לבד בין תותחים רועמים

משני הצדדים אתה מוקף באנשים שיודעים טוב ממך מה בדיוק צריך לעשות עכשיו. וזה מתסכל, לא בגלל שאתה שואף לדעה נחרצת כמו שלהם, אתה יודע שאין ענווה בדעה נחרצת, לרוב גם אין בה עומק. אבל אתה מכיר את עצמך, וזוכר שגיבשת דעה בסוגיות זניחות הרבה יותר - לעזאזל, היה לך מה להגיד על אורטל בן דיין - והפעם אתה מעדיף לשתוק. ככה זה כשאתה בעד המבצע, נגד ההשלכות, בעד השגת המטרות ונגד התוצאה הסופית המייאשת, ובעיקר הקבועה מראש. זה לא מספיק קליט, זה לא החומר שממנו מייצרים סטיקרים.

אז אני בשטח אפור. לא הלכתי להפגין נגד המבצע הקרקעי, בעיקר בגלל שהוא מוצדק בעיניי. ובכלל, מה הטעם. אפשר לדבר על הזכות להפגין בדמוקרטיה, ואפשר גם להיזכר ששתי ההפגנות הגדולות ביותר שהיו כאן בעשור האחרון - נגד ההתנתקות ובעד צדק חברתי - לא באמת הצליחו. מנגד, יש את החבר'ה של "הצל". ובכן, אני מעריך את המוזיקה שלו הרבה יותר מאשר את דעותיו, אם אפשר לקרוא לדבר הזה מוזיקה. ובין לבין, דווקא בשטח האפור העצום הזה, שמכיל את רוב אזרחי המדינה, זה מרגיש נורא לבד.

מבצע "צוק איתן" | כל הכתבות, הפרשנויות והעדכונים

וניסיתי את הקונצנזוס, בחיי שניסיתי. כולם דיברו על אחדות וחשבתי שאולי יש בזה משהו. אולי ברגעים כאלה, בחודש מטורף כזה, זה הזמן לשים את הציניות בצד ולהתחבר לרגשות הלאומיים. מהר מאוד הבנתי שבקונצנזוס אין מקום לחמלה כלפי האחר, כי להרבה מאוד אנשים זה מרגיש סותר. יש מקום לדגל אחד, רק ל"אנחנו". מי שרוצה להזכיר את ה"הם" אז בבקשה, יואיל ללכת אליהם.

למעשה, אתה מגלה שהרבה אנשים שקוראים לאחדות העם, בעצם דורשים שהעם יתאחד מאחורי הדעות שלהם. וזה אבסורד, כי כדי להצטרף לעם היהודי דרוש הליך גיור מתיש ומפרך, אבל כדי להיזרק ממנו - מספיק שתשמיע דעה שונה, והם ידאגו להוקיע אותך באשמת בגידה.

בשלב מסוים השלמתי עם זה שאני לא חלק מאף קבוצה. אני רואה אותן, כולן מתלהמות בתורן ומתעלמות מסבל של מי שחבר בקבוצות אחרות וכל אחת בתורה שולפת סיסמאות - חלקן נכונות, חלקן שקרים היסטוריים, חלקן פופוליזם וחלקן פשוט טרחנות גמורה אבל אסור לקרוא לזה ככה כי כבר יש לה שם אחר: "הסברה". והם משתפים סטטוסים של דובר צה"ל באנגלית, כדי שהחבר'ה שלמדו איתם בבינתחומי ועבדו איתם בבית הקפה בגבעתיים יידעו טוב טוב מה קורה בישראל עכשיו. וזה נראה כל כך מובן ובו זמנית כל כך מגוחך.

אז נשארתי בלי קבוצה. חוץ מברצלונה, אהבתי מילדות - כן, זה יוצא הרבה לפני שלקחתם את הילד לטיול בר מצווה בקאמפ נואו – ואם כל השאר לא מספיק, אז עכשיו אני צריך להתמודד עם זה שהיא וחמאס חולקים ספונסר. אז תסלחו לי אבל אני מניח לזה בינתיים, כי יש גבול למה שאני מסוגל להכיל בחודש אחד. אבל חוץ ממנה, וחוץ ממכבי, אני נשאר בלי קבוצה כרגע. המציאות פרגמטית, אני חי במזרח התיכון, ומפחיד אותי להתחייב לכללים הנוקשים של קבוצת אנשים שיודעים הכל היום ולא יתנצלו על זה מחר. אז לבד זה בסדר גמור, תודה.

ומהר מאוד אני נשבר, כי אני שוכח את החלק הבעייתי בבדידות: היא משעממת נורא. אז החלטתי להכריז על קבוצה משלי. כמו אצל "הצל", גם כאן לא תמצאו תנאי קבלה נוקשים או כישרון מוזיקלי. ובכל זאת, למען הסדר הטוב, כמה כללים חייבים שיהיו: בקבוצה הזו מבינים שירי הרקטות לא יכול להימשך, ומקווים שלא ייהרג ולו חף מפשע אחד בצד השני; בקבוצה הזו מבינים שהסעיף הראשון אמור להיות מובן מאליו, אבל שהיא נוצרה בגלל שהוא לא.

בקבוצה הזאת גם לא שותקים כשהתותחים רועמים, אם מאמינים שהם לא צריכים לרעום. אין בזה הגיון. אם לתושבי לונדון ופריז מותר להפגין בעד ונגד המלחמה כאן, גם לאזרחי ישראל מותר להביע את דעתם; בקבוצה הזאת גם לא מספרים בדיחות צ'אק נוריס-רוני דניאל, כי מיצינו את זה לגמרי עם נפתלי בנט; וסעיף אחרון: לקבוצה הזאת יכול להצטרף כל אדם, בלי הבדל דת, גזע, מין, נטייה מינית או שייכות פוליטית.

כנראה שככה מרגישה הקמת מפלגת מרכז. במחשבה שנייה, אשאר לבד. אני והרוב.

לכל הטורים של אבנר בורוכוב

מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il

המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד