למי יוגש החשבון על "צוק איתן"?

לא נעים לומר אבל השורה התחתונה של מלחמת "צוק איתן", היא לא המנהרות, ולא הרקטות על חיפה, ולא "כיפת ברזל". כי בסוף בסוף, מדינת ישראל סופרת את הכסף. מלחמה, מעבר לחיי אדם, היא עסק כלכלי, וב"צוק יקר" (איתן) ידענו שאין לנו סכנה קיומית ממש, אז המשחק עבר לשדה הפיננסי והמדיני.

כי לצאת למלחמה זה אומר לצאת גם למאבק כלכלי שיש לו מחיר: למשל, הכרזה על אזורי סיכון שבהם משולם פיצוי מלא, או ההחלטה להפעיל את נוהל מל"ח (משק לשעת חירום), שהמשמעות היא הוצאה של מיליארדי שקלים שהמדינה צריכה לממן במפתיע.

מלחמה בדרום | כל הכתבות, הפרשנויות והעדכונים

תחשבו מה קורה כשמערכת החינוך מושבתת במשך כמה שבועות והורים לא הולכים לעבודה? או כשבמרחב המסוכן אי אפשר לצאת מהממ"דים ולהגיע למקומות העבודה. ומה קורה עם אספקת מזון? ושירותי בנקים? כי הרי אנשים צריכים לשלם חשבונות ומשכנתאות והריביות גם הן "דופקות, גם באשקלון וגם בעוטף עזה".

סגירת נמל התעופה לשתי יממות לבדה גרמה נזק אדיר, אז קל לשער מה יקרה במלחמה הבאה שבגלל טילים מתקדמים יותר נתב"ג יהיה סגור מתחילת המבצע ועד סופו. או אם אניות יסרבו להגיע לנמל אשדוד המופגז. איך יגיעו סחורות לארץ? אפילו מזון מיובא? ודלק? ומה יקרה לאספקת החשמל אם אניות המזוט או הפחם לא יעגנו בחדרה? ומי מבטיח לנו שמאגרי הגז בתמר ולוויתן לא ייפגעו מטילים ארוכים יותר? מה כל זה יגרום למחירי המוצרים והשירותים?

במשרד האוצר יש תכנית מגירה לשעת חירום שבה כל דבר שקשור למלחמה מתוקצב בדיוק רב: שקיות פלסטיק שחורות לאיסוף גופות, או רכישת מלאי דלק לטנקים וחלוקת לחם ליישובים מרוחקים. הפקידים באוצר יודעים כמה בדיוק הם צריכים להעביר לכל גוף, וכמה כסף עומד לרשותם בכל יום לחימה. השאר זאת פונקציה של מכפלות הזמן והכסף.

לכן, יש חשיבות גדולה לסיים מבצע במהירות, מעבר לחיסכון בחיי אדם, והאתגר במימון נוהל משק לשעת חירום. בתקציב המדינה יש סעיף שנקרא "רזרבה כללית" שנועד בדיוק למטרה זו. בסעיף הזה שוכבים כמה מיליארדי שקלים ובשנה "נורמלית" - כלומר בלי מבצע צבאי, הרזרבה הזאת הולכת בדרך כלל למימון ההסכמים הקואליציוניים. השנה הרזרבה הזאת תתגלגל כולה ל"צוק איתן" ועוד תידרש תוספת בדמות העלאות מסים וקיצוצים תקציביים.

משק לשעת חירום שמופעל אגב לא רק במלחמה, אלא גם באסון טבע כמו רעידת אדמה, זה דבר לא פשוט לתפעול, גם כי חלקו מתנהל תחת אש וגם עקב מורכבות האירועים בהתרעת זמן קצרה. אבל בעיקר משום שאתה לא יודע בתחילת המבצע כמה ימים הוא יתגלגל ולכן כמה זה יעלה לנו. "צוק איתן" נמשך כבר חודש, "עמוד ענן" היה פחות מחצי. נכון להיום, בטוח שאיש לא חישב כמה עלו הפגזים שירינו על עזה או הפצצות שחיל האוויר הוריד שם. אבל משרד האוצר כבר עכשיו מחשב את הנזקים הכלכליים של המלחמה, כי באוצר כבר מתחילים לעבוד על תקציב שנת 2015, על כל ההשלכות שלו.

לכן, גם האוצר מתעקש שלא להזיז את קו ה-40 קילומטרים של אזור החירום שעליו מוענקים פיצויים מלאים, כי זה עושה את ההבדל בין תשלום בגובה כמה מאות מיליוני שקלים ליישובים בתוך התחום לבין תשלום מיליארדי שקלים - כשכל המדינה נמצאת תחת אש.

כבר ידוע לנו מהצהרותיו של שר האוצר יאיר לפיד, שהממשלה תאמץ את עקרונות הפיצוי הכספי ששולם אחרי מבצע "עמוד ענן" מלפני שנה וחצי. כלומר, הקו האדום והברור יעבור ב-40 קילומטרים מגבול הרצועה: היישובים שבתוך הטווח יקבלו פיצוי, אלה שמבחוץ - לא יקבלו.

ברור לכולם שלא תהיה אפשרות לפצות כל עובד שהחליט בבוקר רע של מטחים מעל גוש דן לא ללכת לעבודה, למרות שהוא זכאי להגנת חוק ההגנה על עובדים בשעת חירום שנחקק בשנת 2006. אז מה עושים? מצד אחד, המדינה קבעה שיינתן פיצוי רק במקומות שבהן פיקוד העורף הכריז שאסור ללכת לעבוד או לפתוח בהם עסקים; מצד שני טווח הטילים של החמאס הולך וגדל ממבצע למבצע. לכן, הממשלה חייבת לבנות סולם פיצויים עדכני וגמיש, שיתעדכן כל סבב לחימה במקביל לשיפור טווח הרקטות. כי אם ב"עופרת יצוקה" החמאס ירה קרוב לגוש דן, ב"צוק איתן" הוא ירה כבר לחיפה, וזה חייב לבוא לידי ביטוי גם בכסף.

ברור שהרעיון הזה לא יתקבל בברכה במשרד האוצר, כי במבצע הבא לפי שיטתי כל מדינת ישראל תהיה בתוך "ה-40 קילומטרים" של היום. מה שהממשלה כן צריכה לעשות הוא להשיג הסכמה אמריקנית לסייע גם לעורף האזרחי שלנו.

כי בעוד שאת העלויות של הפגזים, הפצצות ויירוטי כיפת ברזל תגיש מדינת ישראל לארצות הברית שתשלם את העלות, הרי שאת החשבונית האזרחית של "כיפת הברזל הכלכלית", שמסתכמת בכמה מיליארדי שקלים, המדינה תיאלץ להגיש לאזרחיה, באמצעות ייקור השירותים הציבוריים, קיצוץ תקציבי החינוך הרווחה והבריאות (על קיצוץ בתקציב הביטחון אין מה לדבר) והעלאת מסים.