המונים פקדו השבוע את מחלקת העיניים בבית החולים סורוקה בבאר שבע. שרים בממשלה, אלופים בצה"ל, חיילים ואזרחים - כולם ביקשו לבקר את מפקד חטיבת גולני, אל"מ רסאן עליאן, שנפצע בתחילת השבוע בעזה. אפילו נשיא המדינה היוצא טילפן אליו במיוחד. אבל אורחת אחת ריגשה את המח"ט יותר מכל אחד אחר.
ילדה כבת חמש, תושבת באר שבע, שנמצאת עכשיו בחופש הגדול. במקום לעקוב אחר כל צעד של חבורת גאליס או להעריץ את יובל המבולבל, יש לה מודל אחר לחיקוי. אביה לקח אותה לראות מקרוב את אל"מ עליאן, והילדה הנרגשת העניקה לו במתנה את שקית ההפתעות שלה, שבתוכה תפוח, אגוזים וענבים. המח"ט הנרגש הסיר לרגע את מעטה הקשיחות ונישק אותה.לכל מלחמה יש את הרגעים המכוננים שלה ואת האנשים שייצרבו לעד בזיכרון הקולקטיבי כסמלים שמזוהים עימה. אל"מ עליאן יהיה אחד מהרגעים שייזכרו ממבצע צוק איתן. למזלו, בניגוד לאחרים, הוא נשאר בחיים כדי לראות את זה קורה.
בלילה שבין מוצאי שבת ליום ראשון הוביל עליאן את כוחות גולני ללחימה בשכונת שג'עייה שבמזרח הרצועה. "היה שם קרב קשה", סיפר בבית החולים. "חטפתי פצצת RPG שעברה כמה סנטימטרים מעל לראש שלי, אבל הכל בסדר, זה רק כמה שריטות". הוא פונה במסוק כשהוא פצוע באורח קל עד בינוני, עם רסיסים שחדרו סמוך לעינו, אבל לא פגעו בראייתו. "אולי השריטות האלה יתקנו כמה שריטות אחרות שיש לי בראש", צחק.
ביום ראשון בבוקר שהה אביו הגמלאי של רסאן, נאיף עליאן, בביתו שבשפרעם, כשמכשיר הטלפון הסלולרי שלו צלצל ועל הצג הופיע מספרו של הבן. הוא נלחץ. "רסאן התקשר אלי לפני הכניסה לרצועה, וידעתי שהסלולרי שלו לא איתו. הלב שלי התחיל לדפוק ומיהרתי לענות, אבל עוד לפני שהספקתי להגיד משהו, הוא כבר אמר מהר, 'אבא, נפצעתי, אני מרגיש טוב, אני בבית חולים'".
נאיף מיהר לבאר שבע, ושני אחיו הצעירים של רסאן - בסאם ומג'יד - נסעו בעקבותיו. שניהם קצינים בצה"ל: בסאם קצין מטה באוגדת הבשן, ומג'יד אחראי הלוגיסטיקה בעוצבת החרמון. האח הגדול, אחסאן, עובד כעורך דין בעיריית שפרעם מאז השתחרר מצה"ל.
48 שעות היה המח"ט מאושפז, וכל מה שעניין אותו היה לצאת כבר מבית החולים ולחזור ללחימה בשטח. הוא שכב במיטה לבוש מדי ב', והיה צמוד כל הזמן לטלפון הסלולרי, שוחח עם מפקדי הגדודים שלו שנמצאים בעזה והתעדכן בהישגים המבצעיים וגם במצב הנפגעים.
שני אחיו הקצינים נשארו צמודים למיטתו לאורך כל שעות היממה. אולי חששו להשאיר אותו לבד, שמא יברח מבית החולים וימהר בחזרה לרצועה. המשפחה כבר הייתה בסרט הזה בשנת 2006, כשבסאם, אז מפקד גדוד רותם בגבעתי, נפצע במלחמת לבנון השנייה ואושפז למשך ארבעה ימים. "רסאן בא לבקר אותי בשבת ולסייע לי מניסיונו האישי", סיפר בסאם בזמנו לאתר צה"ל. "אין כמו אח בעניין כזה, איתו הפתיחות תמיד גדולה יותר מאשר עם כל אחד אחר".
