יש לי אחות קטנה. הצעירה מבין האחים, וצעירה ממני בתשע שנים שלמות. כשקראו לה לצו ראשון היא הלכה בשמחה אדירה. לא חיפשה דרך להתחמק ולא הכריזה על סיבות לשחרור, רק ביקשה לעשות את התפקיד המשמעותי ביותר שייתנו לה.
אז קצין המיון שלח אותה למקום בו הלב הענק שלה ישמש בצורה הטובה ביותר את החיילים הזקוקים לו. הוא שלח אותה ליחידת ר"מ 2 בתל השומר. שם היא החזיקה את ידם של חיילים פצועים כשהורדו באלונקה ממסוק שהגיח משדות הקרב. שם היא ליוותה בתהליך השיקום הקשה גברים שאיבדו באחת את נערותם יחד עם יד, רגל או עין. שם היא סייעה לאנשים שנתנו את הכול ועוד קצת למעננו למצוא מחדש את דרכם בעולם.
מבצע "צוק איתן" - כל הכתבות והפרשנויות
אחותי הקטנה ליוותה את החיילים כשהם מעכלים את עולמם שהשתנה, כשהם זועמים על מר גורלם וכשהם לומדים ללכת מחדש ולהתמודד עם חיים אחרים לגמרי מאלו שחלמו עליהם. האחות הקטנה הזו שלי, שהגנתי עליה מרוע, ששמרתי עליה מפגעים נחשפה לסבל הנורא הזה בלי מחסומים ובלי מסננים. היא התמודדה עם מראות איומים של חיילים שסועים, שמעה את צרחות הפצועים כשהגיעו והחזיקה את ידם הכאובה כשהבינו שהכול השתנה.
התגייסות ללא סייג
היא החזיקה מעמד בשדה הקרב הנפשי הזה, כי היא ידעה שהמשימות הקשות בעולם ניתנות למי שיכול להן. כי היא ידעה שזה מקומה. לשכך את הכאב, לרכך את המכה, להיות שם בשביל הצעירים הללו. ולכל הפצועים היא קוראת "החיילים שלי", כאילו הם האחים הצעירים שמעולם לא היו לה. סוג של אחריות ודאגה אינסופית. ואת החיילים שלה היא מלווה עד היום.
ביום חמישי האחרון היא ליוותה פצוע שאיבד כמה מאצבעות ידו בזמן שענד לאצבעה של אהובתו את טבעת הנישואין. היא חגגה אתו עד השעות המוקדמות של הבוקר בשמחה אין קץ. בבוקר כבר קיבלה צו 8 שקרא לה לשוב וללבוש את המדים.
אחותי הקטנה לא שאלה אם אפשר לחכות עד סוף תקופת המבחנים. היא גם לא פלטה שיש לה עבודה חשובה להגיש, ושיש אנשים הזקוקים לה במקום עבודתה המקום המתאים ביותר לאחות קטנה עם לב גדול: בית החולים השיקומי לוינשטיין. אחותי הקטנה לא מצמצה ובאותו הרגע ארזה את התיק ונסעה לתל השומר.
ובימים הקשים הללו, הלב שלי מתמלא עד גדותיו בגאווה אדירה, כי אחותי הקטנה היא אחותי המילואימניקית. כי כמו רבים היא עוזבת הכול, והולכת לתת למען כולנו ובפרט למען אלו שזקוקים לה מכל. אני גאה באחותי הקטנה שרואה בצו 8 לא בלת"ם, אלא זכות גדולה לתרום ולעשות. ועם זאת, אני גם קצת דואג לה. אחרי הכל, היא עדיין אחותי הקטנה, ספירית.
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד