"כשהודיעו לנו שגל נהרג קפאתי, לא הצלחתי לזוז"

"תשמור על העולם ילד כי אנחנו לא נצליח כבר", כתב מישהו על הקירות האפורים ברחבת הכניסה לבניין ברחוב ביאליק בחולון, שהפכו ללוח מודעות אבל. "גל היהלום", נכתב בכתב צפוף על עמוד הבטון, ולידו "תשמור עלינו לוחם אמיתי" ו"אוהבים עד אינסוף". שורות-שורות של הספדים ממלאות את הקירות ואת העמודים, וכל מבקר שמגיע להשתתף בצערה של משפחת בסון על מות הבן גל, לוחם יחידת ההנדסה "יהלום" בן 21 שנהרג בפעילות מבצעית ברצועה, מוסיף עוד משפט משלו.

החברים של גל יושבים ברחבת הכניסה. בבית למעלה יושבים בני המשפחה. העיניים של אלמוג, חברתו של גל בשנתיים האחרונות, ריקות. היא רק בת 20, בעוד זמן לא רב אמורה להשתחרר מהצבא. בהלוויה היא נשכבה על הקבר וסירבה לעזוב. הם למדו יחד בתיכון והיו חלק מאותה חבורה. לקראת סוף התיכון החלו להיפגש גם בלי החברים ומהר מאוד הפכו לזוג. גל נהרג כמה ימים לפני שהיה אמור לסיים את המסלול ולהפוך ללוחם.

מבצע "צוק איתן" - כותרות אחרונות:
הפסקת אש הומניטרית ל-72 שעות נכנסה לתוקף
קצין בכיר: "דיללנו את הכוחות בשטחי הכינוס"
חמישה חיילי צה"ל נהרגו מפגיעת הפצמ"ר אמש באשכול

"זהו אהוב", כתבה אלמוג לגל כמה ימים לפני שנהרג, לרגל סיום המסלול. "התקופה הקשה שלנו בקשר הסתיימה. היו עליות ומורדות, אבל בשורה התחתונה סיימנו יחד וזה אומר עלינו הכל - קלישאתי ככל שיהיה אבל נכון - רק האהבה תנצח את כל הדמעות".

וכעת, כבר לא נותרו דמעות. "השכנה התקשרה אלי כי קצין העיר בא וחיפש את המשפחה", היא מספרת. "הגעתי לכאן יחד עם פנינה, אמא של גל. בדרך הדלקתי את הרדיו כי רציתי לשמוע את שמות ההרוגים, כדי שאהיה בטוחה שזה לא הוא. אמרו רק שהותר לפרסום שנהרג חייל מחיל ההנדסה ולא אמרו את השם. ואז הבנתי. לא באמת הבנתי, ניסיתי לשכנע את עצמי שיבררו ושזו טעות. קיוויתי שכשאני אראה את האנשים מקצין העיר אני אגיד להם טעיתם, זה לא גל".

"הוא באמת היה החבר הכי טוב שלי, הבנאדם היחיד שסיפרתי לו הכל והוא סיפר לי הכול", היא ממשיכה. "לא היו בינינו שום חומות. הוא העריץ אנשים עם ערכים: יוני נתניהו למשל, וחבר טוב מהבית שהיה בסיירת מטכ"ל. פתאום נפל לי האסימון, שהוא הפך בעצמו להיות דמות כזו, שאנשים שיתגייסו אחריו יגידו - גל בסון, הוא היה מורה הדרך שלי".

בבית מסתובבת גם אחותו הקטנה של גל, לינוי. היא רק בת 13 אך דווקא היא זו שמחזקת את כולם. "היום היה יום קשה", היא אומרת. "אתמול אחי הגדול, בן, אמר לי שאני לא חייבת לחזק את כולם כל הזמן, מספיק שאני אחזק את עצמי. הוא אמר לי שלא אתבייש לבכות. זה שכולם אומרים לך 'תהיי חזקה' זה כי הם לא חוו את זה על בשרם". לדבריה, "ילדים מתלוננים על כמה שהחופש שלהם 'מעפן' במקום לשמוח שיש להם בכלל חופש, בזכות אנשים כמו אח שלי".

מבצע "צוק איתן" - עדכונים שוטפים

"ביום שהודיעו לנו רעדתי וקפאתי, לא הצלחתי לזוז", מודה לינוי. "אני לא אשכח את זה בחיים. אמא שלי כמעט התמוטטה, אבא שלי, שהוא תמיד קשוח וחזק, וממנו גל ובן למדו להיות קשוחים - היה פתאום חלש".

"הוא אמור היה לסיים מסלול ביום חמישי הזה, אבל זה לא משנה אם יש לו את הסיכה או לא, הוא הפך ללוחם", היא מבהירה. "כולם אומרים לי כל הזמן להיות חזקה, טופחים לי על הכתף. אני לא רוצה לבכות, כי אני יודעת שהוא שנא שמתלוננים. הוא הכי לא כזה. פעם הלכנו לטיול עם אמא שלי. הוא אהב טיולים בטבע יותר מהכול וכל שנייה התלוננתי. הוא נורא כעס עלי. 'תהני כבר מהנוף', הוא אמר לי. 'תפסיקי להתלונן'".

אלמוג כמעט מחייכת כשהיא אומרת שגל היה "החתיך של השכבה". היא קראה לו 'קוף', הוא קרא לה 'מאמא'. הם תכננו לטייל ב"שביל הגולן" כשיסיים את המסלול. שלוש פעמים הוא נפצע במהלך השירות והתעקש לסיים את המסלול ולהפוך ללוחם. "הוא כתב לי לא מזמן", היא מחפשת את המסרון. "'מאמא אני אוהב אותך. הרבה מהמסלול שלי היה נראה שונה בלעדיך. אוהב ולילה טוב'", היא מקריאה מהטלפון הנייד.

"בשיחה האחרונה הוא הסביר לי שזו פעולה ממוקדת, אמר לי שהוא יודע מה הוא צריך לעשות, 'כמה ימים ואני אתקשר. אל תדאגי ואל תהיי מוטרדת. אוהב הרבה'". "פחדתי עליו, כן", היא מודה, "אבל לא הייתי חרדה. סמכתי עליו שהוא לא ייתן ששום דבר יפגע בו. הוא נראה לי בן אלמוות, חסין מהכול".

"רוב הזמן אני מוקפת באנשים אז אני קצת שוכחת, אבל יש רגעים שזה תופס אותך", משתפת אלמוג מעט מהתחושות שאופפות אותה. "מכיוון שהוא עוד היה במסלול לא התראינו הרבה. אני מרגישה שהוא בצבא ועוד מעט הוא יתקשר, שאבוא לאסוף אותו מהבסיס. אני הכי אוהבת את השלווה הנפשית שלו. כשזה עצבן אותי קראתי לו 'אדיש' אבל זו לא הייתה אדישות. הוא לא מתרגז מדברים מעצבנים, הוא חושב, שוקל, מגיב. תמיד ראיתי את גל הפרטי שלי. פתאום אני מסתכלת עליו - על הדברים שעשה, על הדרך שלו. הגדולה שלו, שלא התעסקתי בה עד היום".

"הצוות שלו היה פה, היה לי קשה לראות אותם", היא מספרת. "זה מטלטל כי הם היו תמיד ביחד, צוות זה צוות. לראות אותם בהרכב חסר, כשזה לא סתם בנאדם שחסר, זה הבנאדם שלי, מטלטל אותי בכל פעם מחדש. כשאנשים שמגיעים לנחם אותי, אני לפעמים מרגישה שאומרים לי איך להיות שכולה: 'תהיי חזקה, את תתגברי, תתחתני, תקימי משפחה'. אולי אם זה היה הפוך, גם אני הייתי אומרת את אותו הדבר. דווקא מי שבא וחיבק ואמר שאין לו מה להגיד - הרגשתי שהוא מבין באמת. מעצבן אותי שיושבים בשבעה וקוראים לו גיבור, ומדברים עליו בזמן עבר. זה לא גל. יש לי את גל הפרטי שלי ואני לא אוהבת לחלוק אותו".

"חשוב לי שיידעו שהוא היה יוצא דופן", היא אומרת. "הוא היה בנאדם של אנשים, שאהב אנשים ולא אהב שכועסים עליו. אם הייתי כועסת, הוא לא היה מוותר עד שהייתי נרגעת. אין הרבה אנשים שמציבים מטרה ומגיעים אליה נגד כל הסיכויים. גל הציב מטרה והגיע אליה, גם במחיר חייו".

"כן", היא ממשיכה, "הייתי רוצה שהוא לא יהיה גיבור, שלא הוא יחטוף את הטיל. כשאני רואה את האנשים שרק נפצעו, אני כועסת עליהם בלב, שהם שוכבים בבית חולים ואני יושבת בשבעה של גל. אבל כשאני עוצרת וחושבת כמו גל, הקול שלו פתאום נכנס לתוכי ואני מבינה שככה הוא היה רוצה שזה יקרה" .

לפניות לכתבת גלי גינת: gali.gnt@walla.com