באחד מימי הלחימה הקשים ביותר של גולני במבצע "חומת מגן", הגיע לבקרם בלב מחנה הפליטים בג'נין מפקד החטיבה דאז, אלוף-משנה משה (צ'יקו) תמיר. כשמחנה הפליטים הארור עדיין שרץ מחבלים, הוא עבר בין המחלקות השונות, זרק מילה טובה ועודד את רוחם של הלוחמים ששמחו לראות שהמח"ט נמצא איתם ראשון בקו האש, כרגיל בגולני.
במהלך הסיור הוא הגיע למחלקה חמש בפלוגה המסייעת של גדוד 51, שמאז תחילת הלחימה אז, איבדה חמישה לוחמים, עוד שני חיילים נפצעו ורק שמונה לוחמים נותרו בריאים ושלמים. צ'יקו שאל את הלוחמים אם הם צריכים משהו. אחד מהם, עטור זיפים, תוצאה של ימי לחימה ארוכים ומפרכים, הרים את ידו. "המח"ט", הוא אמר, "אנחנו צריכים שני דברים: קודם כל תבטיח שאתה לא מוציא אותנו מהמחנה עד שאנחנו מסיימים את המשימה ומחסלים את המחבלים. דבר שני, תעשה טובה, המח"ט, תדאג בבקשה לסיגריות, אי אפשר להילחם כך".
צ'יקו חייך וקיים את שתי ההבטחות. גולני, למרות האובדן הקשה, לא יצאו עד שלא השלימו את המשימה וטיהרו את מחנה הפליטים, ממנו יצאו מחבלים אין ספור לערי ישראל. וגם סיגריות הגיעו במהרה. נדמה שאין דוגמה טובה מאותו הרגע לתאר את רוח החטיבה החומה: מבצעים את המשימה, לא משנה מה קורה בדרך והכול עם קריצה ג'ולנציקית שובבה.
במלחמת לבנון השנייה, עת התחולל הקרב הקשה בבינת ג'בל בו איבדה החטיבה שמונה מלוחמיה, שהה מפקד זרוע היבשה דאז, אלוף בני גנץ, לימים הרמטכ"ל, במפקדת צה"ל במושב אביבים. הדיווחים משדה הקטל היו קשים, אבל גנץ, בעל הכומתה האדומה, האנטי-תזה של גולני, דווקא היה רגוע. בקולו השקט והבוטח אמר משפט שנחרט לנצח בהיסטוריה של גולני: "גולני יצאו ממצבים קשים יותר, הם יצאו גם מזה".
וכמה שהוא צדק, הצנחן הזה, שהכיר היטב את ההיסטוריה של גולני: החל ממלחמת העצמאות, אז לחם גדוד 13, אותו גדוד שספג אתמול את מרבית האבדות, במבצע "חורב" על גבעה 86, ולמרות מחסור בנשק ואבדות רבות הצליח במשימה מול המצרים. המשיך גם במבצע קדש, אז לחם גדוד 51 בצומת רפיח בקרב פנים מול פנים שלא הפסיק להשתבש, ובקרב האימתני של גדוד 12 בתל פאחר במלחמת ששת הימים, עד לכיבוש החרמון במלחמת יום הכיפורים. למרות שהחטיבה איבדה כמעט את כל שדרת הפיקוד שלה, דרך כיבוש מוצב הבופור על ידי הסיירת, מאות מבצעים ברצועת הביטחון תוך אבדות אין ספור, מבצע "חומת מגן" והקרב במחנה הפליטים בג'נין, מלחמת לבנון השנייה והקרב בבינת ג'בל - ושנים ארוכות של לחימה ברצועת עזה ובגבולות הדרומיים. תמיד אותו הסיפור: אבדות קשות - נחישות גדולה. שמירה על עם ישראל בראש המשימה ולא משנה מה קורה בדרך.
יש משהו ברוח הזאת של החטיבה, בדי-אן-איי, שהוא בלתי ניתן לשבירה, אלא להיפך. נדמה לי כי גם אתמול זה קרה: 13 עלים נשרו להם מעץ החטיבה המפורסם, אבל ככל שהם נשרו, ככה התחזקו הענפים וככה התעמקו השורשים בתוך האדמה. כי בגולני אולי אפשר לפגוע - אבל את הענפים של גולני אי אפשר לשבור. מעבר לקרבות וללחימה יש בה, בחטיבה הקסומה הזאת, משהו מיוחד: יש בה טורי אנשים, יש בה שמות ופנים, יש בה מקומות וזמנים ויש בה המון קולות משונים. יש בה את גולני שלנו. תעיפו מבט על שמות ההרוגים והפצועים אתמול, ותראו את כל מדינת ישראל: מזרחים ואשכנזים, וחילונים ודתיים, קיבוצניקים ובני עיירות הפיתוח, מושבניקים ועירונים, ימנים ושמאלנים, ירושלמים ותל אביבים.
אל"מ עליאן זה גולני, וגולני זה אל"מ עליאן
ומילה אחרונה על מח"ט גולני, אל"מ רסאן עליאן. כששמעתי שהוא נפצע, הימרתי תוך כמה זמן הוא ירצה ללכת מבית החולים ולהיות עם לוחמיו בשטח. זה קרה מוקדם מהצפוי ותוך זמן קצר כבר שמעתי שרסאן רוצה לחזור לחייליו. לא התפלאתי. זה האיש, אלו הערכים עליו גדל בביתו ואלו הערכים אותם חינך את חייליו לאורך השנים. לפני שלושה שבועות נאם עליאן את אחד מנאומיו הראשונים כמח"ט גולני הנכנס. זה היה בטקס השקת הספר אודות תולדות גדוד 51. "אני כל כך גאה לפקד על גולני", אמר בביישנות אופיינית, "כל כך גאה לפקד על החטיבה מספר 1". אל"מ עליאן זה גולני, וגולני זה אל"מ עליאן.
הוא לא רק לוחם מעולה ומפקד אדיר, הוא קודם כל בן אדם, ואולי הסיפור הקטן הזה ימחיש עד כמה: לפני מספר שנים אמו של אחד מלוחמיו נפצעה בתאונת דרכים. הלוחם המדוכדך ביקש ממש"קית הת"ש של הפלוגה לצאת לחופשה מיוחדת, אבל הוא לא בדיוק עמד בקריטריונים הנוקשים וכבר חשב להתייאש. רסאן שמע על כך. הוא קרא ללוחם לאוהל שלו בבסיס האימונים באום דראג', פרס לפניו את גרף האימון של הפלוגה, סימן לו את הימים החשובים בהם הפלוגה צריכה להתאמן ואמר לו: "בימים האלה אני רוצה אותך לידי, בשאר הימים אני רוצה שתהיה צמוד לאימא ותעזור לה ולמשפחה. לא צריך את כל הטופסולוגיה בשביל שתצא לחופשות".
הלוחם יצא מהאוהל דומע. הוא כל כך רצה לחבק את רסאן, אבל לא היה לו נעים מהמפקד הקשוח. הלוחם הזה יצא לחופשות קצרות, טיפל באמו, התאמן וסיים את שירותו כלוחם וכמפקד בגולני. רסאן הפך להיות ידיד המשפחה של אותו לוחם, שלא שכחו לו את המחווה. לפני כחודש, לאחר מינויו של רסאן למח"ט גולני, הוא נפגש במהלך טקס השקת ספר על גולני עם אותו לוחם לשעבר ובני משפחתו, שהתרגשו לראות את המ"פ הצעיר של בנם כמפקד חטיבה מספר 1. את הפגישה המרגשת הזו לא אשכח לעולם.
הלוחם הזה היה אני.
הכותב הוא כתב וואלה! חדשות בצפון
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד