למרות התואר האינטנסיבי שהוא לומד, אדם ביטמן, בן 26 מחולון, מקדיש כמה שעות בשבוע במסגרת מלגת "מנהיגי שוליך" לחינוך ילדים עם קשיים בלימודים ומהווה מעין "אח גדול" תוך עזרה בשיעורי הבית והכנה לבגרויות. עוד לפני שתפס אותו צו 8 באמצע הלמידה למבחנים של סוף השנה כסטודנט להנדסת מכונות באוניברסיטת תל אביב, התקשר אדם ליחידה לברר מתי ייקרא למילואים כי לא היה מסוגל לשבת רגע אחד נוסף בבית בידיעה שהוא יכול לתרום מעצמו למען המדינה ולמען משפחתו וחבריו.
"מדהים כמה המוטיבציה כאן גבוהה", הוא סיפר. "האווירה בגדוד מצוינת והמורל גבוה. יש נכונות אמיתית מצד הקצינים והלוחמים של הגדוד להתייצב. בעיניי, להיקרא לשירות מילואים זו איננה חובה, אלא זכות גדולה", הוא הסביר.
מבצע בדרום - סיקור מיוחד:
"המחבלים מסתתרים, מפחדים להוציא את הראש"
הזרוע הצבאית של חמאס: "מעריכים שהשבוי נהרג עם לוחמינו"
לוחם מגלן נשא תפילה לזכר חבריו במרפאה הממולכדת
"נותן כוח להמשך"
ביטמן משרת כסגן מפקד פלוגה מפקדה בגדוד שריון בצאלים, שם הוא נמצא כבר יותר משלושה שבועות. "במהלך המבצע העניקו לי דרגת סרן מוקדם מן המצופה", סיפר בגאווה. "כיף גדול לדעת שאתה נותן מעצמך לצבא, והצבא מחזיר לך בחזרה". הוא העיד כי החיילים קיבלו שפע של מוצרי מזון ומוצרי היגיינה, "שהיו מאוד נחוצים לנו", וביקש להודות לחברי מושב מסלול שממערב לאופקים, "שאימצנו אותנו כאילו היינו ילדיהם האישיים ונתנו לנו ארוחות חמות ותבשילים של בית. זה בהחלט נותן כוח להמשך".
ישראל חכמון, בן 27 משדרות, היה אמור לסיים את התואר בהנדסה אזרחית במכללת ספיר בימים אלה ממש. הצו שקיבל מנע ממנו לגשת למבחן האחרון, שהיה אמור לחתום את התואר ולהוציא אותו לחופש המיוחל. במקום טיסה לתאילנד או אפילו סופשבוע בצימר עם חברתו שמחכה לו בבית כפי שתכננו, הוא גויס לפני כשבועיים בצו 8 לחזית הלחימה בעזה.
חכמון משרת כלוחם בפלוגת הציוד המכני וההנדסי של חיל ההנדסה הקרבית. כמי שמתגורר בשדרות, הוא מעיד כי החיים שם לא פשוטים והאיום על חייהם של התושבים בלתי פוסק כבר יותר כ-15 שנה. לטענתו, האיום הזה רק הגביר אצלו את הרצון לצאת למבצע שאולי ישים קץ לתקיפות שסופגים הוא ויתר תושבי העיר. לפני כמה שנים איבד ישראל ידידה קרובה שלו מנפילת רקטה והדבר חיזק בקרבו את ההבנה ש"אנחנו לא יכולים להפסיק באמצע את מה שהתחלנו". הוא מאמין שמוכרחים להילחם "עד שייפסק האיום ותושבי שדרות וכל יישובי עוטף עזה יוכלו ללכת לישון בשקט".
"זוהי זכות להילחם על הבית"
"זוהי זכות להילחם על הבית וכבוד גדול להיות פה בחזית כדי שיום אחד ילדים בשדרות יוכלו ללכת לגן בלי להסתתר במרחב מוגן באמצע היום", הוסיף חכמון. כתושב שדרות הוא גאה לומר "שהוא פה כדי להישאר. לבני המשפחה שמחכים לי בבית כשטילים עפים מעל ראשם כל העת - תדעו שיש על מי לסמוך", הוא הודיע, וסיכם את דבריו בתקווה "שהפעילות שלנו תסייע לשים קץ למצב הזה אחת ולתמיד, ולא נשכח את כל החברים שלנו שנפלו בקרב למען המטרה הזו".
את יאיר רונן, בן 23 מירושלים, תפס הצו כמה ימים לאחר חתונתו. יאיר התחתן כמה ימים לפני שהמבצע התחיל ומאז לא ראה את אשתו אפילו פעם אחת. בין הלימודים במסגרת פרויקט מצטיינים של "מנהיגי שוליך" וכסטודנט באוניברסיטת בר אילן להנדסת מחשבים, משלב יאיר התנדבות עם תלמידים בתיכון ברמת גן ומכין אותם לבגרויות במקצועות הריאליים. בצבא שירת רונן במחלקת הפינוי של גדוד 202 של הצנחנים, ובעודו מוצב בדרום, הוא מחכה שחבריו ליחידה יצאו להתרעננות כדי שיוכל להחליף אותם.
"ב'עמוד ענן' קראו לי למילואים ואחרי עשרה ימים שלחו אותנו הביתה מבלי שעשינו יותר מדי", הוא נזכר. "אז כבר אמרתי לכולם שאנחנו עוד נחזור כדי לסיים את העבודה שלא התחלנו. הפעם אנחנו פה כדי שתושבי הדרום יוכלו סוף-סוף לחיות את החיים שלהם בשקט ועם ישראל יפסיק לחיות תחת איום בלתי נסבל ולא צודק".
הילה ישראלוב, בת 24, סטודנטית למדעי המוח באוניברסיטת תל אביב, מקדישה את זמנה הפנוי למען תלמידי ותלמידות תיכון ממצב סוציו-אקונומי נמוך הזקוקים לעזרה בשיעורי הבית ובהכנה למבחנים. בלי העזרה שלה, הם היו מתקשים לסיים את לימודיהם. הרצון לתרום ולעזור בא לידי ביטוי גם במלחמה. ברגע שהילה הבינה שכוחות קרקעיים נכנסים לעזה, היא התקשרה למפקד שלה וביקשה שיגייסו גם אותה כדי שתוכל לסייע לכוחות בשטח. הילה גייסה את עצמה כמה ימים לפני שקיבלה צו 8 וויתרה על המבחנים.
"מרגע שכוחותינו נכנסו לרצועה והתחילה הלחימה בעזה, לא יכולתי להישאר בבית ולהמשיך ללמוד למבחנים כאילו הכול כרגיל", היא סיפרה. ישראלוב משרתת כסגנית מפקד הפלוגה במפקדה של גדוד המילואים 9221 בגזרת צופים-קלקיליה, ליד כפר סבא. "באותו רגע התקשרתי ליחידה שלי כדי שיקראו לי למילואים ואוכל לקחת חלק במערך הלחימה. דניאל קדמי שנהרג בתקרית החדירה באזור נחל עוז, היה בן יישוב צופים. אביו עבד איתנו ולקחנו חלק בהלווייתו. אני מחזקת את ידיהם של כל הלוחמים וכל המערך הלוגיסטי שעוטף אותם. הלב עם המשפחות השכולות שמשלמות מחיר כבר מנשוא. מאחלת שיבוא יום ולא נתמודד עם הכאב הזה יותר", היא סיכמה את תקוותם של רבים בימים אלה.
לפניות לכתבת רויטל בלומנפלד: revital.blumenfeld@walla.com