פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      האם תאוריית קורי העכביש של נסראללה קרסה?

      במאי 2000, יום אחרי הנסיגה מלבנון, נשא נסראללה את ?נאום קורי העכביש? וטען שחוסנה הלאומי של ישראל רופף . 14 שנה חלפו, ונראה שחיזבאללה טעה. מה השתנה מאז מלחמת לבנון השנייה?

      כוחות צה"ל הבוקר בגבול רצועת עזה, יולי 2014 (יותם רונן)
      מה השתנה מאז מלחמת לבנון השנייה? חיילי צה"ל בגבול הרצועה, חמישי | צילום: יותם רונן

      בפינת הרחובות פרנקל ואברבנאל בתל אביב ניצבות שלוש מסעדות. בחזית של כל אחת מהן מתנוסס דגל מדינת ישראל. שתי מכוניות חולפות ברחוב, אחת אחרי השנייה. גם הן מעוטרות כל אחת בשני דגלים בצדיהן. שבעה דגלים, ברדיוס של 20 מטר אחד מהשני בלב "מדינת תל אביב", ולא ביום העצמאות. בתחנת אוטובוס ברחוב אלנבי מתנהלת שיחת חולין בין שני בני נוער. "כבר ביקרת בכיפת ברזל?" שואל האחד את חברו, כאילו הייתה אתר תיירות חדש. "זה בפארק דרום. כדאי לך. ותביא אוכל לחיילים, כן?"

      יום לאחר שנסוגה מדינת ישראל מלבנון במאי 2000, נשא נסראללה נאום שזכה לאחר מכן לכינוי נאום "קורי העכביש". במהלך נאומו טען נסראללה, כי לישראל יכולות צבאיות גבוהות, אך חוסנה הלאומי משול לקורי עכביש, שניתן לקרעם במחי יד. 14 שנים חלפו מאז הנסיגה, ונדמה כי מבצע "צוק איתן", לפחות עד כה, זוכה לתמיכה הציבורית הנרחבת ביותר שנראתה בישראל מאז משמאל ומימין גם יחד. מלחמת לבנון השנייה, מבצע חומת מגן, מבצע עופרת יצוקה ומבצע עמוד ענן – באף אחד מהם לא הייתה לגיטימציה כל כך נרחבת בקרב חלק גדול כל כך של הציבור.

      הדרכים להשגת לגיטימציה הן רבות. יצירת תחושה של מלחמת אין ברירה, הגדרת מטרות ויעדים ברורים בתחילת המבצע, אבדות מינימליות בעורף. לעיתים הלגיטימציה חשובה עד כדי כך, שננקטים אמצעים לא לגיטימיים בכדי להשיגה. כך היה למשל במהלך מבצע חומת מגן, כשהגדירה הממשלה מטרות מסוימות, אך הציגה לציבור מטרות אחרות כדי לזכות בתמיכתו. בין אם הדרכים להשגתה לגיטימיות או לא, לגיטימציה היא פעמים רבות נחלתה הזמנית של מלחמה שרק החלה. בטווח הארוך, היא דורשת תחזוקה שוטפת – והרי שהיא הופכת שבירה יותר עם כל יום שחולף.

      חיילים בשדרות במהלך מבצע צוק איתן (AP)
      הלגיטימציה דורשת תחזוקה שוטפת. חיילי צה"ל בשדרות, השבוע | צילום: אי-פי

      חיפוש אחר הסיבות להתכנסות הלאומית סביב הדגל במבצע הנוכחי מעלה סוגים שונים של השערות. סוג ההשערות הראשון הוא סוג פרקטי, אולי נסיבתי. "יש פה התאגדות כמעט מוחלטת של העם", אומר אלוף (מיל') שלמה גזית. הסיבה לכך, לשיטתו של גזית, נעוצה בכך שלראשונה מזה שנים מדובר באיום על מדינת ישראל כולה ולא רק על ישובי עוטף עזה. "זה לא שעם ישראל קיבל בהבנה את זה שנורו טילים על יישובי עזה, אבל ברגע שחמאס יורה רקטות על כל הארץ – זה משהו שאף מדינה לא יכולה להרשות לעצמה. אי אפשר להשלים עם ירי הרקטות הזה. יש פה התאגדות כמעט מוחלטת של העם, וטוב שכך", הוא אומר. יחד עם זאת, מזהיר גזית מפני הסקת מסקנות בטרם הסתיימה הלחימה. "אנו נמצאים בעיצומה של הלחימה, צריך לשפוט את תגובת העם לאחר שהלחימה תיפסק".

      מרגע ההחלטה על הרחבת המבצע ועל כניסה קרקעית לעזה לפני כשבוע, נהרגו במבצע "צוק איתן" למעלה מ-30 חיילים. לשם השוואה, במלחמת לבנון הראשונה נהרגו כ-120 חיילים במהלך 34 ימי לחימה. בחישוב מהיר, מניין ההרוגים ביחס לפרק הזמן שבו מתנהלת הלחימה, די דומה. "החוסן הזה עומד במבחן של החיילים. נהרגו חיילים, והעם סופג את זה", אומר תא"ל (מיל') גדי זוהר, יו"ר המועצה לשלום ולביטחון. "חזרנו להיות מדינה שבה החיילים מגנים על האזרחים. במלחמת לבנון השנייה היה סוג של היפוך", הוא מוסיף. אך מבחן החללים, אינו המבחן היחיד. מבחן האזרחים ההרוגים חשוב לא פחות. 44 אזרחים נהרגו במלחמת לבנון השנייה. ממוצע של עשרה בשבוע לערך. במהלך הלחימה הנוכחית בעזה נהרגו עד כה כשלושה אזרחים בלבד – פער די גדול. "העורף לא עמד במבחן אמיתי", אומר זהר. "אין פה תמונות אימים כמו במלחמת לבנון השנייה, ובסיבובים הקודמים בעזה. יש פה תחושת אחדות וחוסן לאומי שלא ראינו הרבה זמן. אין ספק שקל יותר להיות מחוסנים במצב כזה".

      "החיילים לא רוצים ללכת הביתה"

      סרן (מיל') קובי אלקבץ, מ"פ בגדוד 8239 בחטיבה צפונית עזה, השתתף במהלך השנים האחרונות במלחמת לבנון השנייה, בעופרת יצוקה ובמבצע עמוד ענן. היום, הוא נמצא עם חייליו בסמוך לגדר המפרידה בין יישובי עוטף עזה לרצועה. המשימה שהוטלה על הפלוגה עליה מפקד אלקבץ היא להגן על היישובים ולהוות חיץ בין המחבלים שעשויים להגיח מן המנהרות, לבין תושבי היישובים. "העניין הוא שלא משנה כמה אני מסביר לחיילים שלי כמה המשימה שלנו חשובה, הם לא מפסיקים לשאול אותי מתי ניכנס", אומר אלקבץ. "בעופרת יצוקה אני זוכר חיילים שאמרו יאללה, מיצינו. גם בלבנון ובעמוד ענן. חיילים לחוצי בית. כאן, גם החיילים שבמבצעים הקודמים לחצו על לחזור הביתה, לא רוצים ללכת. אף אחד לא רוצה ללכת עד שהמשימה תבוצע ועד שכל התשתית של המנהרות תחוסל. אולי זה יותר קל מאשר במבצעים קודמים כי יש מטרה מאוד ברורה", הוא מסביר.

      סמ"ר (מיל') יובל קליין גויס בצו 8 לפני כשבוע. הוא מעיד על עצמו כי הגיע "בלי רצון עז להיכנס לעזה". את עמדתו הפוליטית הוא מגדיר כנוטה שמאלה. אחרי שבוע על קו התפר שבין כניסה ויציאה מעזה, קליין מתאר תחושות של ביטחון מלא במערכת ושל אמונה במטרות המבצע. "אנחנו מתמודדים עם ארגון ששכח שהייעוד שלו הוא הקמת מדינה פלסטינית, והתמכר לעיסוק בטרור. ההתמודדות עם החמאס זה משהו שהפלסטינים צריכים ורוצים לעשות ולא מצליחים. מעבר לזה, ברור שנוצר פה איום ממשי על תושבי הדרום, המנהרות. במזל זה עוד לא הסתיים בפגיעה באזרחים", הוא אומר.

      ראשי הפדרציות היהודיות בביקור בגבול עזה (יח"צ , משה מילנר באדיבות JFNA)
      "איום ממשי על התושבים" | צילום: משה מילנר באדיבות JFNA

      אחת התנועות שיש להניח שנסראללה כיוון אליה את דבריו בנאום קורי העכביש היא תנועת ארבע אמהות. התנועה, שהוקמה לאחר אסון המסוקים, ביקשה להביא ליציאתו של צה"ל מלבנון, בטענה שהמחיר שהחברה משלמת על שהותה במדינת הארזים, כבד מדי. "אני לא מכירה היום אמהות שיקראו להפסקת המבצע, או שהיו פועלות להוצאה של הבנים שלהם מהמבצע", אומרת כינרת רוזנצוויג, אם חד הורית לבן יחיד המשרת בגולני ומשתתף במבצע. "אם זה קיים", היא אומרת, "זה בשוליים". היא ממשיכה. "האיום של המנהרות הוא איום קיומי, ואין ברירה אלא להרוס אותן. אין ספק שיש פה תחושה שהמבצע הזה הוא הכרחי. זו לא התחושה שהרגשנו במבצעים או מלחמות אחרים שבהם היו התלבטויות". רוזנצוויג מספרת כי היא נשאלת חדשות לבקרים מדוע לא משכה את חתימתה, כשנודע לה שבנה נכנס לרצועה. "לא להגיד לו לחזור הביתה דווקא עכשיו. מבחינתי זה לא רלוונטי שהוא ילד יחיד. כאב של אמא לשני ילדים, הוא כאב פחות נורא? חששתי מאוד מכך שתהיה פה סיטואציה של חוסר מוכנות כמו שהייתה במלחמת לבנון למשל. אבל זה לא המצב. זה אמנם כואב, ומפחיד ומלחיץ, ובכל זאת".

      זהר תולה את תחושת הלגיטימציה לה זוכה המבצע בגורם נוסף: כישלון התהליך המדיני, בהובלתו של קרי. "התחושה היא שאין עם מי לדבר, או על מה לדבר. אם היינו באמצע תהליך, יכול להיות שזה היה נראה אחרת". לדבריו של פרופ' יואב פלד, מרצה בחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב, גם לחוסר היציבות בעולם הערבי יש חלק בתמיכה הרבה שמגלה העם ביחס ללחימה הנוכחית. "מה שנעשה מסביבנו מגביר את תחושת הסכנה, ויוצר גם הוא התלכדות פנימה".

      אחדות או פילוג והקצנה דתית?

      ההסבר המייחס את תחושת האחדות העוטפת את ישראל בימים אלו לגורמים הפרקטיים או הנסיבתיים הוא הסבר חשוב, אך חסר. נדמה כי תמונה שלמה יותר יכולה להתקבל רק באמצעות התבוננות בתהליכי עומק המתחוללים בחברה הישראלית בשנים האחרונות. לדבריו של פלד, מקור הקונצנזוס הקיים סביב המבצע הנוכחי הוא בהתפכחות מהרעיון של שתי המדינות. הריאקציה לתהליך ההתפכחות, לדבריו, היא התחזקות של השיח האתנו לאומי בחברה הישראלית. "הימין רוצה את השטחים. המשמעות של הדבר הזה היא שאנחנו והפלסטינים תקועים כאן יחד. זו עובדה קיימת. איך מתמודדים איתה? מתקבצים יחד ובונים חומות גבוהות. מה שנקרא 'אחדות'. ההדתה של החברה הישראלית מתרחשת מאותן סיבות. בישראל שיח אתנו לאומי פירושו שיח דתי, כי אין הפרדה בין הלאום לדת", הוא מסביר.

      את ראשיתו של תהליך ההתחזקות של השיח האתנו לאומי מייחס פלד להתפוררות הסכמי אוסלו ולרצח רבין. הפיגועים שבוצעו ברחבי הארץ בתקופת האינתיפאדה השנייה היו המסמר האחרון בארון הקבורה של השיח הליברלי. הביקורת הקשה שהוטחה בברק בעקבות הנסיגה מלבנון היא אחד הביטויים המוחשיים ביותר למקום הנכבד שהחל תופס לו השיח האתנו לאומי בחברה הישראלית באותה העת.

      ועל אף כל זאת, מלחמת לבנון השנייה, אחת המערכות החשובות בעשור האחרון, עוררה ביקורת והתנגדות קשה, כבר מראשיתה. "מלחמת לבנון השנייה הייתה מלחמה לא מוצלחת", מסביר פלד. השיח האתנו לאומי אמנם הקצין בשנים האחרונות, אך לדבריו הוא רווח כבר אז. לשיטתו, הסיבה שבגינה נמצאו למלחמת לבנון השנייה מתנגדים רבים, על אף מרכזיותו של השיח הלאומי, מקורה בכך שנוהלה בצורה שערורייתית. "יש הבדל משמעותי בינה לבין המלחמה הזו. עד כה המלחמה הזו נתפסת כמוצלחת. האבידות לא בלתי נסבלות. במלחמת לבנון השנייה היו דברים מזעזעים. חייל מצנחנים שבא ואומר מופתע: 'ירינו – והם ירו עלינו חזרה', זה לא משהו שאנחנו רואים כאן עכשיו".

      מזכל חיזבאללה חסן נסראללה נואם בפני תומכיו. ביירות, נובמבר 2013 (רויטרס)
      לא להניח את הנאום שלו במגירה. נסראללה | צילום: רויטרס

      זהר סבור גם הוא כי החברה הישראלית עוברת בשנים האחרונות שינוי פוליטי-חברתי עמוק. "אנחנו אמנם לא באווירת אלבומי הניצחון", אומר זהר, "אבל אין ספק שאנחנו באווירה של חברה מתגוננת ומקצינה. "החברה הישראלית הופכת אלימה יותר, לאומנית יותר, לעומתית יותר. היא הופכת לחברה שהיא יותר יהודית מישראלית. מצד אחד זה תהליך טבעי, מצד שני, אין ספק שהוא מועצם על ידי זרמים תת קרקעיים ששואבים מעולם המושגים של ההלכה. תמיד היו קריאות של 'מוות לערבים', אבל היום הקריאות הללו באות עם מעטה הלכתי".

      על אף תחושת החוסן הלאומי שאופפת את מבצע "צוק איתן" אולי עוד לא כדאי להניח את נאומו של נסראללה במגירה. עם ישראל מפגין בשבועות האחרונים עוצמה וחוסן, שלא שידר כבר זמן רב, אך התכנסות סביב הדגל אל מול אויב שמחוץ, יש בה לעיתים מכדי לכסות על קרע פנימי. תיאוריית קורי העכביש כאן כדי להישאר, השאלה שעוד נותר לתהות עליה היא מה יהיה מקור היד שתקרע את החוטים. "כל מי שרואה עצמו ליברל, נמצא היום בעמדה שבה הוא חושש להשמיע את קולו", אומר זהר. "מח"ט גבעתי קורא לחייליים פקודת יום מתוך כתבי הקודש? זה לא היה כאן פעם. התהליכים הללו יוצרים תחושה של אחדות ציבורית רחבה, גם אם היא לא קיימת".