לטלטל את הספינה

היה זה אחד מאותם המקרים שבהם המציאות עולה על כל דמיון. לאחרונה הגיעו לארץ כ?800 בני נוער וסטודנטים יהודים מצרפת, חניכי תנועות נוער יהודיות?צרפתיות, כדי להשתתף בסמינר חינוכי בן שלושה ימים על ספינת שעשועים שתיקח אותם מנמל חיפה לקפריסין - ובחזרה לארץ. המטרה: לחוות על בשרם את מסע ההעפלה ההרואי של יהודי אוניית המעפילים "התקווה", במלאות 67 שנים להגעתה ארצה. כחלק מהחוויה, החניכים נחתו בישראל, ומיד עם הגעתם "גורשו" על ידי קצין בריטי לאונייה, ומשם לקפריסין. במשך שלושת ימי ההפלגה עברו החניכים הצעירים סמינרים ופעילויות הקשורות ליהדותם, לעתידה של מדינת ישראל ולשאלת עתידם של יהודים בגולה.

את היוזמה הבלתי שגרתית הזאת הגו "החוויה הישראלית", חברת החינוך של הסוכנות היהודית, ההסתדרות הציונית העולמית וכן משרד העלייה והקליטה, אשר שמו להם למטרה לחזק את הקשר של יהודים צעירים מצרפת עם יהדותם והגברת תמיכתם בישראל. בעיצומו של הטיול השנתי המשודרג של החניכים הצעירים, פרץ בארץ מבצע "צוק איתן", והדי הרקטות והטילים שנורו מכאן ומשם הגיעו עד לאוניית הנופש ששטה בלב ים, והטילו סימן שאלה אירוני על מידת האטרקטיביות של ישראל כיעד למגורים עתידיים של אותם צעירים, ובכלל.

בעקבות העלייה הדרמטית בשיעורי ההגירה מצרפת לישראל בשנים האחרונות, הקשורה ישירות לעליית תופעות האנטישמיות בארץ הקרואסון והבאגט, הגופים המארגנים חשו תחושת דחיפות לקיים את הסמינר "הצף", אולם המבצע הצבאי שאליו נגררה ישראל היה להם כאבן נגף בתכנונים.

המחשבה על להיות סגורה בספינה בלב ים במשך שלושה ימים עם כ?800 בני נוער היתה מאיימת מעט בהתחלה, אך התפוגגה בארוחת הבוקר עם הגיענו; בני הנוער הצרפתים התגלו כשונים מבני נוער ישראלים טיפוסיים, ובמקום צעקות, קללות, דחיפות ורעש בלתי פוסק, הופתעתי לגלות שהצעירים האירופאים מתנהגים ממש כמו, ובכן, אירופאים - בנימוס ובשקט יחסי (אחרי הכל, הם עדיין בני נוער).

עם זאת, חרף הנימוס הלבבי, ואחרי כחצי יום על הספינה, נמאס לי לשמוע את המילה "מאדאם" מלווה כל פנייה אלי. עקב העובדה שפתחו והחזיקו עבורי את הדלתות כאשר רציתי לעבור באחת מהן, התחלתי להרגיש זקנה מאוד, אך כל זה היה מחיר זעום עבור ההנאה הכרוכה בצפייה בבני נוער מתנהגים כמו בני אדם.

אף שהיה מדובר בטיול מהנה, לוח הזמנים של הילדים היה צפוף ביותר: מיד אחרי ארוחת הבוקר כל קבוצה פנתה לפעילות החינוכית שנקבעה לה. הסבבים כללו הרצאות מפי המדריכים ושיחה עם "זכרונאים" - ניצולי שואה ופליטי אוניית אקסודוס, אשר הוזמנו לשהות על הספינה עם הצעירים ולספר להם על חוויותיהם מתקופת המלחמה ועל ניסיונותיהם להגיע ארצה. נוכח התגברות הקריאות נגד ישראל בשבועות החולפים, קיבלו פעילויות אלו חשיבות עליונה.

כך חלפו היומיים הראשונים של ההפלגה באווירה נעימה וחסרת דאגות. אף על פי שחדשות מהארץ טיפטפו פה ושם, נמנעו המדריכים מלהעלות את נושא הסכסוך לדיון ישיר עם החניכים, ורוב השיחות שנגעו למצב הפוליטי בארץ עסקו בעיקר בגורלם המר של שלושת הנערים החטופים.

אילנית, מנהלת חטיבת אירופה, אמריקה הלטינית וחבר מדינות העמים של הסוכנות היהודית, הסתובבה בין הקבוצות במשך כל ימי שהייתנו על האונייה. חמושה במכשיר קשר שלא פסק מלקרקש, היא ניהלה את המבצע המורכב הזה ביד רמה. "המטרה של התוכנית הזו היא ללמד את הנערים את ההיסטוריה של העלייה הבלתי לגאלית, פרק בהיסטוריה שהם בדרך כלל לא מכירים", היא מתפנה להסביר לי. "המטרה השנייה היא להפגיש ביניהם. כמעט אין בין חניכי תנועות הנוער הצרפתיות השונות מפגשים ושיח על התכנים החינוכיים והציוניים שהם נחשפים אליהם. כאן אין לאן לברוח, זה סמינר שמחייב התמודדות עם שאלות קשות".

אילו שאלות?

"למשל, איזה אופי היו הצעירים רוצים שמדינת ישראל תישא? בסדנאות הם התבקשו לבחור למדינה דגל שמייצג את השקפותיהם, ומנהיג שיוביל אותם לבחור, כשהאפשרויות נעות ממשה רבנו ועד מארק צוקרברג. הם נשאלים פה שאלות כגון האם בתי הקפה, המסעדות והתחבורה הציבורית בישראל צריכים לפעול בשבת? המטרה שלנו היא למנוע חשיבה חד?ממדיות בכל הנוגע לישראל, ולגרום לחניכים להבין שמדובר במדינה עם מציאות ואופי מורכבים. אני רוצה שהם יחזרו לצרפת עם שאלות - לאו דווקא עם תשובות - ושהנושאים האלה ימשיכו להעסיק אותם גם בחיי היומיום שלהם".

בערב הראשון נערך כינוס גדול לכלל החניכים על הסיפון המרכזי. בתוכנית: נאומים של מלווי הקבוצות על טהרת הצרפתית, שפה שאיני מבינה כלל. מדי פעם, מבעד לשצף המילולי המתגלגל, אני מצליחה ליירט מילים כגון "אקסטראורדינר!" ו"עם ישראל חי!" במבטא צרפתי כבד. מאוחר יותר התברר לי שהיו אלה נאומי מוטיבציה לחניכים תוך כדי הילול מדינת ישראל והעם היהודי. הילדים נראו די קשובים לנאמר על הבמה, אף שמדי פעם יכולתי לראות חבורה או שתיים שמתאגדת לצילום סלפי ספונטני.

לאחר שלב הנאומים הגיע שלב הריקודים: עם הישמע צליליו הראשונים של "כשהלב בוכה" בביצועה של שרית חדד, מיד הורמו כל הידיים באוויר מצד אל צד, וכולם, ללא יוצא מן הכלל, שרו את המילים. אני תוהה כמה מהם באמת מבינים מה הם שרים, נוכח העובדה שכה מעט מהם דוברים עברית. למזלי, בדיוק עברה לידי שרון, אחת המדריכות הישראליות. "הם יודעים את המשמעות של המילים בחלק מהתפילות, אבל לא באמת מבינים את המילים של השירים", היא מחייכת בהתנצלות. אחת המפזזות לצדי היא לנה, בת 22 מטולוז, חניכה של שרון. כשאני שואלת אותה על החיים בטולוז לאחר הפיגוע, היא מיד מרצינה: "קשה לחיות בטולוז עכשיו, הקהילה היהודית לא מרגישה בטוחה".

כיצד זה בא לידי ביטוי?

"למשל, כשאנחנו יוצאים בלילה, זה אף פעם לא לבד. תמיד נצא בחבורות. היום היה לנו דיון עם המדריכים על מה שקורה עכשיו בארץ. גיליתי שיש לא מעט חבר'ה שחושבים שצריך להכות בערבים ולהרוג אותם אחת ולתמיד. מנגד, המדריכים שלנו הסבירו לנו שזה לא אפשרי, בין היתר כי אנחנו לא ברברים כמוהם, ועבורי זו מחשבה מאוד מעניינת".

בינתיים המסיבה תפסה תאוצה, מלווה במוסיקת דאנס מחרישת אוזניים. בעמדת הקריוקי התמקמה לה חבורה גדולה של צעירים ששרים בפאתוס ובזיופים צורמים שירים של הצמד אורנה ומשה דץ ("כאן נולדתי, כאן נולדו לי ילדיי", לא פחות) ושאר שירי ארץ ישראל הישנה והטובה. נפעמתי לגלות שדווקא צעירים אלה, שתרבות אירופית תוססת ובועטת פרוסה לפניהם בימים כתיקונם, מחבבים שירים אלה. הדבר האחרון שבו חזיתי שנייה לפני שפרשתי לתאי היה חבורות שיצרו מעגלי הורה ספונטניים על הדק, וקפצו חבוקים יחד, בעודם צורחים "מי שמאמין לא מפחד" ו"עם ישראל חי" בגרסת קריוקי.

ביום השני הגענו בשלום לקפריסין וירדנו אל החוף. התוכנית הייתה לנסוע עם החניכים אל החוף שבו עגנו ספינות המעפילים שגורשו מן הארץ. מחנות המעבר כבר לא קיימים ואף לא זכר או שריד נשאר מהם, שום אנדרטה או מוזיאון. החוף נראה שומם וריק, וקשה היה לדמיין את מה שהתרחש בו לפני 67 שנה. מאוחר יותר התברר לי שהחוף המקורי נתון בכלל בשליטת הצד הטורקי של קפריסין, ושהחוף שאליו נלקחנו הוא לא החוף ההיסטורי המדובר. בכל מקרה, ניכר כי גם החניכים לא התחברו לחוויית השחזור שהחוף היה אמור להעניק והתקשו לדמיין מחנה מעצר של פליטי שואה.

בערב, על הספינה, כבר היה קשה להתעלם מכך שהמצב בארץ הולך ומחמיר, וההבנה החלה מחלחלת ביתר שאת בקרב החניכים. לעומת זאת, את עמוס חרמון, מנכ"ל החוויה הישראלית, המציאות הזאת לא מרתיעה. "לצערנו, אנחנו כבר מתורגלים באירועים כאלה", הוא אומר. "זה קרה גם בעת מבצע 'עופרת יצוקה' וגם ב'עמוד ענן'. אנחנו משנים את התוכניות שלנו בהתאם להנחיות של פיקוד העורף".

אתם מכינים אותם לקראת מה שקורה בארץ?

"אנחנו מספרים להם בדיוק מה קורה. כרגע יש לחץ גדול מאוד בקרב הקבוצות עצמן שלא לחזור לצרפת, ואני מקווה שזה ישפיע על הילדים שכן חושבים לעזוב. אנחנו לא מוותרים על המטרה המרכזית - לגרום לצעירים יהודים ברחבי העולם, שעוזבים את ארץ מוצאם למטרות לימודים, להבין שגם ישראל היא אופציה לבניית עתיד טוב יותר".

ליד חדר האוכל מסך הטלוויזיה שידר עדכוני חדשות שוטפים, מה שיצר התקהלויות של צעירים סקרנים ומעט מפוחדים. באחת הפעמים נעצרתי להאזין לדיווח חדשותי ושמעתי את אחד המדריכים דוברי העברית מתרגם לחניכים את אשר נאמר. אפילו משחקי המונדיאל ששודרו בלובי המרכזי לא היו הפוגה מהלחץ הגובר נוכח ההסלמה שמחכה לנו עם העגינה בארץ. למחרת נתקלתי בשיחה - לשם שינוי בעברית - בין מדריך לחניך. השניים עמדו וצפו בעדכון החדשות והמדריך שאל את החניך "אתה רוצה לעלות לישראל?" "אה, כן", השיב החניך. "למה?" שאל המדריך. "כי ישראל היא... איך לומר... כי ישראל היא המדינה שלנו", השלים המדריך את דבריו והחניך הנהן בהסכמה. מול התמונות של טילים משוגרים, ההרס בעזה ואזרחים תופסים מחסה בישראל היתה השיחה הזו מעט סוריאליסטית.

הערב האחרון על הספינה מוקדש לסיכום פעילות הקבוצות, תערוכה של הדגלים שהילדים ציירו, וכמובן למסיבת ריקודים. אולם ההרגשה אינה נוחה בקרב המדריכים ומארגני הפרויקט. החזרה לארץ קרובה ועימה ההתמודדות עם לא מעט ביטולים של הורים מוטרפים מדאגה שדורשים שילדיהם יטוסו בחזרה לצרפת. שוב, האירוניה שבמצב אומלל זה לא נעלמת מהעין: הנה שטה לה ספינת "מעפילים" פטריוטים שרוצים לעזוב את ארץ מוצאם האנטישמית ולהגיע ארצה, אולם הוריהם של אותם "מעפילים" צעירים וחדורי מוטיבציה דורשים שיחזרו לאלתר לארצם האנטישמית, לפחות עד יעבור זעם בישראל.

על המזח בנמל חיפה אני פוגשת ביעקב חגואל, ראש המחלקה לפעילות בישראל ולמאבק באנטישמיות בהסתדרות הציונית העולמית, שבא לקדם את פני המעפילים הצעירים. כשאני שואלת אותו איך מתמודדים עם המצב הלא פשוט הזה, הוא מניד בראשו ואומר: "כמו שכל עם ישראל מתמודד איתו. דווחתי שהילדים חוששים, אבל זה חלק מהחיים".

זה פוגע במטרה שלכם או מחזק אותה?

"מחזק בהחלט, לדעתי. אני דווקא חושב שזה יבעיר בהם את אש הפטריוטיות ואת הקשר לעם ישראל. אף שהם בצד השני של העולם, בסופו של דבר כולנו באותה הסירה".

ואכן, לקראת סוף המסע דבריו של חגואל מקבלים חיזוק - חרף דאגת ההורים וחוסר הוודאות הכללית, רק שבעה מכלל המשתתפים מיהרו לשוב לצרפת, ולא שבו כלל לארץ; צעירים רבים החליטו להישאר ולהשתתף כמתוכנן במפגן הזדהות עם תושבי הדרום שנערך בקריית ים.