לא, אין צורך לספור חללים. אם היה זה עניין כמותי, אז מלחמת ששת הימים הייתה מסומנת כשבוע של גיהינום, בו נפלו 800 לוחמים ושבסופו נותרה ישראל עם שטחים עמוסי "פליטים" ו"פרטים בלתי מדינתיים". לא מצעדי ניצחון אלא טקסי אובדן היו מתרחשים במרחב הציבורי; לא הענקת תעודת דוקטור לפילוסופיה לשם כבוד ליצחק רבין, רמטכ"ל אותה מלחמה, אלא סימונו כחלק מאליטה מיליטריסטית-קולוניאליסטית ששלחה למותם ילדים כדי לכבוש אי אלו שטחים.
הפרדוקס הוא שמאז מלחמת ששת הימים ועד ימינו מספר החללים בכל מבצע, מלחמה או מערכה רק הולך וקטן, ולעומת זאת המשקל הפומבי, והמשמעות האסטרטגית המיוחסת לכל חלל וחלל רק הולכת וגוברת. מאז מלחמת יום הכיפורים הפך מספר החללים, בכל מבצע ומערכה, לא רק לחלק בלתי נפרד מזהותה של הלוחמה אלא לפרמטר המגדיר את האפקטיביות שלה ואת היקבעות נחיצותה.
מבצע "צוק איתן" | כל הכתבות, הפרשנויות והעדכונים
בקרב הקבוצות הליברליות, הרי שבישראל, כמו בדומה לחברות מערביות נוספות, עצם ההידרשות ללחימה, שלא נאמר למלחמה, נתפסת כמחדל. לא עוד מלחמה כ"המשך המדיניות" - בשפתו של קלאוזביץ', אף לא כאילוץ לגיטימי שאומה עשויה להיקלע אליו מדי פעם. עצם ההידרשות למלחמה משמע כשל המדינאים שלא הצליחו למנוע מראש את קיומה, גם במחיר ויתורים טריטוריאליים או אחרים. ובוודאי זה היחס לאובדן חיי חיילים: זה לא עוד חלק מן הרפרטואר.
חייל לא אמור להקריב את חייו. ובמידה והדבר מתרחש הרי שמפקדיו או מצביעיו, שמא מדינאיו כשלו, והם האשמים במותו. מוטיב זה הוביל לפאניקה תמידית מנפגעים, מה שלא אפשר למנהיגים הישראלים, לשיטתם, לקבל הכרעות מושכלות לגופו של עניין בהקשר האסטרטגי (הפסקת ירי הטילים על חיפה במלחמת לבנון השנייה, למשל) מחשש שהדבר יעלה בחיי חיילים. אף ועדת וינוגרד הלינה כי רבות מן הפעולות הנדרשות לטובת הפסקת הירי על העורף התבטלו בשל חשש זה.
שאלה של ציפיות
אך הידע המצטבר ביחס למה שמכונה בספרות "תסמונת פוסט-וייטנאם" מלמד כי המדינאים טועים. לא מספר החללים הוא ששולל את הלגיטימציה הציבורית מן המערכה, אלא אופני תפיסת ומסגור מותם של הנופלים כמו גם אופני התקבלותה של הלוחמה. לוחמה הנתפסת כחסרת פשר, כזו שאינה מובילה בסופו של דבר לאיזה שהוא "אור" בקצה המנהרה, שאין בה סיכוי אמיתי להישגים, לניצחונות, למיצוי מטרות תצבע כל חלל וחלל כקורבן שווא. מה שיהפוך את ההנהגה ל"רוצחת הבנים" ויוביל לשלל תנועות מחאה להשבתם הביתה של הילדים. לעומת זאת, לוחמה שעם כל ההקרבה ומשך הזמן המתמשך שבה, תיתפס כהכרחית כמו גם אפקטיבית, כזו שלחדול ממנה תהיה בגידה באחריות לביטחונה והישרדותה של האומה, היא לוחמה שכל חלל בה ייתפס ככזה שציווה חיים, ושבשמו יש להמשיך את המלאכה.
גורמים רבים ממסגרים את הלוחמה ואת חלליה. השיח הציבורי, התקשורת, מנהיגי הדעה, ידוענים ופרשנים. משך שנים היו מי שהצביעו על "האליטות" כאחראיות או אשמות לתפיסת חללי צה"ל ברצועת הביטחון בלבנון כחללי שווא בפעילות שאין בה אופציה לניצחון. ולהבדיל, היו מי שראו במונח "קורבנות השלום" כזה שהבהיר כי הפיוס משמעו סוף לביטחון. אך יותר מכל חשוב לזכור שבעת הזו משמעותית המנהיגות הלאומית.
בהגדרתה את המערכה כמבצע, נוצר הרושם כי מדובר בלוחמה קצרת מועד, שלא אמורה לעלות בחללים רבים, בעלת משמעות טקטית ותחומה. לכאורה, לו מראש היה מובהר, באופן צ'רצ'ליאני, כי מדינת ישראל החליטה לצאת למלחמה כנגד מי שחפרו מנהרות מתחת לאדמתה, וכי לא נשקוט ולא נניח את הנשק עד שאיום אסטרטגי זה יוסר הרי שמראש הייתה מתעצבת מערכת ציפיות אחרת, ומתפתח חוסן להכלת המצב.
וגם אם הדברים לא נאמרו, הרי שזוהי התפיסה, מה שמאפשר את הגיבוי הציבורי למערכה. הכרחי שהמפקדים יעשו ככל שביכולתם כדי לחסוך בחיי אדם. ולצד זאת מטרתם האסטרטגית (מן הבחינה החברתית) של המנהיגים אינה מזעור ההקרבה אלא הדגשה יומיומית ובלתי פוסקת של הפרודוקטיביות שלה: יש ללמד את הציבור על ההישגים וליידע אותו על שלל ההתקדמויות, כמו גם לחזור יום יום על היעדים ועל המטרות. כשמטרת הלחימה היא "אפס נפגעים לכוחותינו" הרי שלא מתאפשר ניצחון מן הרגע הראשון. אך אם המטרה היא אפס מנהרות בקיבוצינו הרי שהציבור יהיה מי שלא ייתן להנהגה להרפות.
הכותב הוא ראש המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת אריאל בשומרון
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד