אין לי מושג איך להתחיל את הטור הזה, למרות שאני יודעת לגמרי מה אני רוצה להגיד בו. אני חושבת שקשה לי למצוא את נקודת הפתיחה בגלל שהשבועות האלו של "צוק איתן" עבור אנשים כמוני שמצויים ב"עורף" חווים יותר מהכול בליל אינסופי של ידיעות, אירועים, אזעקות, עיניים דומעות מתמונות של משפחות אבלות ותחושת חוסר אונים מאוד גדולה אל מול המערכה. שייגמר כבר. זה מה שאני שומעת בסביבה שלי. אנשים לא מצליחים להתרכז בדבר. המערכה שואבת את כל כולנו ולכן אולי לטור הזה אין התחלה. כי הוא נכתב כקו המשכי לתקופה הזו, לבלגן בו אנו מצויים, לסערת הרגשות ולתחושה ההולכת וגוברת שאין טעם לדבר על מחר. כרגע יש רק את היום.
מלחמה בדרום | כל הכתבות, הפרשנויות והעדכונים
ומכאן הנקודה החשובה שמטרידה אותי בימים אלו: בתקופה כזו אנחנו חווים משבר מנהיגות עמוק, אמיתי, מכל הכיוונים. מכל הסיעות. הססנות עכשיו, חוסר אחריות בנוגע למחר. מנהיגות אינה רק ההתמודדות עם היום. מנהיגות אמיתית תמיד יודעת להתבונן גם ממעוף הציפור על המתרחש וחושבת מה יהיה מחר. מה יש לעשות מחר בבוקר. ומחרתיים. ואיך העתיד יראה. ומה אפשר לעשות כבר עכשיו עבור כל אותם אנשים שחיים מרגע אחד לאחר.
כנסת ישראל עומדת ריקה. היא עומדת ריקה בתקופה בה עליה להיות מלאה לחלוטין. דווקא עכשיו. דווקא כשהתותחים רועמים. כשברור שהמלחמה לא נגמרה. ולא תיגמר עבור אינספור אנשים שאיבדו פרנסה, שאיבדו את הבית, שאיבדו תקווה, שילדיהם בקו החזית ועוד רגע יחזרו הביתה, לאזרחות, להתמודד גם עם מיתון קשה.
לא רק שכנסת ישראל עומדת ריקה, הכנסת גם החליטה לצאת לפגרה. זה אומר לצמצם פעילות. זה אומר שאין מליאה. שלא מעבירים חוקים. דווקא בתקופה שבה מנהיגות שרואה את האנשים שגרים כאן אמורה לעשות הכול - ממש הכול - על מנת להוריד מחירים, לדלל את הסיאוב המערכתי, לוודא שאנשים יכולים לחיות בכבוד. דווקא עכשיו.
לפני שבוע ארגנתי יום התנדבות באשקלון. היינו 15 אנשים. הגענו בתחבורה ציבורית ובמכוניות פרטיות. כשהגענו לאשקלון פגשנו את סיגל, שאחראית על עשרות מקלטים עם צוותה המסור. היא עובדת בימים אל מסביב לשעון. משבצת מתנדבים, נאלצת להתמודד עם אינספור ביטולים של קייטנות הקיץ ותוך כדי מנסה להתכונן לשנת הלימודים הבאה בגני הילדים. הם צוות קטן וחייכן, העומס גדול מאוד. סיגל כל היום בטלפון אבל מרגישה אחריות ללוות אותנו למקלטים בעצמה, לראות שאנחנו מתקבלים שם יפה.
את רוב שעות ההתנדבות של הבוקר בילינו עם ילדים בגילאים שונים, בהם ילדי שוטרים. נשות השוטרים ושוטרות, ומתנדבות ומורות חיילות, ומתנדבים כמונו מעסיקים ילדים שנמצאים על הרים של סוכר בחדרים סגורים. כולם שם באשקלון עובדים כל הזמן. נרתמים כל הזמן. בינתיים הגיע אוטובוס עם 50 מתנדבים ממתנ"ס ארמון הנציב בירושלים. לקחו יום חופש על מנת להגיע, להירתם. משם נסענו לבית החולים ברזילי. עשינו מגבית בשביל לקנות פרחים עבור צוות רפואי שעמל ימים ולילות במתכונת חירום ועבור אלו ששוכבים במיטות בית חולים, פצועים, מתניידים בין הלוויות חבריהם לטיפול ושיקום שלהם עצמם.
ומול כל האנשים האלו שעובדים בוקר כלילה, מליאת הכנסת עומדת ריקה. היו חברי כנסת שפניתי אליהם בתקופה האחרונה בבקשה שיוותרו על אותה פגרה. ההצהרה היא חשובה, זו דוגמה אישית. לא מצמצמים פעילות פרלמנטרית בתקופה כזו. אנחנו עדיין במלחמה. מלחמת קיום. המערכה הזו מתקיימת בתקופה שעסקים קטנים רבים מסתמכים עליה במאזן השנתי. שכירים רבים מפסידים ימי עבודה. התיירות צנחה. המחירים רק עולים. ואנחנו בשנת בצורת. ובים הייאוש הזה חשוב לתת תקווה. ודוגמה אישית, כבר אמרתי?
מי יסייע לסיגל מאשקלון?
מפלגות שיוצאות לפגרה בתקופה כזו הן לא פחות מפושעות. הן מביאות על עצמן חוסר אמון בפוליטיקה כפי שהיא מתנהלת היום. וכמובן, התירוצים הם רבים. העבודה נמשכת, הם בטח אומרים, הפגרה היא חשובה עבור המשך הדרך. אסור לזוז מהדמוקרטיה הישראלית באופן בו היא מתנהלת היום, הם בטח יפצירו. ינסו להציג אמירות כמו אלו שלי, ואני בטוחה שגם של רבים אחרים, כאמירות חתרניות ומחרחרות ריב.
אבל האמירות האלו נותרות חלולות. בגלל שהעובדים בשירות הציבורי, אלו שמקבלים את הפניות הרבות של התושבים כאן, אלו העובדים במערכות הקורסות של הרווחה והבריאות והחינוך, הם עובדים מסביב לשעון. וכן, הם עובדים במתכונת חירום. חושבים מה הלאה. חושבים מה יש להיעשות עכשיו ומה צריך לעשות לקראת ההמשך.
נותרתי לחלוטין בלי בית פוליטי אחרי השבועות האחרונים. המנהיגות אינה מנהיגות כיום. אין בה חמלה, אין בה דיבור ישיר ובלתי אמצעי ותכניות מוכרזות אמיתיות להמשך. ואין בה אחריותיות, לא הצהרתית ולא פרקטית בנוגע לעתיד הקרוב והרחוק כאן. הדיבור עם פוליטיקאים הפך עבורי, בייחוד בתקופה זו, לבזבוז אנרגיה ואוויר.
השבוע נציין את תשעה באב. השנה אני הולכת לצום. לצום וללכת לפאנל כחלק מכנס שדרות לחברה. הנושא השנה הוא "הבית החברתי". בהיעדר מנהיגות לא נשאר לי אלא להתכנס, לשבת עם חברים ועמיתים ולחשוב ביחד מה עושים כדי שהבית שלנו, שאנחנו כה אוהבים, לא יקרוס לתוך עצמו בשנים הקרובות. אל מול שנאת חינם (זו שהביאה לחורבן הבית) אל מול הכלכלה המדשדשת ואל מול ולמרות הפוליטיקה הצינית המתנהלת הרחק מהיומיום והקושי המתמשכים.
אני לא יודעת איך חברי כנסת וראשי מפלגות יביטו לאנשים כמו סיגל באשקלון, שעובדת ימים כלילות, אם יצאו לפגרה הזו. והאמת, זה כבר לא מעניין אותי מה הם יעשו ואיך ירגישו ומה יעשו. מנהיגות חדשה תצמח בסופו של דבר. ובינתיים אני את חשבון הנפש שלי אעשה ואחשוב איך בכוחותיי שלי אוכל לעשות כל מה שאפשר בשביל המחר כאן. כמו רבים אחרים. כי מתחת לכל החדשות הכואבות של השבועות האלו, התגלו כאן גם המון לבבות שיודעים לתת, שהם ישראל היפה, האכפתית והמתונה.
לכל הטורים של דפני ליף בוואלה! דעות
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד