פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ועכשיו - המערכה המדינית

      פצצות תאורה שירה צה"ל בשמי רצועת עזה, 29 ביולי 2014 (AP)
      תקיפות צה"ל ברצועה, אמש (צילום: איי-פי)

      "כניעה ללא תנאי" תבעו בזמנו צ'רצ'יל ורוזוולט מגרמניה הנאצית - וכניעה ללא תנאי קיבלו. היו מי שמתחו ביקורת על הדרישה הזאת, בעיקר בנימוק שהאריכו בכך ללא צורך את המלחמה, אך צ'רצ'יל ורוזוולט הבינו שרק דרך זו, הגם שהדבר יהיה כרוך במחיר דמים כבד נוסף, תבטיח ניצחון מלא על כוחות הרשע.

      כניעה ללא תנאי היתה יכולה להיות התוצאה המועדפת גם במלחמה בחמאס, ועליונותו של צה"ל היתה יכולה להשיג זאת. אך מאחר שאין מדובר בתרגיל סימולציה על שולחן החול, המציאות - הן מבחינת הנסיבות הבינלאומיות והן בגלל אילוצים בחזית הביתית - לא תאפשר זאת. לפיכך התוצאה של מבצע צוק איתן שישראל צריכה לחתור אליה באופן מציאותי היא פגיעה ביכולת הצבאית ובתשתית האסטרטגית של חמאס, ובראש ובראשונה חיסול המנהרות ההתקפיות ומלאי הטילים שברשותו, אך גם פגיעה אנושה במרכיבי הכוח האחרים שלו, כולל הנהגתו הצבאית הבכירה. כמו כן יש להבטיח, בשיתוף עם גורמים אחרים, שעזה תפורז ושחמאס לא יוכל למלא מחדש את אסמי הקטל שלו. על הקלות כלכליות אפשר לדון בתנאי שהן אינן דרך לעקוף את האיסורים הצבאיים.

      אל עזה בשליטת חמאס יש להתייחס כאל מדינת טרור ולטפל בה לפי התנאים הנהוגים במלחמה בטרוריסטים (ולא לפי כללי אמנת ז'נבה החלים על מדינות נורמליות). חמאס הוא שותף אידיאולוגי ומעשי לארגונים האיסלאמיסטיים הקיצוניים האחרים בדמות דאעש, אל?קאעידה ועוד, שהשתלטו על חבלי ארץ שלמים בעיראק ובסוריה והשואפים להקים ח'ליפות בכל אזור המזרח התיכון.

      טרם התאוששנו מהצעתו ההזויה של ג'ון קרי להפסקת האש, וכבר בא עלינו הכינוס ההזוי לא פחות בפאריס של שרי החוץ המערביים עם סניגורי חמאס מטורקיה ומקטאר. בזמן הקרוב בוודאי ייקרא הקבינט לדון בהצעות נוספות - שקווינו שתהיינה סבירות יותר - אך בינתיים באה תביעתו המאכזבת של הנשיא אובאמה להפסיק את הפעולה בטרם ישראל תסיים את המלאכה. בכל מקרה ברור שהחל השלב שבו יועלו רעיונות וייפתחו מהלכים מכל הצדדים - ארה"ב, אירופה, האו"ם, מדינות ערב השונות - כדי למנף את מלחמת עזה לכיוונים נוספים הקשורים לסכסוך הישראלי?פלשתיני.

      במסדרונות מחלקת המדינה האמריקנית ובמשרדי החוץ האירופיים, ובחלק מטורי הפרשנים המדיניים שניזונים מהם - אך גם מספסלי האופוזיציה בישראל - נשמעים קולות שהמסקנה העיקרית מ"המלחמה חסרת התכלית" בעזה (כפי שאחד מכותבי הטורים ב"פייננשיאל טיימס" הבריטי הגדיר אותה) היא שיש לקדם פתרון מדיני מהיר לבעיה הפלשתינית, כאילו חמאס הוא שותף פוליטי ותודעתי לאיזשהו הסדר המכיר בזכות קיומה של מדינת ישראל ושאינו דוגל בהשמדתה. יש מי שקושר זאת בהתנגדותה של ישראל ל"פיוס" בין פת"ח לחמאס - כלומר, ישראל היא שדחפה כביכול את חמאס לאלימות שהחלה ברציחת שלושת הצעירים היהודים והתפשטה לשצף הרקטות על ישראל, עוד לפני שזו פתחה במבצע הנוכחי. אך האמת היא שאם היו מי שטענו, לתומם או שלא לתומם, ש"הפיוס" הזה יביא להתמתנות חמאס, הרי התוצאה היתה הפוכה וגרמה להקצנה גם בקרב האוכלוסייה הפלשתינית.

      אחת המסקנות ממלחמת עזה ומההקצנה ביהודה ושומרון יכלה, אפוא, להיות שאופציית המדינה הפלשתינית - כלומר, נוסחת "שתי מדינות לשני העמים", ירדה מהפרק, לפחות בשלב זה, שכן רק עיוורון מדיני וביטחוני מוחלט מסוגל להתעלם מהסבירות שהמדינה הפלשתינית המתוכננת תיהפך בתוך זמן קצר לעזה משודרגת, עם כל הכרוך בכך מבחינה ביטחונית. חזות זו מציבה את ישראל בפני דילמות לא פשוטות, שכן גם החלופה לפתרון "שתי המדינות" - כלומר, "מדינה אחת לשני העמים", היא בעייתית מבחינה יהודית וציונית וביטחונית גם יחד, גם ללא ההיבט הדמוקרטי והדמוגרפי. כל זה יחייב חשיבה יסודית חדשה מצד מנהיגי ישראל וחשבון נפש אצל הגורמים הפוליטיים והאידיאולוגיים בחברה הישראלית.