מנחם בן ביקר בבית משפחת ליעד לביא ז"ל וגילה מיהו גיבור

התיישבתי מול אמו של סרן ליעד לביא והיא לא אמרה מילה. היא איבדה את יכולת הדיבור בגלל שבץ מוחי, אך ספדה לו ללא מילים. מנחם בן ביקר בבית משפחת לביא האבלה וגילה מה המשמעות של גיבור אמיתי (וצהוב)

מנחם בן
31/07/2014
שמואל, אביו של סרן ליעד לביא ז"ל, השבוע | צילום: יותם רונן(צילום: יותם רונן)

לא הכרתי אף אחד מהחיילים הגיבורים שנפלו במלחמת המנהרות הזאת. רק ראיתי את דיוקניהם וקראתי ושמעתי קצת מילים עליהם, והספקתי לבכות רק על חלק קטן מהם, כי מיד עברו העיניים לצילום החלל הבא – אבל על סרן ליעד לביא בכיתי עוד לפני שמת, כשאביו שמואל דיבר בטלוויזיה בחדשות 2, כשבנו עוד היה במצב אנוש, וביקש להתפלל עליו. הבכי הקטן, ההכרחי, המאופק של האב נגע בי, ובכיתי איתו, כששיבח את העבודה הנפלאה של הרופאים וביקש להתפלל על בנו. הבנתי כל כך מבפנים את האבא המבקש בבכי על בנו. והתפללתי קצת תפילה קטנה, שלא עזרה, עם כל המוני בית ישראל שבטח התפללו איתו, וכעבור כמה שעות שמעתי שהבן, סרן ליעד לביא, שעוד לא ראיתי את צילומו, מת מפצעיו. למחרת ראיתי את תמונתו בעיתון. בחור יפה תואר ממש, יחד עם הנופלים האחרים "יפי הבלורית והתואר", וצריך לומר גם כמובן "יפי הבלורית והטוהר", על פי השיבוש הנפוץ למילות שירו של חיים גורי. ממש חלל גיבור על פי הספר. גם השם, אגב, "ליעד לביא". לביא אמיתי, כי מאריות גברו, ושמם ינון בחיינו לעד. ככה היינו רוצים. אז זה בדיוק ליעד לביא.

אז נסעתי לשם, לנגב, למקום השבעה. תחילה חשבתי שמדובר במושב שדה ניצן על גבול הרצועה, כי ככה הוגדר ישובו של ליעד, אבל נאמר לי שהשבעה היא במקום מגוריו של האב, ביישוב מיתר, סמוך לבאר שבע, ולא במקום מגוריה של האם, ביישוב שדה ניצן, שבו התגורר ליעד הקצין בן ה-22, שחתם שלוש שנים קבע בצנחנים, והספיק למלא רק חלק מתוכן.

הוא אמר, אגב, שהוא לא מעוניין להמשיך בקבע מעבר לשלוש השנים, כי כשאתה מתקדם בדרגות ככה דיבר, אתה מאבד קשר עם החיילים בשטח, וליעד רצה להיות בקשר לב מוחלט עם החיילים שלו. לא להתרחק מהם אל עבר הדרגות. קשר הגבורה והצניעות והחברות הזו עם החיילים שלו היה בעיני ליעד תכלית הקצונה האישית שלו ומהות החיילות הגיבורה שלו. לכן ההמשך שתכנן לעצמו – הוא היה רק בראשית ההרהור בכיוון – היה אולי להיות מחנך או פסיכולוג. ככה סיפרה אחת הקרובות. להיות מחובר לאנשים בדרך אחרת. לאו דווקא צבאית.

טוב לדעת (מקודם)

לנצח את הכאב בלי חשש: בי-קיור לייזר במבצע התנסות חסר תקדים

מוגש מטעם בי קיור לייזר
רצה להיות מחנך או פסיכולוג. סרן ליעד לביא | צילום: באדיבות המשפחה(צילום: באדיבות המשפחה)

הגעתי אל השבעה בבית המדהים במיתר, סוג של בית אחוזה ענקי ובכל זאת צנוע, בטוב טעם של יישוב מדברי, עם חצר ענקית ומטופחת, שהכילה בקלות את כל המוני הבאים לשבעה, מקום מגורי האב שנישא מחדש. גם אמו של ליעד ישבה שם, עם כל האבלים, וכעבור כמה דקות התוודעתי לכאב המהותי של מה שאני רואה, מעבר לכאב הנורא על מות הבן המקסים, כי יש כאן סבך משפחתי קשה.

ניגשתי תחילה לאם, האבא היה בשיחה אחרת, והיא לא אמרה מילה, ישבה דוממת. ורק הראתה לי בקדחתנות ברגע מסוים כמה דברים שכתבה. חשבתי שככה היא באבלה, אבל אז נאמר לי שמדובר באשה שעברה פעמיים שבץ מוחי, ואיבדה את יכולת הדיבור שלה (ובכל זאת מתנסחת להפליא, בכתב, כפי שנראה בהמשך). היא התגוררה עם בנה ליעד בבית צמוד לאחיה במושב שדה ניצן, על גבול הרצועה, וסרן ליעד, שדאג לאמו (כפי שדאג אחר כך לחייליו), חילק את חייו המשפחתיים בין שני הבתים: בשישי אכל עם האמא אצל הדודה והדוד החמים והטובים בבית בשדה ניצן (הדוד סיפר לי בחיוך אבלים שהיה כועס מפעם לפעם על ליעד שכשסיכמו על ארוחת שישי בשמונה ורבע בערב, אחרי תחילת החדשות, היה יוצא בשמונה לריצת אימון והכל התעכב, כי ליעד, אמרו לי שוב ושוב, השתמש, שלא לומר ניצל, כל דקה בחיים).

וביום שבת היה מגיע לבית אביו שמואל ביישוב מיתר, שם היה בקשר קרוב במיוחד עם האח הצעיר, שי, בן ה-16, בנו של האב מנישואיו השניים. פרט לזה יש עוד חמישה אחיות ואחיות. שני אחים מלאים מנישואי האב והאם – האחד ליאור איש הסטי"לים והשני, ל', טייס – ועוד שתי אחיות – לילך ושירה – ואח אחד, אור, קרבי גם הוא, כמובן, טכנאי מסוקים. ילדיה של שוש, אשתו השנייה של האב שמואל, כולם מקסימים במיוחד, אנשים רבי נועם, תבונה ורוח טובה. לא פשוט כנראה לקיים סבך משפחתי כזה ברוח טובה כל כך, אבל זה כמדומה מה שמתקיים כאן. משפחה ישראלית לתפארת, שבורה שלמה.

מהותם של גיבורים

ישבתי עם האחים והאחיות לקיים איזושהי שיחת נפש. סביב שולחנות אחרים התכנסו מושבי דיבור אחרים. בין השאר, כשבאתי, ראיתי את חבר הכנסת עופר שלח מדבר עם האב, וכשיצאתי זו כבר הייתה שיחה משפחתית אחרת עם חבר הכנסת מיקי רוזנטל. אחר כך, כשטלפנתי מאוחר יותר כדי לברר עוד משהו, שמעתי שמאבטחיו של בוז'י הרצוג (לא ידעתי שיש לו מאבטחים) נכנסו לבית. אין כמובן טבעי ונכון מזה. עם ישראל ונציגיו באים להגיד תודה לגיבורים שמגנים עלינו ומצילים את חיינו. כפשוטו ממש. וטוב, אני אומר בהסתייגות אירונית, שהטילים מגיעים עד תל אביב וחיפה וירושלים, כי ככה כל הארץ חזית, ואף אחד לא יכול לומר שחיילי צה"ל מגנים בגופם ובדמם רק על הדרום ועל עוטף עזה. לא "על הדרום" הם מגנים ושופכים את דמם (גם אם ליעד עצמו שפך את דמו ממש בהגנה על הבית, כי ביתו בשדה ניצן הוא כאמור על גבול הרצועה ממש), אלא עלינו, על כל אחד מאיתנו.

לאט לאט, תוך שיחה עם האחים והאחיות, אני מבין משהו מדמותו הקסומה של ליעד, שסיסמתו הגדולה של בית הספר הריאלי בחיפה שבו למד במסגרת הפנימייה הצבאית ("הצנע לכת") נטבעה בדמו לעד. מתוך חייו של ליעד אני מבקש ללמוד משהו אולי בכלל על מהותם הגיבורית של הגיבורים. כי יש מין מהות כזו. הגיבורים. הנה כמה קווים לדמותם, גם אם יש בוודאי כמה סוגי גיבורים: הם קודם כל אמיצים, כמו ליעד, שאחד מאחיו העיד עליו שלא היה בו פחד. פשוט אדם לא פוחד. שנית, ככה לפחות ליעד, מדובר על אנשים שלא מחצינים רגשות. שמדברים על הכל, אבל לא על עצמם. שלישית, ככה לפחות ליעד, הם אהובי נשים. דווקא את חברתו המקסימה, שחר זהבי, החמצתי. במקרה לא פגשתי אותה בביקור האבלים הזה. והיו עוד חברות לפניה, מספרים האחים והאחיות בחיוך מסוים, אבל היא האחרונה, כלת חייו ומותו.

שחר, חברתו של ליעד(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

כן, הוא היה עוד איש צעיר, ויפה תואר. אהוב נשים מובהק. רביעית (אני מדבר כזכור על תכונות הגיבורים) הם יודעים לאהוב מאוד מאוד את החברים שלהם. וכן, את הטבע. מאוד. לצאת לטיול עם ליעד, מספרים האחים והאחיות, פירושו להגיע לכל נחל נידח. הוא לא ויתר על כלום. ארץ ישראל, אין מה לעשות, הייתה חלק מן הנשימה שלו. חמישית, הם יודעים לאהוב ולדאוג לחיילים שלהם. הם לוקחים חסות על הזולת, על הכלל. ככה זה הקצינים לפחות, כמו ליעד שאמו מספרת בין השאר על כמויות הכביסה של החיילים שלו שהביא אליה שתכבס, כי הם לא יצאו זה זמן לחופשה כלשהי. ליעד דאג גם לזה.

אולי נביא בשלב זה את מכתב האם דרורה נטולת הדיבור, שכתבה אחרי מותו. אחריו נביא עוד מסמכי אהבה לליעד, שכתבו האבא, האח הצעיר, וחבר בשם שחר (לא זהה עם שחר זהבי, חברתו) שכתב פתק אהבה נפלא, מתוכו התוודעתי למילה צה"לית שלא הכרתי: "צהוב", ממש לא במשמעות של מכבי ת"א או משהו כזה – ליעד לא היה בכלל בעניין זה – אלא במשמעות אחרת לגמרי. בוויקיפדיה כתוב שפירושו של "צהוב" בעגה הצה"לית היא מישהו שהולך עד הסוף עם הנהלים והכללים. ולא מעגל פינות. עוד מעט נגיע לזה. אבל תחילה אמא, וכבר תיארתי את הנסיבות. היא איננה יכולה לדבר, אחרי השבץ המוחי הכפול שעברה, אבל איזו כתיבת אהבה מעולה:

"ליעדי מתוק,
לא נתפס שאתה לא איתנו. לנגד עיני יש הרגשה שתבוא ותאמר בדקתי אתכם.

ילד שלי שכל כך נלחמתי להביאך לעולם ואתה עשית לי בית ספר של החיים, והיית צמוד לרגלי כאילו רצית לחזור לרחם כל הזמן.

ילד מתוק שאין מילים, שקשה היה לכעוס עליו – כי נתת לי מבט מתחנן עם עיניים מחייכות תמיד. ילד שלקח על עצמו את הדאגה לי ולכל החיילים שלו, ולא היה מוכן לקבל שלחייל אין לאן לחזור ולנוח, ופינה משלו, ואוכל חם.

כמה בגדים היית מביא לי לכבס כי חברים נשארו לשבת. וכמה שבתות ויתרת על היכולת לבוא הביתה כדי שאחרים יצאו במקומך. לב כמו שלך נדיר לתאר. ועם כל זה לא הפסקת לדאוג לי ולא עזבת אותי. ותמיד היית מוכן לבוא להילחם בעולם למעני.

ילד מיוחד שגם עשה לי בית ספר של החיים ולא ריחם עליי. עד שהחליט לפנות לפנימייה ואז הפך מילד מרדן ועושה בעיות לילד מלאך שרק הפתיע. ברגע שפנית לפנימייה קיבלתי ילד חדש מוצלח, אוהב חיים ולוקח על עצמו לשנות את העולם דרך החיילים שלו.

בשיחות האחרונות הבהרת לי כי אתה לא רוצה להישאר בצבא כי ככל שתעלה בדרגות הקשר הישיר עם חיילים ילך ויפחת ואת זה לא רצית. היית כולך נתינה גם למי של הכרת. בכל נסיעה שלנו תמיד לקחת חיילים שחיכו לטרמפ ומיד התחברת אליהם ורצית לעזור.

יש לי כל כך הרבה לומר לעולם עליך וגם לך אישית שקשה להעלות על הנייר. וכל מעשיך נעשו בצניעות ללא צורך לעשות רעש ולהודיע "אני עשיתי".

ועם זה שלקחת על כתפיך אחריות מעבר לכל הנדרש על חייליך, מעולם לא שכחת שצריך לדאוג לאמא.

עכשיו תדאג לי מלמעלה ואתה תישאר איתי עד שאסגור עיניים ואבוא לבקר אותך.

כל כך קשה לי לדבר בלשון עבר ושוב לא תספיק היריעה לדבר עליך. היית אחד ומיוחד, שונה, ודומה לאחיך שכולכם גדלתם במציאות אחרת בלית ברירה. נוח על משכבך, בני, עכשיו אתה לא חייב לרוץ ראשון ולתת דוגמה.
ותמשיך לשמור עליי ממקומך החדש
אין קץ אהבה
אמא"


אין מה להגיד על הספד כזה של אמא כזאת.

בשורה התחתונה מימין לשמאל: האם דרורה, האח ליאור, האח הצעיר שי, האב שמואל, האח אור. בשורה העליונה מימין לשמאל: האחות לילך, האחות שירה ואשתו השנייה של האב: שוש | צילום: יותם רונן(צילום: יותם רונן)

והנה הספד האב שמואל:

ליעד בני היקר ילד יפה עם עיניים כחולות גדולות ריסים ארוכים, וחיוך ענק. ילד שאי אפשר לכעוס עליו. תמיד ידע להתחבר לכולם.

ליעד אהב את החיים והחיים אהבו אותו. מילד שובב הפכת לנער שהציב לו מטרות בחיים. שאפת ללכת בדרכי אחיך והחלטת ללמוד בפנימייה הצבאית בחיפה.

הלימוד בביה"ס הריאלי בחיפה ובפנימייה הצבאית הפכו אותך מילד שובב לנער בוגר ואחראי שדרש מעצמו תמיד יותר ממה שהשיג ושאף למצוינות.

כך חינכו אותך בבית ובפנימייה הצבאית. בהדרגה הפכת לגבר.

התגאיתי בך מאוד, ברצונך לתרום למדינה ככל האפשר.

כל כך קיוויתי שתתגבר על הפציעה. כולם אמרו ליעד חזק וחסון, הוא יצליח להתגבר. ראינו עד כמה נלחמת. הרופאים עשו את המקסימום, כך גם אתה. אך כנראה שמישהו רצה אותך יותר. לך לשלום בני היקר גיבור שלנו. אוהב אותך, אבא


זה האבא, שהוליד עם דרורה האם שלושה ילדים מפוארים. מה יש לדבר.

מלח הארץ כבר אמרנו? שהמתים בקרב הם הטובים ביותר בינינו כבר אמרנו?

והנה מה שכותב האח הצעיר שי בן ה-16, האח מן הנישואים השניים של האב, שהתוודע מסתבר לאחיו לראשונה רק כשהיה בגיל הדעת – כבר הזכרנו את השבר המשפחתי – ובכל זאת נרקמו ביניהם יחסים נפלאים. הנה מה שכותב הנער הצעיר הזה אחרי שאחיו הגיבור נפל, "בלעדיך אני חצי בן אדם":

"ליעד,
למה? איך זה שאני מסתכל עליך מלמעלה ואתה שוכב לך במקום שכולו טוב.

הילד הזה שכולם ידעו שהוא יהיה בסדר כבר לא איתנו.

אין מה לעשות. היית באמת לביא. לא נתת לשום דבר לשבור אותך. לא משנה מה היו הנסיבות. תמיד אהבת את הצבא ותמיד רצית לתרום. תמיד רצית לשמש דוגמה אישית. היית המודל לחיקוי שלי ונתת השראה גדולה לי שעם כוח רצון אפשר להגיע רחוק.

תמיד לימדת אותי שהצניעות זה הדבר החשוב ביותר. תמיד היית בשביל לתמוך ולתת לי את הדמות של האח הגדול.

גיליתי עכשיו אנשים מדהימים שלא סיפרת עליהם אף פעם, חברים מהצבא, חברי ילדות, מהפנימייה, חברות שהיו שם כל דקה לתמוך בך.

מלח הארץ, זה מה שאתה, אתה גיבור ישראל, איך אוכל לא לראות אותך יותר, את הצחוק שלך, את החיוך שלך, אפילו איך אוכל בלי הריבים שהיו לנו.

אתה זוכר שהציגו לי אותך בפעם הראשונה? אבא אמר לי לבוא, אני רואה בנאדם שלא ראיתי בחיים, נראה נחמד ונאה ואני לא מבין איך הוא קשור אליי, ואז אבא אומר לי: "שי זה אחיך ליעד". לא האמנתי, אבל לאט לאט התחלתי להבין איזה בנאדם גדול אתה.

אני זוכר שדיברתי איתך לפני שנכנסת לעזה ואמרתי לך שאני דואג לך ואמרת שיהיה בסדר והאמת שבאותו רגע לא חשבתי אחרת. כל אחד ששאל אותי אם אני דואג לך הייתה לי תשובה אחת: "ליעד? נראה לך שיקרה לו משהו?"

מי האמין שלא תהיה פה. אני מאחל לך את כל הטוב שבעולם, אני תמיד אזכור אותך כמו שאתה כאח הגדול עם החיוך המקסים ואתה תישאר תמיד עמוק בלב כי אתה חלק ממני. בלעדיך אני חצי בן אדם".


איזה הספד של נער בן 16. עשר בחיבור הייתי נותן להספד הפשוט והעמוק ושובר הלב הזה.

המכתב של החבר שחר(צילום: באדיבות המשפחה)

ולבסוף, עוד הספד אהבה נפלא אחד, שבמרכזו המילה לימון, שכתב חברו שחר. לא זהה כאמור עם שחר זהבי, החברה. רק השם זהה. והאהבה לליעד זהה. להראות לנו שאהבו אותו כולם ויאהבו אותו לעד. שוב ושוב הזכירו הצעירים הנפלאים שדיברתי איתם את המילה "צהוב" כשמדובר בליעד, ולא הבנתי על מה הם מדברים. איזה צהוב? איזה lemon?! על מה הם מדברים?! כי הם אמרו את זה גם באנגלית. זה משהו שקשור למכבי ת"א? שאלתי. לא, ממש לא. זו עגה צה"לית מוכרת למישהו שמדקדק בהכל ועושה הכל על פי הנהלים הכי טוב שאפשר. "הוא היה צהוב כזה", אמרה לי אחת הצעירות בפנים נלהבות. ראיתי את הצהוב נשפך מעיניה המוארות. והתחלתי אולי להבין על מה כולם מדברים. גם כששאלתי על יחסו לאלוהים אמרו לי שכן, הוא האמין באלוהים והוא קצת דקדק יותר משאר המשפחה החילונית בעניינים הדתיים. לא שהיה דתי. ממש לא. אבל בכל זאת היה לו חשוב לקיים את הדברים, אם הם כבר נעשים, כמסורתם. צהוב אתם יודעים. מלך! ילד יפה! לימון!

לימון!

יא יפה אחד!

הזולה בגבולות כבר
לא תהיה אותו הדבר בלעדיך,
בידיעה שכבר לא תשב איתנו.

נתגעגע אליך תמיד, כל
החבר'ה. לא נשכח לעולם!

זכיתי להכיר אותך ולדעת
מי אתה. כמה רצית גיוס
לקק"צ והגשמת חלום!
מלך! ילד יפה! לימון!

אוהב אותך תמיד. שחר

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully