הישגים, ציפיות - וחששות

שבוע למבצע "צוק איתן", כאשר נדמה שהצדדים על סף הפסקת אש, הגיע הזמן לסיכום ביניים קצר:

ההישגים של ישראל: קודם כל "כיפת ברזל", שתרמה משמעותית לנתון של אפס הרוגים בעורף, ואיפשרה אורך נשימה מבצעי ומדיני משמעותי. גם ההצלחה בסיכול ההפתעות שיזם חמאס - פיגועי מנהרה, חדירות מהים והפעלת טיסנים - והמודיעין המדויק, שאיפשר פגיעה בכמות גדולה יחסית של משגרים ורקטות (כ?30 אחוז הושמדו בתקיפות). ישראל גם הבהירה את "מחיר ההפסד" לבכירי חמאס באמצעות הריסת בתיהם, והצליחה לשמור על הפרדה בין הרצועה לגדה, שנותרה שקטה גם במהלך המבצע.

ההישגים של חמאס: הצליח לקיים תהליך סדור של פיקוד ושליטה למרות המתקפה, ובעיקר שימר יכולת לבצע שיגור רציף של רקטות לישראל, בהיקף פחות או יותר קבוע ותחת תוכנית אש סדורה, לרבות שיגורים לעבר ערי המרכז. אחרי תל אביב וירושלים - שהוכנסו לטווח הרקטות כבר ב"עמוד ענן" - הותקפה הפעם גם חיפה, ולמעשה איים חמאס על כחמישה מיליון מתושבי ישראל, וכן על מתקנים אסטרטגיים - הכור בדימונה ונתב"ג. הלחימה גם תחלץ את חמאס מהמצור הכלכלי?אזרחי: תחת הסכם הפסקת האש, הוא יקבל פתיחה מדורגת של מעבר רפיח.

מה ישראל לא השיגה: למרות הפגיעה ברקטות ובמשגרים, לא הצליחה לצמצם משמעותית את היקף השיגורים, וגם לא ניצלה את המבצע לפגיעה עמוקה יותר בתשתית המנהרות (בעיקר ההתקפיות) שחפר חמאס. נכשל גם המאמץ לחסל את ראשי הזרוע הצבאית של חמאס והג'יהאד האיסלאמי, שירדו למחתרת כשהחלה ההסלמה. בזירה הפנימית, נוצר פער בין רף הציפיות שנבנה לבין יעדי המבצע בפועל.

מה חמאס לא השיג: לא הצליח לגבות מחיר בעורף וגם לא לבצע אף פיגוע איכות. גם מאמציו לעורר תסיסה ברחוב הפלשתיני והערבי כשלו - כמו גם ניסיונותיו להחליף את התיווך המצרי בקטאר - והעולם לא מיהר להתערב בנעשה בעזה, ונתן לישראל מרחב לגיטימציה משמעותי לפעולה. גרוע מכך, מבחינתו, בימים האחרונים החל סחף מסוים של האוכלוסייה בעזה נגדו.

הציפייה בישראל: לייצר בעקבות המבצע הרתעה משמעותית שתמנע ירי וניסיונות פיגוע מעזה לתקופה ארוכה, ובמקביל, שחמאס יתקשה לשקם את התשתית המבצעית שלו בעיקר בכל הקשור למערך הרקטי; זה תלוי לא רק בעוצמת המכה שספג חמאס, אלא גם בהמשך הפעילות המצרית למניעת הברחות (של רקטות ומכונות לייצור עצמי). התקווה הישראלית שממשלת האחדות הפלשתינית תקרוס צפויה להיכזב: אם אבו מאזן יעשה זאת, הוא ייתפס כבוגד.

הציפייה בחמאס: לתקופה משמעותית של שקט שתאפשר לארגון להשתקם - מבצעית, כלכלית ותשתיתית. לצורך כך, הוא זקוק לפתיחה רציפה של מעבר רפיח ולהעברה סדירה של כספים לתשלום משכורות. תקוותו כי מצרים תמתן את יחסה העוין אליו צפויה להתבדות; בקהיר רואים בו אויב, וסביר שתמשיך להתעמר בו ובוודאי שלא תעלים עין ממאמציו להתחמש מחדש.

החשש בישראל: שמצרים תרפה מהלחץ, שההרתעה תתמוסס בהקדם והירי ישוב לדרום, ובעיקר - שכמה אירועים חריגים של הרג אזרחים חפים מפשע במהלך המבצע יתגלגלו לחקירה בינלאומית (לכן החל צה"ל בבדיקה פנימית של כל אירוע כזה, והממצאים יוצגו בימים הקרובים לגורמים בינלאומיים). פרדוקסלית, חוששים בישראל גם מקריסה עתידית של חמאס, שתקלע את הרצועה לאנרכיה ותחייב את ישראל להשתלט עליה בעתיד.