כל אדם מפתח לו מנגנוני הגנה עם המציאות כדי לשרוד. בעשור האחרון, שבו אני מתגורר במודיעין, סיגלתי לי מבט ציני ומרוחק כלפי האופי המיליטריסטי של העיר: בשכונותיה הגדושות באנשי קבע, בגאוותה במיקומם של בוגרי התיכון שלה בצמרת טבלאות הגיוס לקרבי, בכך שהתיכון במכבים-רעות אינו מנופף בציוני בגרות גבוהים כי אם בתלמידים שהיו לטייסים, בתיכוניסטים שרצים ברחובות בחוגי כושר קרבי, באבות עם המדים והפלאפלים שלוקחים את הילדים מהגן ביום שישי, ברחובותיה שרבים מהם נושאים שמות של יחידות צבא ורבי אלופים שהלכו לעולמם.
כשצפיתי בסרטה של מיכל קסטן-קידר, "מחכה לו", היה לי ברור שנקודת ההשקפה שלה דומה. היא תיעדה את חייה שלה ואת חייהן של שתי נשים נוספות, כולן בנות זוג של אנשי קבע, שעליהן נופל נטל גידול הילדים, יחד עם הקשיים הכרוכים בציפייה לחזרתו של הבעל וגם הדאגה העצומה לגורלו. דעותיה הפוליטיות, הגישה הפמיניסטית והבוז שרחשה לאובססיה הצבאית של מודיעין היו ברורים. "אחד הדברים שרציתי להראות בסרט זה את הקרביות של מודיעין", היא סיפרה כשנפגשנו לריאיון לרגל צאת הסרט, לפני כחמש שנים. "הדרך שבה ראש העיר בחר לחגוג את יום העצמאות ה-60 היתה להזמין את חטיבת כפיר. חניוני הטנקים בכיכר רבין נעלמו מזמן מתל אביב, והיום ראש העיר מודיעין רצה שיהיה לו אחד כזה. כשהתקשרתי לדובר צה"ל לבקש אישור לצלם באירוע הזה, הם אמרו שאין להם קשר לאירוע ושזו יוזמה של ראש העיר. מלא אנשים באו כדי לטפס על טנקים וכדי להצטלם. בכלל, מה הגאווה הגדולה של מודיעין? זה שאחוזי הגיוס לצה"ל בתיכון שלה הם מהגבוהים בארץ. זה מה שחשוב בבית ספר? זה מרגיז אותי מאוד".
איך הפכה מודיעין למקום ספרטני כל כך, שרואה בגיוס לקרבי את חזות הכל? מדובר בשילוב של כמה גורמים: רעות, שהחלה את דרכה כיישוב עצמאי וסופחה ביחד עם מכבים לעיר, היא רובע של אנשי קבע; שכונות רבות בעיר מאוכלסות בפרויקטים מוזלים של אנשי קבע אחרים; תושבי העיר הם אנשים שמרנים ברובם, ישראלים פטריוטים וטובים, אנשי מיינסטרים שמצביעים בהמוניהם למפלגות מרכז כגון יש עתיד בהווה ו"קדימה" בעבר, והם מחנכים את ילדיהם ללכת לתלם. במובן מסוים, מודיעין הייתה הראשונה לזהות את המגמה שאליה צעדה ישראל בעקבות מלחמת לבנון השנייה: המסקנה בעקבות אותם 34 ימים טראומטיים ושנויים במחלוקת לא הייתה שמלחמה היא עניין מסוכן והרה אסון שיש להימנע ממנו בכל מחיר, אלא שהחולשה שפשתה במדינה, חברת השפע המערבית והפינוק שמתלווה אליה והרפיסות השמאלנית, לכאורה, הן רעות חולות שפוגעות בחוסן הלאומי. או בקיצור, כל מה שחסן נסראללה דיבר עליו בנאום קורי העכביש שלו. אז במודיעין הילדים מחונכים מגיל אפס שהשאיפה החשובה ביותר בחיים היא גיוס לקרבי, בין אם אביהם הוא קצין גבוה או סתם איש הייטק.
אני הייתי סתם שליש וזיכרונותיי מהשירות הצבאי מזכירים מאוד את הסרט הביקורתי "אפס ביחסי אנוש". מעולם לא עשיתי אידיאליזציה לצבא ותמיד ראיתי בשימוש בכוח משהו מגונה, שיש להימנע ממנו בכל מחיר. חשבתי, ואני עדיין חושב, שהעוצמה של המנגנון הצבאי בחברה הישראלית מביאה לכך שהוא הופך תכלית קיומה של המדינה, במקום שצה"ל יהיה גוף שמשרת חברה אזרחית משגשגת ופורחת. קסטן-קידר בעצמה אמרה לי אז בריאיון: "יש סצינה בסרט שבה שמעון פרס נואם בזמן שאני מקפלת כביסה. הוא אומר: 'בלי צבא אין מדינה'. אבל יש גם ילדים, יש גם חיים, יש עוד דברים חשובים. כשדיברתי על זה לפני הסרט עם מי שהיה מרצה שלי בחוג לקולנוע, ראובן הקר, הוא אמר לי: 'ובלי מהנדסים יש מדינה? ובלי קולנוענים?' זה חוזר לעניין של ההבדל בין היי טק לצבא. הקידוש הזה, התחושה שהצבא הפך להיות הכי חשוב".
אלא שדעות חתרניות כאלו וסרטים מופתיים כמו שקסטן-קידר יצרה נותרים בשוליים. כיום, אנשים שמחזיקים בדעות אלו מנסים להסוות אותן, מחשש שיבולע להם במקום העבודה או שהטוקבקיסטים יתעמרו בהם. המציאות חזקה יותר, והיא גוררת את ישראל למלחמה נוספת, הרביעית בתוך שמונה שנים. שני תושבי מודיעין נהרגו עד עתה במבצע צוק איתן, סגן נתן כהן וסא"ל דולב קידר, שנהרג כשהסתער עם פקודיו על מחבלים שחדרו לישראל ממנהרה סמוך לקיבוץ ניר עם. דולב היה בעלה של מיכל קסטן-קידר. "לא הוגן שדווקא האיש היחיד שידע לתמוך בי, להצחיק אותי, אהבת חיי, אהב את המדינה והצבא", אמרה בהספדה בלוויה, והזכירה, הפעם באופן קורע לב, את הקונפליקט הנורא שעמד במוקד סרטה. "גיליתי במהלך הסרט ובעיקר במהלך העריכה של הסרט גילוי די מבאס על עצמי", אמרה לי אז. "יש דברים שהרבה יותר קל להגיד מאשר לעשות. קל להגיד שאני אכריח אותו לעזוב את הצבא, אבל גיליתי על עצמי שאני לא אדם שיעשה מהפכות. גם אם יש משהו שאני רוצה, אני לא אנער את כל העולם בשביל להשיג אותו. זה היה גילוי לא מאוד כיפי על עצמי". המשפט הזה מקבל כעת משמעות איומה, אחרי שכל מנגנוני ההגנה התנפצו מול אכזריות החיים והמוות במזרח התיכון.
שבויות מלחמה: הריאיון עם מיכל קסטן-קידר שפורסם לראשונה ב-2009
זה התחיל משילוב בין כעס לבין בדידות. מיכל קסטן-קידר עברה זה לא כבר מהרצליה לשכונה גדושה באנשי צבא במודיעין הנידחת, בתה מאיה היתה בת 8 חודשים, הבעל דולב התמנה לסמג"ד אחרי תקופת לימודים והיא הייתה בחופשת לידה ארוכה אחרי צאת סרטה הראשון, "חלומות באבק". פתאום היא נשארה לבד, במקום זר.
"היתה לי התחושה שתמיד יש בחופשת לידה אוקיי, יש לי ילד, אבל מה אני עושה בחיים חוץ מזה? ואז הכל התחבר בבת אחת. דיברתי עם שכנות והתחלתי לשנוא את הצבא ולרצות שדולב יעזוב את הצבא. גבי שיחור, חברה טובה שהיא גם העורכת הקבועה שלי אמרה לי: 'נו, לפחות תנצלי את זה, תעשי מזה סרט'".
התוצאה היא "מחכה לו" המצוין שיוקרן ביום שבת בערוץ 8, שמגולל את סיפורה ואת סיפורן של עוד שתי נשים הנשואות לאנשי קבע. בתמימותה, קסטן-קידר הייתה משוכנעת שכמוה, כולן מתייחסות בעוינות לצבא שגזל להן את הבעל, שכולן היו שמחות אם בן זוגן היה נוטש עכשיו את הקריירה המשגשגת במדים ומבקר בביתו בתדירות גבוהה יותר מפעם בשבועיים.
כשהיא ניגשה לצלם את ענבל ביטון, גננת ורעייתו של גיא, אז מג"ד בגבעתי, שמתגוררת בשכונה צבאית אחרת בעיר (לאוריינטציה המיליטנטית של מודיעין עוד נחזור בהמשך), לא היה לה ספק באשר לתוכן דבריה. אבל ביטון, שמעידה בגאווה בסרט שהיתה הפקידה הפלוגתית של בעלה ושבמובן מסוים היא ממלאת את אותו תפקיד עד היום, הפתיעה. "חשבתי שהיא תגיד 'כן, איזה מבאס זה', ואז היינו יושבות ביחד ומקטרות על הצבא. ואז היא אמרה לי: 'לא, מדינת ישראל צריכה צבא חזק, גיא טוב בזה, אני רוצה שהוא יוכל לתרום למדינה'".
- כשצפיתי בסרט, חשבתי בהתחלה שאת עושה לענבל עוול כשאת נותנת לה לשאת נאומים קצת תמימים על הקרבה וציונות, שמציגים אותה באור לא מחמיא. אבל אז הבנתי שבאווירה הציבורית הנוכחית, סביר להניח שמרבית הצופים יחשבו שאת המוזרה ושהצדק איתה.
"זה נכון. יש לי ראייה תל אביבית, אבל רוב האנשים הם לא כמוני, הם חושבים כמוה. בהקרנות שהיו בסינמטקים, עם קהל מאוד מסוים, הביקורת היתה כלפיה, אבל אני בטוחה שבמקומות אחרים יתייחסו אליה באהדה והביקורת תהיה עליי. כשדיברתי עם ערוץ 8, הם אמרו שמאוד מעניין אותם לראות דרך הסרט את העידן הביקורתי נגד הצבא לעומת מה שהיה פעם. אמרתי להם: 'זה להפך, זה יראה לכם שהשינוי והביקורתיות כלפי הצבא זה משהו שקרה רק אצלכם בראש'. יש הבדל מטורף בין מה שקורה במדינת תל אביב לבין שאר המדינה. יש חזרה מטורפת לפטריוטיות אחרי עופרת יצוקה. כמות הדגלים שתלויה במודיעין ביום העצמאות, זה משהו שלא ראיתי כמוהו מאז הילדות, כשאבא שלח אותנו לבית ספר עם אותות של מלחמת לבנון על הדש אחרי שחזר ממילואים".
"הלוואי שיכולתי לספר לעצמי סיפור גבורה"
גם לפני אותו גל פטריוטי, רק לעיתים נדירות מישהו טרח לעסוק במחירים שאותם משלמות המשפחות של אנשי הקבע. "מחכה לו" מאיר בזרקור מסנוור במיוחד את המשברים מאחורי ההירואיות, את הנשים שהופכות למעשה לאמהות חד הוריות ואת הטראומות שכבר מתחילות לבצבץ אצל הילדים. קסטן-קידר מגדלת לבד פעוטה, ואחרי שהיא נכנסת להריון קשה לה למשוך את תשומת לבו של בעלה אפילו כשהיא מתקשרת לדווח לו על תוצאות בדיקת האולטרה-סאונד. עינת דרורי, קצינה בקבע בעצמה, מתמודדת לבד עם שלושה ילדים תזזיתיים (מאז נולד הרביעי), כועסת על בעלה שלא חוזר לאפטר בזמן וננזפת בעצמה על ידי הוריה כיוון שהעיזה לחזור מאוחר מהצבא. וענבל (גם לה נולד מאז הצילומים ילד נוסף), מאחורי הפסאדה המאושרת, משתגעת מדאגה כשבעלה נכנס לעזה ומתמודדת עם הגעגועים העזים של בתה הדעתנית צוף.
כשבני הזוג ביטון מחפשים בפורים את בנותיהן איך לא - לחיילות, מתפתח ויכוח בין האם לבת בנוגע למה בדיוק עושים החיילים האלה: האמא טוענת שהם "שומרים" ו"מגינים", ודווקא הילדה שטרם מלאו לה 6 ועדיין לא יודעת לאיית את המילה "אידיאולוגיה", מכריזה בפשטות: הם הורגים.
"אני מאוד אוהבת את הדמות של צוף בסרט, היא קצת המקהלה היוונית שעומדת בצד ואומרת את האמת. היא אומרת שהיא מתגעגעת לאבא בכל שעות היום, בבוקר, בצהרים ובערב. כשאבא שלה הולך לצבא ומבקש ממנה להשלים את המשפט, 'אבא הולך ואבא חו...', היא אומרת לו: 'אתה לא חוזר, אתה שקרן'. כשענבל אומרת לה שאולי זה טוב שהוא בצבא, היא אומרת שאין בזה שום דבר טוב. לאורך כל הדרך היא אומרת את האמת. היא מאוד בוגרת ולילדים יש ראייה יותר פשוטה של החיים".
- האמהות, לעומת זאת, בהדחקה. אחת מחכה בסבלנות עד שבעלה ישתחרר בגיל 45, אחת מגויסת לחלוטין ומתעלמת מהקשיים שלה ואפילו אחותך הייתה בטוחה שבעלה לעתיד ישתחרר בתוך שנה. לא התחשק לך לנער אותן, להגיד להן שיתעוררו?
"הקריינות שלי בסרט זה הדבר הכי קשה שהתמודדנו איתו, ובעיקר הדברים שאני אומרת בסוף הסרט. הקריינות הסופית נכתבה שנייה לפני המיקסים. אחת האפשרויות היתה: 'לפעמים אני רוצה לצעוק אתן לא רואות שאנחנו חיות בשקר?'. בסוף בחרתי באופציה הרבה יותר רכה.
"מה זה לנער אותן? כל אחד בונה לעצמו בחיים סיפור שמאפשר לנו לראות את החיים, שדרכו רואים את החיים בצורה שיותר קל לנו להתמודד איתם. חלקנו עושים סיפור קצת יותר מקושט וחלקנו מתמודדים יותר בנוח עם המציאות. סיפור הגבורה של ענבל, למשל, מאוד מקל על החיים, לכאורה. הסיפור שענבל מספרת הוא: 'זו הדרך שלי לתרום למדינה, אני אוהבת את המדינה ואני מלמדת את הבנות שלי שהצבא תורם ושומר'. אני גם אומרת את זה בסרט באיזשהו שלב הלוואי שגם אני הייתי יכולה לומר שאני אוהבת את הצבא ומאמינה בזה בכל ליבי. אבל גם זה לא תמיד עוזר. רואים שגם לענבל מאוד קשה, היא מתמודדת עם הדאגה העצומה לבעלה. בסוף הקושי יוצא החוצה".
- ואיך את מתמודדת עם הדאגה?
"זו איזושהי חרדה קטנה. כמו שאמרתי, כל אחד עם הסיפור שהוא מספר לעצמו כדי להתמודד. במשך ארבעה חודשים המצאתי לעצמי סיפור שדולב לא נכנס למבצעים בעזה. הייתי בטוחה שהוא נשאר בחוץ, עד שעינת אמרה לי שאני מפגרת ובטוח שהוא נכנס".
- עכשיו, כשבעלך בתפקיד אחר וחוזר כל יום הביתה, יש הבדל בין המשפחה שלך לבין משפחת היי טק ממוצעת במודיעין?
"בוודאי שיש הבדל. העניין בצבא זה שתמיד הוא מספר אחת. הצבא מתחיל מעניין של מלחמה וחיי אדם, שזה מעל הכל. אבל זה רק פסיק מהעבודה, זה בתוקף כשאתה בשטח. אבל בגלל שזו נקודת המוצא של הצבא, אז הוא מנחיל את זה על כל המערכת. כקצינה, עינת מתמודדת עם מצבים שהיא צריכה להגיע לישיבות בשבע בבוקר. איך היא תגיע? בעלה בצבא ויש לא ארבעה ילדים, אבל לא, צבא זה קדוש".
- קדוש רק לגברים: ההורים של עינת נוזפים בה על כך שהיא חוזרת מאוחר מהצבא. היה קשה לשכנע אותה לצלם את הסצינה הזאת?
" אנשים מאוד רוצים שתספר את הסיפור שלהם, לא כדי להתפרסם. אנשים, בעיקר כאלה שחיים חיים קצת יותר קשים, קצת אחרים, תמיד יש להם את התחושה שלא מכירים אותם ואת הסיפור שלהם ולא יודעים עם מה הם מתמודדים. בגלל זה, כשיש מישהו שאתה יוכל לסמוך עליו, שלא ינסה להוציא אותך רע, שיספר את הסיפור האמיתי שלך, נותנים לו להתקרב.
"למשל, בסצינה של עינת עם ההורים, שהיא באמת קשה, זה לא שהתפרצתי או שביקשו ממני להפסיק והמשכתי. היה ברור לי שבאיזשהו מקום גם עינת רוצה שאדע את החלק הזה, כי זה חלק מהקשיים שלה. אני מאוד כועסת על ההיבט הזה של החיים שלה. בתקופה שצילמתי את הסרט היא חזרה בשעות מאוחרות יחסית, אבל עדיין חזרה הביתה, בזמן שבעלה היה חוזר הביתה פעם בשבועיים. ועדיין, כל הטענות של הסביבה - ההורים, השכנים - היו 'איך את חוזרת הביתה בשבע בערב'. היא לפחות חוזרת. אף אחד לא אומר לבעל לעבור לתפקיד יותר קרוב".
"אם מכינים את הילדים למלחמה, למה שהם ירצו לעשות משהו אחר?"
כמי שמתגורר במרחק חמש דקות נסיעה מקסטן-קידר, הגילוי הקשה ביותר בסרט היה קשור לעיר מגוריי המושמצת, שאליה התחלתי כבר להתרגל, למרות האפרוריות והריחוק מהעבודה במרכז. כמו שקסטן-קידר אומרת בתחילת הסרט, גם אני הגשמתי את החלום הבורגני "בית עם גינה ומרפסת" (רק בלי הגינה, כיוון שלצערי הצבא לא התרשם מעברי כמש"ק שלישות ולא העניק לי הטבות ברכישת הדירה). בראיון התברר לי מה קורה במודיעין באמת מאחורי החזות הפסטורלית.
באחת הסצינות הקשות ביותר ב"מחכה לו", מצטלמים ילדים ליד טנקים, מקושטים בצבעי הסוואה וזוכים לשיעור קרב מגע ממדריך מאיים, שמלמד אותם איך לדפוק לאויב האכזר מרפק בביצים. כשתהיתי באיזה בסיס צולם האירוע המקומם, אמרה לי קסטן-קידר: "זה לא היה בבסיס. זה היה במודיעין".
- את עובדת עליי.
"לא, זה קרה כאן. אחד הדברים שרציתי להראות בסרט זה את הקרביות של מודיעין. הדרך שבה ראש העיר בחר לחגוג את יום העצמאות ה-60 היתה להזמין את חטיבת כפיר. חניוני הטנקים בכיכר רבין נעלמו מזמן מתל אביב, והיום ראש העיר מודיעין רצה שיהיה לו אחד כזה. כשהתקשרתי לדובר צה"ל לבקש אישור לצלם באירוע הזה, הם אמרו שאין להם קשר לאירוע וושזו יוזמה של ראש העיר. הילדים עם צבעי הסוואה, ההדרכה על קרב מגע הכל קורה במודיעין. מלא אנשים באו כדי לטפס על טנקים וכדי להצטלם.
"בכלל, מה הגאווה הגדולה של מודיעין? זה שאחוזי הגיוס לצה"ל בתיכון שלה הם מהגבוהים בארץ. זה מה שחשוב בבית ספר? זה מרגיז אותי מאוד. גם ניסיתי להראות את זה בסרט. אנחנו במצב מלחמה והכל נסוג לאחור, אבל המצב הזה לא נמשך מעצמו. שמעתי נאום של דליה איציק כיו"ר הכנסת בחגיגות ה-60, שהיו מוקדשות לילדים. היא אמרה שאנחנו מחנכים את הילדים שלנו לשלום, אבל מכינים אותם למלחמה. אלה ילדים! נראה לך הגיוני לומר את המשפט הזה? אם את מכינה אותם לעשות מלחמה, למה שהם ירצו לעשות משהו אחר? זה מה שהם יודעים לעשות".
- אבל זה לא קורה רק במודיעין. יש תחושה שהצבא הפך בשנים האחרונות לתכלית קיומה של המדינה.
"המפיקה שלי נורא רצתה שאגיד את המשפט המפורש הזה במהלך הסרט וניסיתי כמה פעמים לנסח אותו בצורה לא פשטנית מדי, אבל בסוף לא הכנסתי אותו. אבל כן יש סצינה שבה פרס נואם בזמן שאני מקפלת כביסה. הוא אומר: 'בלי צבא אין מדינה'. אבל יש גם ילדים, יש גם חיים, יש עוד דברים חשובים. כשדיברתי על זה לפני הסרט עם מי שהיה מרצה שלי בחוג לקולנוע, ראובן הקר, הוא אמר לי: 'ובלי מהנדסים יש מדינה? ובלי קולנוענים?'. זה חוזר לעניין של ההבדל בין היי טק לצבא. הקידוש הזה, התחושה שהצבא הפך להיות הכי חשוב".
"נראה איך אדבר כשהוא יחזור לקרבי"
למרות כל זאת, בעלה של קסטן-קידר לא מתכנן לנטוש בקרוב את הצבא, והיא מצדה כבר הסתגלה לחיים במודיעין, על אף מגרעותיה ("זה הבית שלי"). "גיליתי במהלך הסרט ובעיקר במהלך העריכה של הסרט גילוי די מבאס על עצמי, אני חייבת להגיד. יש דברים שהרבה יותר קל להגיד מאשר לעשות. קל להגיד שאני אכריח אותו לעזוב את הצבא, אבל גיליתי על עצמי שאני לא אדם שיעשה מהפכות. גם אם יש משהו שאני רוצה, אני לא אנער את כל העולם בשביל להשיג אותו. זה היה גילוי לא מאוד כיפי על עצמי".
- אבל בעצם עשיית הסרט שלחת מסר לבעלך. בטח היה לכם על מה לדבר כשהוא סיים לצפות.
"הוא היה שותף לעשייה, הוא ראה את כל הגרסאות. העשייה של הסרט גרמה לנו לדבר יותר על הדברים תוך כדי הצילומים, אני חושבת, מאשר אם לא הייתי מצלמת. היה מין תירוץ כזה להעלות דברים שככה לא הייתי מעלה. אבל בסוף הוא המשיך בדרכו.
"עכשיו קל לי לדבר. זה מה שקשה בלעשות סרט על עצמך: צילמתי כשהוא היה סמג"ד, שנה וחצי הוא לא היה בבית. את העריכות עשיתי כשהוא היה בתפקיד אחר, שבו הוא אמנם חזר כל יום ב-1 בלילה אבל כל הקטע של הסכנה והפחד לא היה. באותה תקופה הייתי בהריון מתקדם, ולפחות ידעתי שכשאתקשר עם הצירים הוא יבוא לקחת אותי. אז עכשיו קל לי להגיד שאם אתה לא יכול לנער את החיים, במקום לריב איתם לפחות תלמד לחיות אותם".
- ליהנות מהרגעים הטובים.
"איזה משפט תבוסתני, אבל זה ככה. אני שונאת להגיד את זה, כי זה קצת משפט של ויתור. אז אולי אני לא עד כדי כך תבוסתנית, כי לפחות עשיתי סרט. קל לי לדבר עכשיו, כי הוא כל יום בבית. נראה אותי מדברת בשנה הבאה, כשהוא יהיה בקרבי".