גם ביום שלישי בצהריים, כשסוף סוף קיבל את טופס השחרור המיוחל, רסאן לא היסס. הוא עבר בין פצועי החטיבה במחלקות השונות בבית החולים, ולא חשב אפילו לעבור בבית לפני שעטה על עצמו את האפוד ונכנס בחזרה לעזה. שעה קלה מאוחר יותר, הרבה לפני רדת החשיכה, הוא כבר עבר בין הלוחמים במפקדה המאולתרת, התחבק איתם וקיבל סקירה מפורטת על הנעשה בשטח ממחליפו הזמני, אל"מ דוד זיני, כשכתמי הפציעה ושטפי הדם עדיין על ראשו.
"אני חוזר לפקד על החטיבה", הסביר המח"ט בדרכו מבית החולים. "עברתי בין הלוחמים הפצועים, ואם היה לי אוטובוס, הם היו עומדים בתור כדי שאעמיס אותם חזרה. הרוח בגולני איתנה וחזקה. אני נכנס לעזה, גם אם אצטרך לעשות את זה ברגל. החטיבה ממשיכה במשימתה העיקרית לחשוף מנהרות ולהשמיד כמה שיותר מחבלים. הרגנו המון מחבלים, וזה מה שצריך".
בסיום דבריו, לא שכח להתנצל בפני המשפחות השכולות בשבוע הקשה שעבר על החטיבה. "אני רוצה לשלוח חיבוק גדול למשפחות השכולות, לא הצלחתי להגיע אליהן בגלל הפציעה, אבל אעשה זאת". רגע לפני שחבר לחייליו, טלפן רסאן לאביו. "אני משתחרר מבית החולים וחוזר לחיים הרגילים שלי", אמר לו.
משחקי רוגטקות בשפרעם
אל"מ רסאן עליאן, בן 42, עשה בחודש שעבר היסטוריה כשהפך למח"ט הדרוזי הראשון של גולני. הוא גדל בשפרעם, שלישי בין ארבעה אחים ושתי אחיות. אשתו, שירין, היא מורה לעברית בבית ספר בעיר, ויש להם שלושה ילדים - בני 10, 6 ו?4. רק לבן הבכור הסבירה שירין מה בדיוק קרה לאבא, ובשבוע האחרון הם מתגוררים אצל סבא וסבתא.
שני האחים הצעירים של רסאן משרתים כיום כקצינים. גם לאחר שהתחתנו, נשארו בני המשפחה לגור בשפרעם, ורק כמה עשרות מטרים מפרידים בין בתיהם בשכונת אבו זייד. רסאן היה תלמיד שקדן, מעיד אביו, ובשעות הפנאי היה פעיל בתנועת הצופים הדרוזים. "גם בחופש הגדול הוא לא היה מסכים לנוח, רק רצה ללכת לעבוד". הוא נחשב לכדורגלן מחונן, ועד היום אינו מוותר על הזדמנות לשחק עם חברים. אבל היה ברור לו שילך על קריירה צבאית.
בילדותם, נהגו האחים לשחק בעיר עם רוגטקות, ולדמות משחקי מלחמה עם החברים בשכונה. "היינו משחקים בצבא כלשהו מול צבא אחר", סיפר בסאם. "אף אחד לא היה יכול להיקרא צה"ל, כי האחרים לא הסכימו אף פעם להיות צבא האויב".
למשפחת עליאן מורשת עמוקה בתולדות צה"ל. סבו של רסאן, חוסיין, סייע לכוחות ההגנה לפני הקמת המדינה, ובשנות החמישים היה אחד מחמשת השייח'ים שחתמו על אמנת שירות החובה של הדרוזים בצה"ל. לימים היה שופט בישראל. ב?1957 שכל את בנו סלים, שנפל בעת שירותו הצבאי.
רסאן התגייס לגולני ב?1990 ועבר את כל שרשרת התפקידים בשורות החטיבה. הוא לחם ביהודה ושומרון, בלבנון ובעזה, היה מפקד כיתה, מפקד מחלקה ומפקד פלוגה בגדוד 12. כשארז גרשטיין ז"ל היה מח"ט גולני, שימש רסאן קצין המבצעים של החטיבה. גרשטיין נהרג בדרום לבנון ב?1999.
בעת מבצע "חומת מגן" ביהודה ושומרון, ב?2002, שימש רסאן עליאן סגן מפקד יחידת אגוז, ובהמשך פיקד על חטיבת המילואים אלכסנדרוני ועל החטיבה המרחבית מנשה, החולשת על גזרת ג'נין. במלחמת לבנון השנייה שימש סגן מפקד חטיבת גולני, ובכניסה הקרקעית הקודמת של צה"ל לעזה, במבצע עופרת יצוקה, פיקד על גדוד הסיור של גולני. לפני שמונה למח"ט, היה סגן מפקד אוגדת הגולן.
במציאות המוזרה של המזרח התיכון, נתקלו האחים לבית עליאן זה בזה בזירות המבצעיות לא פעם, בעיקר כשרסאן ובסאם פיקדו במקביל על גדודים בגולני ובגבעתי. "מוזר לפגוש את אחי בצבא כששנינו בתפקיד", סיפר בסאם. "אם אנחנו מדברים בטלפון המוצפן, סימן שזה בענייני עבודה. בתקופה שרסאן היה בעזה, אני הייתי בחברון, וקיבלתי ממנו עדכונים על מה שנעשה בגיזרה. בבית אנחנו מעבירים דאחקות וחוויות, אבל גם מפיקים יחד לקחים מקצועיים. בסוף אנחנו תמיד מגיעים לוויכוח איזו חטיבה טובה יותר - גולני או גבעתי".
"אני זוכר את עצמי כילד, מאזין לאחיי, רסאן הגולנצ'יק ובסאם מגבעתי, בזמן שהם מתווכחים ביניהם בצחוק מי החטיבה הטובה מבין השתיים", סיפר מג'יד לאתר צה"ל במסגרת כתבה לכבוד יום המשפחה. מג'יד התגייס לגדוד חרב של גבעתי ואחר כך מצא את עצמו מתקדם בסולם הדרגות תחת הכומתה הסגולה. בשלב מסוים היו שני אחיו המפקדים שלו: בסאם פיקד עליו כששימש סמח"ט גבעתי, ורסאן פיקד עליו ברמת הגולן.
"הם אף פעם לא התייחסו אלי באופן שונה. זה מה שאני אוהב בהם", אמר מג'יד. "בגבעתי, כולם קראו לו בסאם, ורק אני קראתי לו הסמח"ט, שלא יחשבו שיש לי פריבילגיה כלשהי. בשבוע הראשון שלי בתפקיד הוא היה צריך לשלול לי את רישיון הנהיגה על עבירת מהירות. כך הוא הראה לכולם שאין בינינו סנטימנטים. אפילו היה לכך יתרון, כי בגלל שאנחנו חולקים חניה בבית, הוא היה יכול לפקח עלי מקרוב".
לכבוש כפר דרוזי?
המינוי למח"ט הדרוזי הראשון של החטיבה החומה היה סגירת מעגל מבחינתו של רסאן. ב?1996, כשהיה מפקד צעיר, הוא שירת תחת סא"ל עמיר עאמר חוסיין, מפקד גדוד 12, שסומן כמועמד עתידי לפיקוד על החטיבה. אלא שחוסיין נהרג בתקרית בגבול לבנון, ועליאן היה מהראשונים להושיט לו עזרה בשטח. עכשיו הוא עושה את ההיסטוריה במקומו.
"כשהתגייסתי רציתי גולני, רק גולני", סיפר רסאן בראיון ל"ישראל היום" לפני שלוש שנים. "ידעתי שזו חטיבה מפוארת עם מורשת קרבית מרשימה, ורציתי להכיר תרבות חדשה, להתמודד עם הצבא כפי שהוא. באותה תקופה זה כבר לא היה מאוד חריג שדרוזי מתגייס לגולני, היו שם כמה דרוזים, אבל אני הייתי הדרוזי היחיד בפלוגה, והיה מאתגר להכיר מקרוב את התרבות החדשה. "הייתי חייל ומפקד טוב, אבל לא יותר ממי שהיה סביבי. לא הרגשתי שונה בגלל שאני דרוזי, אבל יכול להיות שבתת?מודע, היה משהו שגרם לי להרגיש שאני צריך להוכיח את עצמי יותר. הרגשתי ככה עד שהגעתי לתפקיד מג"ד".
בעת כניסת כוחות גולני לעזה, לפני פחות משבוע, פנה אליהם המח"ט בקשר ואמר: "חטיבת גולני, כאן קודקוד. היום מוצאי שבת, עם ישראל כולו מאחורינו ונושא עיניו לחטיבת גולני, בציפייה שנפגע בחמאס. אני בטוח שגולני תדע לעמוד במשימה. צאו להתקפה, התקפה, סוף".
שעות ספורות אחר כך איבדה החטיבה 13 מלוחמיה, ועליאן עצמו נפצע.
רבים התרגשו לשמוע את הקצין הדרוזי הבכיר מדבר בגאווה על עם ישראל. מבחינתו של רסאן, ומבחינת חייליו, זה ברור מאליו, אבל לא תמיד זה היה כך. "חיילים לא יודעים ברמה הכי בסיסית מה זה דרוזי, לא מכירים את הרגישויות של הדרוזים, את התרבות השונה", הסביר עליאן באותו ראיון. "למשל, כשמקללים את המשפחה של חייל דרוזי, הוא לוקח את זה קשה מאוד. מי שמקלל לא עושה את זה בכוונה, כי ככה מדברים, אבל זה יוצר סיטואציה לא פשוטה לדרוזי". ויש גם מאפיין נוסף לחיבור החזק בין הדרוזים לצה"ל. במהלך השבוע הותקפו חיילים מהעדה ברשתות החברתיות וספגו איומים מאזרחים ערבים. שמו של עליאן הוזכר שוב ושוב על ידי המגדפים.
"כשהיו לי חיילים דרוזים, רציתי לשמור עליהם", סיפר עליאן ב?2011. "לא כדי לתת להם עדיפות, אלא כדי לעזור להם להתמודד עם הקשיים. לצערי, ההיכרות של חלק מהמפקדים בצבא עם המסורת הדרוזית מועטה. היום, מי שלא הולך לצבא נחשב חריג. הצבא נותן לדרוזים להשתלב בחברה הישראלית, להגיע רחוק. אנשים מרגישים שזה המקום שבו הם יכולים לפרוץ. הלוואי ששאר הגופים במדינה היו מתנהגים כמו הצבא. אם המדינה הייתה מתנהלת כמו הצבא, היינו היום במקום אחר לגמרי".
כשנשאל מה יקרה אם יידרש לכבוש בעתיד כפר דרוזי בסוריה או בדרום לבנון, אמר עליאן: "אני אשקר אם אגיד שאני לא חושב על זה. אני מקווה שלא אגיע למצב שבו ידרשו ממני לכבוש כפר דרוזי. אבל אני בצבא, ובכל מקרה אעשה מה שיידרש ממני. מלחמה זו מלחמה, ואם החלטתי להגן על מדינת ישראל, אני אעשה מה שצריך".
"רסאן הוא ציוני גדול, איש חינוך, חלק מעם ישראל", אומר רס"ן (מיל') עמיצור איתם, ששירת תחת עליאן בשלל תפקידים לאורך השנים. "לא סתם חלק, אלא אחד ממובילי ומוקירי האומה. אם הוא ניפץ דעות קדומות, זה רק מחוץ לצבא".
תא"ל (מיל') גיורא ענבר, לשעבר מפקד גדוד 51 בגולני, מח"ט גבעתי ומפקד יחידת הקישור ללבנון, פגש את עליאן רק לפני שלושה שבועות, באירוע שהתקיים בשלומי לרגל השקת ספר על הגדוד שעליו פיקד. "הכרתי אותו כאזרח, עוד בימים שהוא היה סגן מפקד אגוז, והבת שלי שירתה אצלו כמד"סית. באירוע האחרון ישבנו יחד, דיברנו, ולא הצלחתי להשתחרר מהרושם העצום שהוא השאיר עלי. אחר כך, בבית, אמרתי לאשתי שהשיחה איתו עשתה לי את היום. הוא ממש היה אז בתחילת התפקיד, וזה היה מרתק לצפות בו, במנהיגות שלו, בטאץ' שיש לו, בצורה שהוא דיבר עם כל המג"דים על מורשת הקרב של 51".
רס"ל (מיל') אבי נגר היה הנהג בחבורת הפיקוד הקדמית של עליאן כשזה שירת כסגן מפקד גדוד 13, בשנת 2002. "שירתנו אז בהר דב שבגבול הצפון, ועברנו חורף קשה ואינטנסיבי. מזג האוויר היה מושלג וסוער, וספגנו המון תקיפות, פצמ"רים, טילים, היה גם ניסיון חדירה למוצב גלדיולה. היתה המון תעסוקה, והעברנו יחד הרבה לילות ארוכים בהאמר, בשיירות, בין המוצבים.
"לא התייחסנו לרסאן אחרת מכל אחד אחר. להפך, היה לנו יותר קל להתחבר אליו, כי היה בו הומור, חברמן כזה. הוא לא הרים את האף, דיבר תמיד בגובה העיניים, לא היתה בו שום התנשאות, והוא ידע גם לתת בראש כשצריך. כשהשתחררתי מהצבא, הוא בדיוק חגג עלייה בדרגה, אז נסענו אליו הביתה, והוא סחב סיר ענק עם אורז ובשר, שאמא שלו הכינה לכבוד החיילים".
נגר לא שמר על קשר עם עליאן, אבל לפני כמה חודשים, כשקרא בעיתון על קידומו של המפקד לשעבר, הרגיש נגר שהוא חייב לדבר איתו. "השגתי את הטלפון שלו, איחלתי לו הצלחה. הוא זכר אותי, התעניין מה קורה איתי ועם החבר'ה מהחפ"ק, ואמר: 'איזו תקופה היתה לנו יחד! אני לא מאמין שעברו 12 שנה'. זה האיש".
"בדיוק כמו כל אחד אחר"
אף אחד מבני משפחתו, חבריו ופקודיו לשעבר של עליאן לא הופתע לשמוע שנפצע השבוע. הם צחקו כששמעו על איומיו החוזרים ונשנים לשוב לשדה הקרב גם אם לא ישוחרר על ידי הרופאים. "הייתי מופתע אם הוא לא היה אומר את זה", צוחק נגר.
"הוא לא רואה בעיניים, אחד שתמיד ייצא ראשון לקרב", אומר עמיצור איתם. "זה מבחן גדול ללכידות של החטיבה ולמנהיגות של מי שנשאר בשטח. מפקד טוב ניכר בזה שהיחידה מתפקדת גם כשהוא נעדר, אבל אני בטוח שההצטרפות המחודשת של רסאן לחטיבה, אחרי הפגיעות שספגה, הכניסה המון רוח לחימה בחיילים, נתנה להם מוטיבציה וחוסן. החזרה שלו מסמלת את הרוח של גולני. הוא לא אחד שישכב במיטה בזמן שהחבר'ה שלו נלחמים".
אביו של עמיצור, השר לשעבר תא"ל (מיל') אפי איתם, בעצמו מג"ד בגולני ומח"ט גבעתי בעבר, כבר נקלע לסיטואציה דומה במלחמת יום הכיפורים, כשהיה מפקד מחלקה צעיר בגולני: בקרב על החרמון נפצע מפקד החטיבה דאז, אל"מ אמיר דרורי ז"ל, באורח קשה, וגם הוא חזר אחר כך לפקד על חייליו.
"כשזה קרה אצלנו, היו כמה דקות של לחץ, של חוסר בהירות, אבל הלוחמים נמצאים בקרב, וממשיכים להילחם על החיים שלהם", משחזר אפי איתם. "אין מה לעשות, "דברים כאלה קורים. גם בעופרת יצוקה נפצע מח"ט גולני, אבי פלד, והוא סירב להתפנות. זאת חטיבה שיודעת לשקם את שרשרת הפיקוד תוך כדי תנועה. רסאן עצמו הוא אדם ערכי רהוט, נפגשנו המון פעמים וערכנו המון שיחות. אני רק מקווה שהמצב שלו באמת טוב, ושהוא יכול להילחם בלי לקחת סיכון מיותר".
במשפחת עליאן מציגים חזית אחידה מאחורי רסאן. "אני אבא שלו, וברור שאני דואג", אומר נאיף, "אבל אני לא אתחיל לדבר על זה עכשיו. לכולנו ברור שהוא יודע מה הוא עושה, ושהוא עושה מה שהוא צריך. אני לא מופתע ממנו. זה הבן שלי, ככה הוא. אנחנו לא מתערבים בהחלטות שלו. הוא אדם אחראי, מפקד. אנחנו תומכים בכל צעד שלו. ביום שני בלילה, לפני שנסעתי הביתה, נתתי לו נשיקה גדולה ואמרתי לו שיברך אותו האל וישמור עליו".
אתה מבין שהבן שלך הפך לגיבור לאומי, לסמל של מבצע צוק איתן?
"אני מבין, ואני שמח על כך, אבל הוא לא מחזיק על הכתפיים את כל הצבא ואת כל המערכה. הוא בדיוק כמו כל אחד אחר".
ורסאן עליאן עצמו? כל העיסוק בו די מביך אותו. מבחינתו, המציאות ברורה, כפי שציטוט שלו הפך ויראלי ברשתות החברתיות. "פעולות יש בצופים, מבצעים יש בסופר. בעזה יש מלחמות", אמר ולא הוסיף
.