמאס גורם ממתן שמונע מהרצועה ליפול לידי הגי'האדיסטים. כך נולד אפילו ערוץ תיווך באמצעות המודיעין המצרי: כאשר ידעו בישראל על כוונה של פעילים בארגוני טרור סוררים שלא שעו להוראות חמאס, לירות רקטות לישראל, הועבר המידע הרלבנטי לאנשי המודיעין המצרי, כדי שהללו יעבירו אותו לחמאס – שיסכל את הירי. לעתים הארגון אכן עזה זאת, לעתים התעלם.

הטפטוף נהפך למבול. שיגור רקטה מרצועת עזה בימי צוק איתן (צילום: רויטרס)

במקרה של התעלמות, הייתה נוקטת ישראל פעולת ענישה מוגבלת מאוד. כלי טיס אווירי היה נערך לתקיפה של אחד ממחנות האימונים או המפקדות של חמאס. כלי הטיס חג באוויר שעה ארוכה, כדי לוודא שבמקום לא יישארו פעילים של הארגון, ורק אחרי שהמקום היה ריק מאנשים, היו משוגרים טיל או שניים לעבר היעד. לפעמים הנזק היה גדול, אך לפחות לא נהרגו פעילי חמאס. הזוי ככל שיישמע הדבר, זו הייתה המדיניות של ישראל ובכלל זה של צה"ל, כלפי הארגון ואנשיו, גם לאחר ירי של רקטות בודדות לעבר ישראל.

ואז ויתר חמאס על הישיבה בממשלה הפלסטינית. חופשי מכבלי הממשל, הוא החל לקחת יותר סיכונים ולפעול, בעיקר כדי לחזור למרכז הבמה המדינית הערבית. זה החל ב-12 ביוני בחטיפת שלושת הנערים הישראלים בגוש עציון. מפקד החוליה חוסאם אל-קוואסמה קיבל מימון וסיוע מנציגי הארגון בעזה. אחיו של חוסאם, כך פרסמתי השבוע, היה אסיר חמאס ששוחרר בעסקת שליט וגורש לרצועה. בעזה עצמה החלה הסלמה איטית אך קבועה נגד ישראל. תחילה טפטוף של רקטות של ארגונים סוררים, לאחר מכן של ארגונים שמשמשים "קבלני משנה" של חמאס, ולאחר שצה"ל הרג בטעות פעיל חמאס בגבול עם ישראל, גם הארגון עצמו התחיל לירות רקטות. קשה לומר אם הייתה כאן תכנית על שתחילתה וסיומה היו ברורים לחמאס. ייתכן שהארגון הבין שהוא רוצה בהסלמה מבוקרת, אך ספק אם הבין שימצא עצמו מוכה וחבול אחרי 28 ימי לחימה קשה מול ישראל, עם כמעט אפס הישגים בשטח, בעוד עזה בחורבות.

גברים פלסטינים בשכונת שג'אעיה, השבוע (צילום: רויטרס)

השאלה היא לאן זה לוקח את מדינת ישראל מכאן. ייתכן שהמבצע האחרון לא השאיר צלקת קשה, כפי שעשתה מלחמת לבנון השנייה. התפקוד של צה"ל היה סביר, לפרקים אפילו טוב: הצבא עמד ביעדים שהציב לעצמו. גם העורף לא הראה סימני שבירה. ועדיין, נראה שחזרנו לאותה נקודה כמעט שבה התחלנו את צוק איתן. חמאס עדיין עומד על רגליו בעזה, בלי שאיפות להסלמה בשנים הקרובות, אך עם יכולת צבאית שתלך ותיבנה עם השנים, עד לפעם הבאה שבה ימצא לנכון לתקוף. נראה שהאפשרות היחידה לשנות משהו במשוואה הזו (מלבד כיבוש הרצועה, כמובן), היא יוזמה מדינית עם הרשות הפלסטינית.

עם חמאס לא ניתן לעשות יותר מדי, אולי רק להזיק להם במישור הציבורי והבינלאומי. אפשר לדוגמה להציע להם הכול - נמל ימי, שדה תעופה, הסרת מצור וביקור שבועי בלונה פארק בתל אביב – ובתמורה לדרוש פירוז מוחלט של רצועת עזה ופירוק מנהרות. במילים אחרות, לתת להם לבחור בין עזה תחתית לעזה עלית. חמאס יאמר לא, וישראל תרוויח כמה נקודות.

אם רוצים לפגוע בחמאס באמת, להחלישו מבפנים במישור הציבורי, ממשלת ישראל תצטרך לחדש את המשא ומתן לשלום, אפילו במחיר של הקפאת הבנייה בהתנחלויות. יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס (אבו מאזן) הוכיח בחודשים האחרונים כי הוא פרטנר של ממש, בלחימה בטרור ובייצוב האזור. אפילו ממשלת הטכנוקרטים שהקים נראית לפתע בעיני מקבלי ההחלטות בישראל כמו גורם שאפשר לעבוד אתו לפעול, בניגוד להכרזות על ממשלת טרור שבאו מיד לאחר הקמת הממשלה הזו.

אם להיות מציאותיים לרגע, אסטרטגיית השקט לא תשתנה בקרוב. נתניהו אינו רוצה להחליש באמת את חמאס ובטח לא רוצה מו"מ שיאלץ אותו חלילה לפשרה טריטוריאלית.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully