האב ששכל את בנותיו בעזה: עצרו את שפיכות הדמים

כפי שאלברט איינשטיין אמר, אי-שפיות פירושה לעשות דבר זהה פעם אחר פעם ולצפות לתוצאות שונות. האמירה הזו הולמת גם את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. כולנו, פלסטינים וישראלים, כבר ניסינו לשים קץ לסכסוך הזה באותן הדרכים, ואנחנו עדיין ממתינים לתוצאות חדשות.

חווינו הרבה מלחמות הרסניות. זכינו רק למוות, לפצועים קשים, לשנאה ולטינה ולשפיכות דמים. רק העמקנו את התהום הפעורה בינינו. למה כבר ניתן לצפות ממלחמה?

המלחמה הנוכחית גבתה את חיי­הם של יותר מ-250 בני אדם. יותר מ-1,600 נפצעו ביותר מ-2,300 תקיפות ישראליות מן האוויר וביותר מ-1,300 שיגורי רקטות. יותר מ-600 בתים ומוסדות נחרבו והושמדו.

הילדים בשני הצדדים שרויים בהלם. החיים, על כל מובניהם, משותקים לחלוטין. הפלסטינים נתונים תחת מתקפה, וכך גם מיליוני הישראלים הנצורים במקלטים. השלכות המלחמה מרחיקות יותר ממה שמוצג לנו בטלוויזיה. מה שאיננו רואים גדול פי כמה ממה שעינינו רואות. שני הצדדים סובלים.

אחרי שבנותיי נהרגו, אמרתי: אם יכולתי לדעת שהן יהיו הקורבן האחרון, בדרך לשלום בין הפלסטינים לבין הישראלים, הרי שהייתי מקבל את אובדנן.

אך אמשיך להיאבק באמצעים העומדים לרשותי: בחוכמה, באומץ, בענווה, במלים אמיצות וחזקות ובפעולות משמעותיות וחזקות; מכיוון שלכל מי שמשלם בחייהם של יקיריו, אכפת מאובדן. ולכולם יש משפחה ואנשים שהוא אוהב, וזיכרונות, ותקוות וחלומות.

אני מביט במלחמה הנוכחית. שמתי לב שכולנו (פלסטינים וישראלים) נמצאים במגננה, מנסים להגן על המעשים שלנו ולהצדיק אותם. זה נובע מפחד ומניסיון. ברגע שכולנו נקבל אחריות ונשלים עם המעשים שלנו, נגלה מוצא שונה. הדרך הקלה ביותר היא לחמוק מאחריות ולהאשים את האחר - למרות שאיש אינו מושלם, וכולנו בני אדם שכועסים וטועים.

סכסוך קורה כאשר האחד מחלל את כבודו של האחד ואת שמו. הוא הורס את ההערכה העצמית של שניהם ואת הכבוד העצמי שלהם. סכסוך הוא תולדה של פחד, של חוסר-אמון ושל חשד. צריך לנתץ את המחסומים המלאכותיים שהקמנו, ולהתפייס עם עצמנו. דבר לא ישתנה אל אם נשנה את מה שטמון אצלנו עמוק בלב, בראש ובנשמה.

האם אנו מסוגלים להשתנות כדי להגיע לתוצאות שונות וחיוביות, שיהיו מקובלות על כולם? הרי טבענו הוא לכעוס בזמן שריח הדם, וצבעו האדום, נמהלים יחד עם ריח אבק השריפה, ומוסיפים לתערובת השנאה והאלימות.

(בסרטון: ד"ר עז א-דין אבו אל-עייש, מיד לאחר הרג בנותיו)

כולנו בני אדם עם פוטנציאל, עם תקוות ועם חלומות. אנחנו שואפים להצלחה ולחירות, ורוצים שגם אחרים יזכו לחופש. אני מבין ומכיר את משמעות הסבל והאובדן, ויודע מהם חיים בפחד. ואני מבין ומרגיש את סבלו של הישראלי שאיבד אדם יקר, וגם הוא חי בפחד.

מהי הדרך הטובה ביותר לסלק את הסבל הפלסטיני ואת הפחד הישראלי, ולחדש את התקווה ואת החיים. עלינו לרפא את העמים שלנו ולסגור את הפצע. צריך לרפא אותם לגמרי, לא בהדרגה, ולא להשאיר שום-דבר פתוח. זו העת. אין דבר בלתי אפשרי. הזמן אוזל, ודרושה פעולה דחופה לפני שהמצב יהיה בלתי הפיך.

כולנו, פלסטינים וישראלים, כעסנו כל-כך במשך תקופה ארוכה מאוד. אך עלינו לשאול: מה השגנו? במה זכינו? הכעס מוטט חורבן ואי-צדק, עלינו ועל האחרים. כשהמלחמה תסתיים – ואני מקווה שזה יקרה בקרוב – כולם יחגגו את הניצחון. אבל אין מלחמה שמסתיימת בניצחון. כולם מפסידים.

המלחמה פירושה תבוסה להתגבר על השחצנות, על הבורות והפחד, ולמנוע את שפיכות הדמים. ניצחון אינו מושג על חשבון החפים מפשע באמצעות פחד, שנאה וכאב, או בהפצת סבל ואיבה. האם ניצחון משמעו יתומים, חורבן ופצעי נשמה שאינם נרפאים?

מה אנו עומדים להוריש לילדינו ולדורות הבאים, שהם התקווה והעתיד שלנו? כולנו אחראים למה שקורה. איבדנו את המצפן, ואנחנו מובלים על ידי הכעס ששולט בנו.

כאב שכול ופצוע, שאיבד את יקירו, אני מרגיש את סבלם של כל בני האדם. מנקודת המבט הזו, אני קורא לעצור את שפיכות הדמים, ולשחזר את התקווה האבודה לעתיד טוב יותר, עבור הפלסטינים והישראלים. תקווה שמתבססת על שוויון וצדק.

אנחנו חייבים לנצל את הרגע ההיסטורי הזה. בפנינו אתגר גדול, וניבחן בדרך שבה נניח בצד את השאיפות שלנו, ונבין זה את זה. התקווה, העתיד, הביטחון והחופש של ישראל, קשורים כולם לביטחונם של הפלסטינים, לחופש שלהם ולעתידם. צריך אומץ כדי להכיר בכבוד, בחסד ובעוצמה של כולם.

כבוד: עלינו לדבר שפה אחת כפלסטינים וכישראלים. לדבר בקול ברור, ולפעול. אומץ: עלינו לדבר בכנות מול השקרים, ובזמן סביר. לדבר מאוחר מדי זה פחדני ואופורטוניסטי.

אנחנו תאומים מחוברים, וכל נזק שייגרם לאחד, ישפיע על השני. עלינו לעבוד יחד ולרפא את הפצעים, למחות את הדמעות ולא להביט אחורנית, אלא להביט קדימה וללמוד מהלקחים. צד אחד לא יוכל לעשות הכל לבדו, אך כל צד בפני עצמו יוכל לתרום דבר מה.

עלינו להכיר באמת. כפי שאמר ג?ורג? אורוול, ככל שחברה מתרחקת מהאמת, כך היא שונאת יותר את אלה שמדברים אותה. עלינו לומר את האמת: אין לנו דרך אחרת אלא לחיות יחד, ולשתף פעולה בכבוד ובהבנה.

כולנו מדממים באותו הצבע. החיים והדם שלנו זהים ויקרים. אין מטרה שמצדיקה הרג של בני אדם, הפחדה או איום. עלינו לבנות דור חדש, שמאמין שקידומה של חברה אנושית הוא רעיון משותף, ושהדברים הקדושים ביותר בחיים הם בני האדם והחירות.

הגיעה העת לפעול ולהציל חיים. להעניק תקווה לעמים שלנו ולומר: די להרג, די לשפיכות הדמים. די לדמעות ודי לסבל.

הכותב, i24news.tv/' target='_blank'>ד"ר עז א-דין אבו אל-עייש, הוא רופא פלסטיני, ששלוש בנותיו – ביסאן (21), מייאר (15) ו-אעייה (13) נהרגו בעזה בינואר 2009 מפגיעת טנק של צה"ל. זמן קצר אחרי התקרית הוא התראיין בערוץ 10, וזעקותיו התפרסמו בכל העולם. כעת הוא מתגורר בקנדה, שם הקים את קרן ?בנות לחיים? לזכר בנותיו. הקרן מעניקה מלגות לנערות ונשים במזרח התיכון.

*המאמר פורסם ב-i24news.tv, אתר הבית של ערוץ החדשות הבינלאומי i24news המשדר מנמל יפו באנגלית, צרפתית וערבית.