ראש עיריית אור יהודה דוד יוסף, רצה להתקרב קצת אל העם היושב (ומתלהם) בציון, ולכן הציב שלט של העירייה באחד מבתי הספר: "חיילי צה"ל, תושבי אור יהודה אתכם! כנסו ב'אמא שלהם' ותחזרו לשלום לאימא שלכם". ראש העירייה לא חזר בו ולא התנצל גם כאשר תושבים (וכלי תקשורת) ציינו ששלט בשפה כזאת, ועם מסר כזה, מבאיש את ריחו של הישוב כולו, ואינו הולם "מנהיג מקומי".
מבצע "צוק איתן": כל הכתבנות, הפרשנויות והעדכונים
באותה השעה בערך, נצפו שני "מנהיגים מקומיים" אחרים הרחק מכאן, בניכר, בעת שתושביהם התמודדו עם טילים, אזעקות, ממ"דים, השבתת מערכות החינוך וחרדות הילדים. ראש העיר גבעת שמואל יוסי ברודני, וראש המועצה מזכרת בתיה מאיר דהן (מקום ישובו של הח"מ) המשיכו את חופשתם בחו"ל גם בעת שיישוביהם טווחו, ולא מיהרו לחזור. במזכרת בתיה, גם ממלא המקום ארז את מטלטליו ונסע באמצע המבצע לסין, כשהוא מעביר את מקל הפיקוד של הישוב הנמצא בטווח 40 הקילומטר לסגן השני (שאינו בשכר). גם בשני המקרים האלה, כמו באור יהודה, לא ארזו ראשי המועצות הנופשים במזוודותיהם כל מילה של צער או חרטה באשר להתנהלותם.
בעידן שבו בערך כל שנתיים הופך העורף לחזית, מתחזקת התחושה שהמנהיגות המקומית לא תמיד מבינה מה לעשות עם ביטוי שנתפס אצלה עדיין כאוקסימורון: "מנהיגות" היא מילה מהלקסיקון הלאומי, ותפקיד השמור לכאורה לרמטכ"לים ולמדינאים. "מקומית" לעומתה נושאת בקרבה סטיגמה פרוזאית של טיפול בגנים, ניקוי ביובים ואיסוף זבל.
פקידות במקום מנהיגות
אפשר לראות ביטוי לשניות הזאת בתשובותיהם (הדומות להפתיע) של ההנהגות בגבעת שמואל ובמזכרת בתיה. "הכל מתוקתק", אמר סגן ראש המועצה יצחק פסטרנק בתוכנית "יהיה בסדר" בגלי צה"ל כשנשאל מדוע לא ישוב הבוס שלו לארץ מארה"ב. "הכול מתקתק מצוין", השיב גם סגן ראש עיריית גבעת שמואל, כשנשאל מדוע לא ישוב "אל פרזידנטה" מהולנד. "מתקתק", כלומר הפקידות שעובדת כרגיל מייתרת את המנהיג.
בקצה השני של הספקטרום, אפשר להבחין במבצע הזה גם בגילויים הפוכים: ראשי ערים בדרום ובמרכז המתייצבים בראש החמ"ל המקומי, מגלים אחריות ואכפתיות לכל גן ילדים או קייטנה מושבתים ועסק שנפגע, ומנצלים את הרגע כדי להתרומם אליו כרועים המדריכים את העדר בתקופה של חוסר בטחון ובלבול. לא תמיד החלטותיהם זוכות לקונצנזוס, אבל לפחות הם מקבלים את ההחלטות בעצמם ומתייצבים לצדן. בתגובותיהם הפומביות הם משמשים פה למצוקות האזרחים, וכאשר כמה מהם (במיוחד ראשי הערים של באר-שבע, אשקלון, שדרות ואשדוד) מדברים על מוכנות לספוג עוד כמה ימים של טילים, בשביל שקט עתידי שאולי יגיע אם המבצע ישיג את יעדיו, נדמה שהם מפנימים את תפקידם בספקטרום רחב יותר מאשר טיפול במדרכות ובחגיגות ט"ו בשבט היישוביות.
גם אם נניח שהשלט הקורא "להיכנס באמא" של הערבים נכתב בהומור, וגם אם נניח שישוב יכול להמשיך ולתפקד היטב בשעת חירום ללא מנהיגו, כפי ששבו והדגישו ראשי המועצות בגבעת שמואל ובמזכרת בתיה (תושבים זועמים שהתלוננו בפייסבוק של מזכרת בתיה על היעדר פתרונות חינוך סברו אחרת) קשה להתעלם מהאטימות להמיית הלב של הציבור שמבטאות התגובות הזחוחות של ראשי המועצות הללו, או מהיעדר התגובה בכלל של ראש עיריית אור יהודה. בדיוק כמו שראש ממשלה צריך להיזהר בדבריו ולהקפיד על נראות בעת מלחמה (לא להתלהם, לא להתחייב לתוצאות שאינו יכול לעמוד בהם, לא לשדר שביעות רצון עצמית בעת שחיילים נהרגים), ובדיוק כפי שמפכ"ל משטרה צריך לשוב לארץ מיד כשמשבר בטחוני קשה מאיים על השקט ברחובות הערים כך גם ראש מועצה מקומית שעירו מותקפת צריך לגייס את פק"ל החמ"ל המלא שלו, ולהבין שעבור תושבים רבים הוא כתובת, משענת, ואפילו דוגמה או סמל לכוח העמידה של הישוב.
לכל הטורים של אבנר הופשטיין בוואלה! דעות
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד