להיכנס לראש של חמאס – ולהפתיע

שאלה מרכזית בשיח הציבורי הישראלי לגווניו השונים היא מה עשוי להביא להסכמת חמאס להפסקת אש, ולא פחות חשוב – להרתעתו באופן שימנע את חידוש מעגל הדמים לטווח ארוך. התשובה לכך נעוצה בהבנת תפישת המאבק של הארגון ובשבירת הקונספציה שלו כי ביכולתו לצפות את מהלכיה של ישראל.

תפישת המאבק של חמאס מבוססת על מספר עקרונות המשותפים לו ולארגונים נוספים, ובראשם חיזבאללה והג'יהאד האיסלאמי, המזהים עצמם כארגוני 'התנגדות' (מקאומה). במוקד תפישת מאבק זו עומדת ההנחה שישראל חזקה צבאית וטכנולוגית, אך חלשה כקורי עכביש מבחינה חברתית ומנטלית. חולשה זו בולטת לאור מה שאנשי "ההתנגדות" רואים כתעצומות הנפש של אנשיהם הנשאבות מאמונה דתית עמוקה ומאפשרות, כביכול, לקזז את יתרונותיה הטכנולוגיים של ישראל. את סבבי האלימות עם ישראל רואים ארגוני "ההתנגדות" כניצחונות קטנים המרצפים את דרכם אל הניצחון הגדול והסופי – השמדת ישראל.

תפישת המאבק של ארגונים אלו כוללת מספר עקרונות, שאת כולם ניתן לזהות במאפייני הלחימה בכל העימותים שניהלה ישראל עם חיזבאללה וחמאס מאז נסיגתה מלבנון במאי 2000. עקרון מרכזי הוא עקרון "העמידה האיתנה" ("ס?מוד" בערבית), קרי מאבק חסר פשרות באויב עד להתשתו תוך הצגת עקביות, אורך רוח ("סב?ר" בערבית) וכוח סיבולת הנובעים מהעוצמה המנטלית של לוחם "ההתנגדות". אחד הביטויים לעקרון זה הוא השימוש בלוחמת גרילה המקיזה את דם האויב על ידי גרירתו לשטחים קשים, בין אם חורשותיה של לבנון או סמטאות עזה. ביטוי מרכזי נוסף הוא ירי הרקטות שמאז מלחמת לבנון השנייה מנסים ארגוני "ההתנגדות" לשגר לישראל במכסות קבועות, מבלי להתחשב בפעולותיה הנגדיות, קשות ככל שתהיינה.

מבצע "צוק איתן" | כל הכתבות, העדכונים והפרשנויות

המסר הוא אפוא כי "ההתנגדות" שומרת על שרידותה ויכולתה להילחם בכל מצב. מבחינה זו, ההישג התודעתי הנובע מהמשכיות הירי על אפה וחמתה של ישראל הוא העיקר. מכאן שההערכות בישראל לגבי עוצמת התסכול בחמאס על הנזק המצומצם שגורמות הרקטות מוגזמות, שכן עצם הכנסת מיליוני ישראלים לממ"ד משרתת את "תמונת הניצחון" אותו מבקש חמאס להנחיל.

עקרון נוסף בתפישת המאבק של חמאס מבוסס על ניצול "החולשה" המנטלית בישראל ובמערב למחיר בחיי אדם, הן אלו של חיילי צה"ל והן אלו של האזרחים שבקרבם מתערה "ההתנגדות" בכוונת מכוון. מצד אחד, מדגישים ארגונים כחמאס את תשוקתם למות למען מטרתם אותה הם מציגים כערך מוסלמי, כביכול. בשם ערכים כאלו גם אוכף חמאס על האוכלוסייה האזרחית ברצועה את תרומתה בנפש על מזבח הגנת אנשיו ומצבורי הנשק שלו. מנגד, מנצל חמאס את הפגיעה באזרחים כדי לעורר את דעת הקהל בעולם הערבי והמערבי בשם ערכים אוניברסליים המקדשים חיי אדם.

במילים אחרות, יחסו של חמאס לערך חיי האדם הוא תועלתני ומשתנה בהתאם לערכי הציבור אליו היא פונה. לעת עתה, ובניגוד למבצעים קודמים, חמאס מתקשה לגייס את תמיכת הרחוב הערבי. זוהי תוצאה של בידודו המדיני, השטנה הפומבית של מצרים כלפיו, אדישותו של הרחוב הערבי שבע הזוועות שפוקדות אותו במוקדים רבים של המזרח התיכון, ואפילו של ביקורת ישירה על התנהלות חמאס במשבר הנוכחי.

חמאס אומנם מתוסכל מאדישותו של העולם הערבי, אך מכאן ועד רצונו להביא לסיום המשבר המרחק עוד רב. הארגון ניכנס לעימות מתוך שתי הנחות יסוד ששיקפו את מטרותיו ואת האסטרטגיה להשגתן: האחת, הכורח להבטיח את היחלצותו מן המשבר הכלכלי החמור בו הוא נתון על ידי גרירת ישראל לעימות צבאי שבסיומו יזכה בהישגים מדיניים שישפרו את מצבו ויבטיחו את שרידות שלטונו. הנחת העבודה השנייה של הארגון היא כי ביכולתו לקרוא מראש את מהלכיה של ישראל ולבנות בהתאם לכך אסטרטגיה ויכולת טקטית שיאפשרו לו להתמודד עמה בשדה הקרב תוך ניצול עקרונות המאבק שצוינו לעיל.

ואומנם, כל הסימנים מראים שחמאס צפה את היגררותה של ישראל למבצע צבאי, היה מודע להיסוסיה לפתוח במבצע קרקעי, ומרגע שזה החל גם הפגין מוכנות מבצעית יעילה לקראתו. אך חשוב מכל, חמאס עודנו משוכנע שמהלכיה של ישראל צפויים וכי היא לא תרחיק לכת עד כדי מיטוט שלטונו ברצועה.

חמאס צפוי אפוא להמשיך להילחם כל עוד לא השיג את מטרתו וכל עוד הוא מניח שלא צפויה לו סכנה קיומית מידי ישראל. ישראל תורמת להיעדר ההרתעה הזו בדברה בשני קולות. שרי ממשלה מבהירים כי האופציה למוטט את חמאס ברצועה קיימת, בעוד שאחרים מצהירים כי נוסחת ה"שקט ייענה בשקט" שרירה וקיימת. נוסחה זו הפקידה, למעשה, בידי חמאס את מפתחות ההרגעה וההסלמה, ואיששה את הנחת העבודה המקדמית באשר ליכולתה לצפות את מהלכי ישראל.

עיקרה של הרתעה אפקטיבית מול ארגוני "התנגדות" הוא בנטיעת התחושה שישראל עלולה לשבור את הכלים ולצאת מן הדפוסים שמייחסים לה אנשי "ההתנגדות". איום שכזה עשוי לערער את ביטחונו של חמאס ביכולתו להעריך נכונה את כוונות ישראל ולהוביל להנמכת רף ציפיותיו, ובלבד שיוכל להמשיך לקיים את "הנסיכו?ת" האיסלאמית ברצועת עזה.

מלחמת לבנון השנייה זכתה לקיתונות של ביקורת. עם זאת, מבחן הזמן מעלה מסקנה ברורה בדבר הצלחת ישראל להרתיע את חיזבאללה לאורך שנים מנקיטת פעולות הטרור והגרילה בהן נקט עד פרוץ המלחמה. כחמאס כיום, הורגל חיזבאללה לחשוב עד קיץ 2006 כי בינו לבין ישראל מתקיימים כללי-משחק המאפשרים לו לצפות את מהלכיה. לכן כאשר פתחה זו במערכה בעקבות חטיפת החיילים אלדד רגב ואודי גולדווסר, חש חיזבאללה כי "בעל הבית השתגע". לקח זה, בו הודה חסן נסראללה עצמו כשבועיים לאחר המלחמה, ניתץ את הקונספציה הקודמת של חיזבאללה והוכיח כי לא ניתן לצפות את מהלכיו של השחקן הישראלי. זהו הלקח העיקרי שהרתיע את חיזבאללה מאז, שממילא חסך סבל ודם משני צדי המתרס. חמאס – בניגוד לחיזבאללה שללא ספק משקיף מן הצד ולומד את התנהלותה של ישראל במשבר הנוכחי – עודנו משוכנע כי מהלכיה של ישראל צפויים.

מבצע "צוק איתן" הוא בבחינת קריאת השכמה למקבלי ההחלטות בישראל, ואולי גם לציבור בכללו. על ישראל לאמץ מילון אחר של מושגים ודרכי חשיבה המותאמים להתנהלותם של ארגוני "התנגדות" ולהצמידם לאשפת החצים של המערכות הישראליות השונות, החל בצבאה וכלה במערך המדיני והדיפלומטי שלה. בהיעדר מינוח נכון והגדרת פעולה המותאמת למהלכיו של היריב, ישראל תמצא עצמה עסוקה בניהול סכסוך ובהתדיינות בלתי פוסקת בפרמטרים צבאיים בהיעדר אופק אסטרטגי מוגדר.

פרופ' עוזי רבי הוא ראש מרכז דיין לחקר המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב

ד"ר הראל חורב הוא ראש הדסק לחקר רשתות במרכז דיין ומומחה לפלסטינים.

לקריאה נוספת בנושא ארגוני "ההתנגדות": מיכאל מילשטיין, מוקאוומה: עלייתו של אתגר ההתנגדות והשפעתו על תפישת הביטחון של ישראל (ת"א: המכון למחקרים אסטרטגיים, 2010).