יו"ר הפרלמנט

כשאסי כהן נכנס למסעדה בקומה ה?49 של מגדלי עזריאלי, משהו מוזר קורה. המארחת, שרגילה להיתקל במפורסמים ובאנשי עסקים כדבר שבשיגרה, מגיעה לשולחן בהתרגשות עם אוסף התפריטים עוד לפני שאנחנו מספיקים להתיישב. גם המלצרית לא מצליחה להוריד את החיוך כשהוא מבקש דג דניס בקול שקט, חיוך מבויש ומבט נפול. כשכהן יוצא לרגע לשירותים, ניגשת אליו אחת האורחות, שבקלות יכולה גם להיות אמא שלו, רק כדי להגיד שבמציאות הוא נראה טוב יותר מאשר בטלוויזיה.

הכריזמה השקטה והחמקמקה שלו מרגשת את הנוכחים אפילו יותר מהנוף המרהיב במצפה המשקיף על כל תל אביב, והוא לא ממש מבין את ההתלהבות. "מה אתה רוצה שאני אגיד על זה? אני לא חושב שאני מרגיש חתיך. אני בן 40 עם קרחת, אבל בסדר לי".

אתה באמת לא מבין על מה המהומה?

"אני מכיר את הדיבורים, אבל לא הרגשתי ככה אף פעם. הופעתי פעם על שער של עיתון וכתבו שאני בחור יפה, אבל זה היה לפני 200 שנה ואני לא מרגיש בלופ הזה. זה קרה אחרי 'אהבה זה כואב' וקצת מ'מסודרים', לפני שבע שנים, ואולי נשאר קצת, אבל אני לא חי את זה. אולי זה קשור לתפקידים שעשיתי בתקופה שהיה לי יותר שיער".

אתה סתם מיתמם עכשיו.

"לא. תשמע, עוז זהבי חתיך, יהודה לוי חתיך. מה אני? יש ימים שאני מרגיש בסדר ויש ימים שפחות. היום אני בעיקר מרגיש זקן בן 40, ולא בן 30 שהולך לטרוף את העולם. אני לא מתאמן ולא משקיע בלבוש. כל האווירה היא אחרת מבחינתי כרגע. פעם זה היה נעים ונחמד, אבל בסדר, לא עושים מזה עניין".

בחורות מתחילות איתך?

"לא, אין לי מושג למה, אולי כי הן יודעות שאני נשוי או שאולי הן מתחילות ואני לא שם לב".

כהן, בקרוב בן 40, נחשב לאחד השחקנים המבוקשים בארץ. ביום חמישי הקרוב בשעה 21:00 הוא יכבוש מחדש את הפריים טיים של ערוץ 2, עם שובה של "הפרלמנט". אומרים שכל במאי היה שמח ללהק אותו לפרויקט שלו. יש בו אוסף של ניגודים: שחקן מחונן וחסר ביטחון, קומיקאי שקט, סמל סקס ביישן. "תמיד הייתי מופנם, אבל התגלגלתי למקצוע שיש לו את הצד ההפוך. אני חי את החיים שלי, לא נסחף לשום צד. לא תמיד זה נראה ככה מבחוץ, אבל אני לא חי את המקצוע".

כשאתה רואה אחד כמו אדיר מילר, אתה בטוח שהוא הכי מצחיק בעולם גם כשהוא סתם יושב עם חברים. אצלך זה לא ככה?

"אדיר חבר טוב שלי והוא באמת מאוד מצחיק, אבל יש כאלה ויש כאלה. בחברה שלי אני כן מצחיק ומשם הגעתי. הייתי מצחיק בצבא, הצחקתי חברים, ומשם הגעתי למועדונים, אבל בברירת מחדל שלי אני שקט".

אתה לא חייב להיות ליצן החצר, אבל אתה מסכים שמה שאתה מתאר מתנגש עם המקצוע שלך?

"גם אני לא יודע איך זה מסתדר, אבל אני יודע מה אני רוצה לעשות. אני יושב בחדרי עריכה ויודע מה עובד. הגעתי מפוחד לתחום הזה, עם פרטנרים קבועים שאני מתחבא מאחוריהם, ולאט לאט גיליתי שהשד לא כל כך נורא, גיליתי את עצמי והתפתחתי. בהתחלה לא הבנתי מה אני עושה כאן, אבל עם הזמן הבנתי שאנשים אוהבים את הדברים שאני עושה, שזה מצליח לי, שגם אני אוהב את זה. איכשהו זה קורה. מול מצלמה, על במה, במקומות מסוימים, זה עובד".

אתה מרוצה מהדרך שעברת?

"תמיד יש מה לשפר, אבל נראה לי שבסדר. דרכי במקצוע היתה די נוחה".

אז הנה מה שכהן מגדיר "נראה לי שבסדר": הוא החל את הקריירה כאמן סטנד?אפ במועדון "דומינו גרוס", ובסוף שנות התשעים כבר פרץ לערוץ 2 בסידרה "דומינו" לצד רועי בר?נתן, רותם אבוהב וגורי אלפי, שבהמשך הפך לחצי השני שלו על הבמה. הצמד אסי וגורי הפך לאחד המובילים בז'אנר, והשניים יצרו בין השאר את קוקו וסטיב, דוד ותקווה והגישו יחד את "שידורי המהפכה".

בתחילת שנות האלפיים הופיע בפריים טיים לצד ארז טל ואורנה בנאי ב"רק בישראל", השתתף בסרטים "יוסי וג'אגר", "אהבה קולומביאנית" ו"מינכן" של סטיבן שפילברג, ובסידרה המצליחה "אהבה זה כואב". לשיאו הגיע ב?2005, כשהפך לאחד הכוכבים הבולטים ב"ארץ נהדרת", בזכות חיקויים מדויקים להפליא, עד שב?2011 הודיע על פרישה מהתוכנית.

בתקופה האחרונה נפוצו שמועות על קאמבק אפשרי לתוכנית הדגל של הערוץ השני, ועכשיו כהן מגיב לראשונה: "יש דיבור שאולי אחזור לשם. הצילומים של 'הפרלמנט' הסתיימו לפני יותר משנה וישבתי בבית הרבה זמן כי העלייה לשידור נדחתה והחלטתי להתמסר לתהליך ולעשות הכל באיזי. עכשיו, כשסיימתי את 'הפרלמנט', שזה פיסגת היצירה שלי, בא לי לחזור ל'ארץ נהדרת', להתניע את הקומדיה מחדש, וזו פלטפורמה מצוינת".

למה בכלל עזבת?

"עזבתי בלב שלם כדי לעשות את המשהו האחר הזה שרציתי, והצלחתי לעשות את זה. הלכתי למקום שרציתי, וזה הצליח לי".

זה מהלך שמצריך הרבה אומץ, לא כל אחד היה מוותר על ג'וב נחשק ב"ארץ נהדרת".

"האמת שלי חזקה יותר מהכל, ואין לי דרך להסביר אותה במילים. עם השנים הבנתי שאני טיפה אחר, עושה אחרת, חושב אחרת. הבנתי שזה אני, ואני מנסה לחיות עם זה. זה התגלגל לאט לאט במחשבות, עד שקיבלתי את ההחלטה לעזוב".

והפכת לצופה אדוק של התוכנית?

"כן, יש דברים שאני אוהב, ויש דברים שפחות, כמו בתקופה שגם אני הייתי. אבל זו תוכנית גדולה מסך חלקיה ולא משנה מי שם".

איזו דמות הכי אהבת לגלם?

"את שאולי ואת טל ברודי. אני חושב שהגעתי למקומות הכי אמיתיים עם שאולי, וגם עם ג'ורג' שאני עושה עכשיו ב'הפרלמנט'".

היו לך חיקויים פחות טובים?

"בטח, היו מלא. בהתחלה חיקיתי את צחי הנגבי ולא נראיתי דומה לו בכלל, וגם את אברי גלעד פחות אהבתי לחקות. אחרים חשבו שזה היה טוב, אבל אני חושב שלא הייתי דומה לו. אני חושב שגם חיקיתי את אסי עזר וזה היה גרוע ביותר. יש דברים שלא יושבים, וזה לא הולך".

אבל חשוב לך מאוד לדייק. איך עשית את זה?

"כשמשהו לא הולך זה סבל, אבל אין ברירה. אתה חלק ממסגרת ואתה צריך לעשות מה שמחליטים. יש דברים שעצרתי לפני שהגיעו למסך, ויש דברים שאמרתי שלא אעשה, אבל בסוף עשיתי והם יצאו טוב".

דברים כאלה זירזו את העזיבה שלך?

"לא, זה לא הגיע מהמקום הזה. עכשיו אני מתגעגע שיגידו לי תעשה ככה וככה, ואין לי ברירה ואני אלחם בזה ובסוף ייצאו לי מזה דברים חדשים. גם שאולי ועוד דמויות שאני מאוד אוהב יצאו משם. 'ארץ נהדרת' היא מערכת שמפעילה אותך, ובתוך יום אתה צריך להביא דמות מסוימת. יש שם אקשן, אדרנלין, זה מאוד מפרה. גם אם לא עשית שם משהו טוב, אז בשבוע הבא אתה מתקן וזה מאוד דינמי. לא זוכרים לך מה עשית לפני שבועיים. המהירות, הקצב והמחויבות של העשייה הזאת טובים לי עכשיו, זה חסר לי".

אברי גלעד נפגע מהחיקוי שעשית לו.

"נפגשתי איתו מאז והכל הסתדר. זה אף פעם לא נעים, אבל גם לא נתקלתי הרבה באנשים שנפגעו. רוב הזמן הם גם לא אומרים. כולם שומרים על פאסון".

ומה תעשה בפרק ב' שלך ב"ארץ נהדרת"?

"אני לא יודע, עוד לא התחלנו לדבר על זה. אולי תהיה לי פינה. כרגע חיקויים פחות מעניינים אותי אלא יותר דמויות. כבר הרבה זמן לא עשיתי חיקויים, ואני לא יודע אם בא לי לשבת עכשיו מול קלטת וללמוד, אבל כשאתה נכנס לספינה הזאת אתה לא יודע איך תצא ממנה. אני לא יכול להבטיח כלום".

איך "ארץ נהדרת" תיראה בלי טל פרידמן?

"אני לא יודע למה הוא עזב ולא דיברתי איתו על הסיבות, אבל הבנתי אותו כי גם אני הייתי במקום הזה. אולי הוא מיצה, אולי הוא התעייף. אני שמח בשבילו. יש לו עכשיו מופע סטנד?אפ וזה מעולה".

יש סיכוי שתחזור לסטנד?אפ?

"לא, אני לא סטנדאפיסט. לעשות מערכונים לבד לא מעניין אותי. אני לא מחפש את הלבד בכל מחיר. אני רוצה ליהנות, ואני נהנה עם אנשים. אולי עם פרטנר או פרטנרית או הרכב אחר זה יכול לקרות".

חלק גדול מהעבודות המרכזיות בקריירה שלך - מ"דומינו", דרך "מסודרים" ועד "ארץ נהדרת" ו"הפרלמנט" - נעשו בקבוצות. יש לזה סיבה?

"אני מתחבר לאנשים. אני לא יודע למה, אבל אני צריך את זה. יותר קל לי ליצור ככה. פעם חשבתי שזה נובע מהפחד להיות לבד. יש הרבה מוחות ויש גם עניין ואינטראקציה. זה מפרה אותי".

כהן לא נכנע לתכתיבים של התעשייה ונמנע מ"לשחק את המשחק". הוא נהנה מההצלחה בזכות הנוכחות שלו בערוץ 2, אבל לא תמצאו אותו מחייך לפלאשים בהשקות מיוחצנות או באירועים עמוסי מינגלינג. גם במדורי הרכילות לא תמצאו אותו בכל יום, והוא מעולם לא התגורר בתל אביב. ברשימת החברים שלו בברנז'ה תמצאו את אייל קיציס ואדיר מילר, אבל הוא לא מאלה שיישבו בבית קפה שעות וידברו על כלום. הוא גם סרבן ראיונות ידוע, אבל זה נשבר כשזה מגיע לבייבי שלו, "הפרלמנט".

"כן, זה נכון, 'הפרלמנט' זה לגמרי הבייבי שלי. אני כותב שם, אני במאי עריכות, אני משחק. זה ההומור שאני הכי אוהב. זאת הפעם הראשונה שמצאתי את המקום שהוא הכי בשבילי. אני חושב שזה מתוחכם ומוקפד. 'הפרלמנט' הוא הדבר הכי טוב שעשיתי, בלי ספק בכלל. המוצר הזה בנפשי, כי אני מעורב שם מעבר למשחק ואני אוהב את מה שיצא. ואני אחד שאף פעם לא אוהב את מה שיוצא".

השמועה אומרת שאתה יושב בחדר העריכה ובודק פריים אחרי פריים.

"משהו כזה... דווקא החלק של הכתיבה הוא הכי קשה. אנחנו תמיד יושבים עליו כמה חודשים ומנסים מדף לבן להוציא משהו. בעונה הזאת ישבנו חודשיים ולא יצאה לנו בדיחה אחת".

כל עניין הכתיבה חדש לך.

"אנחנו יושבים במשך שעות ומנסים לגלגל רעיונות, בדיחות והתנהגויות, ובסוף מי שבדרך כלל מעביר את זה לתסריט זה ערן זרחוביץ'. אני פחות יודע לעשות את זה, אבל אני שותף בפאנצ'ים ובדיאלוגים".

מה עולה בגורלו של שאולי בעונה השנייה?

"תתפלא, אבל דווקא את שאולי חשבתי שלא יהיה לי כוח לעשות בעונה הזאת".

איך אפשר לוותר עליו?

"אני עושה אותו כמה שנים, עוד מהימים ב'ארץ נהדרת'. בדרך כלל אני ממצה דמויות די מהר, אבל עם שאולי קרה לי משהו אחר. גם ב'ארץ נהדרת' המשכתי לגלם אותו יותר מעונה אחת, שזה משהו שלא נהוג לעשות, ואז המשכתי איתו ל'פרלמנט', אבל הוא לא נשאר אותו שאולי. בהתחלה הוא היה קריקטורה לגמרי, ובהמשך הוא השתנה ומעט נרגע".

במה העונה הזאת תהיה שונה מהעונה הראשונה?

"אני חושב שבעונה הזאת יש דברים קשים, לא ברמה של לזעזע, אבל הם נוגעים במקומות פחות נעימים. זאת סידרה על טיפוסים לא נעימים, עם הומור קצת שחור וקשה".

חשוב לכם לבוא עם אמירה?

"אנחנו לא באים עם רשימת אמירות ואג'נדות ומנסים לדחוף אותן, לא חושבים על נושא מסוים ומחליטים מראש להעלות אותו לדיון. מצחיקה אותנו התנהגות מסוימת ואנחנו מפתחים אותה, וכל השאר בא לבד".

כהן נמצא כבר 15 שנים בזוגיות יציבה עם ליאן, עורכת דין שעשתה הסבה לאחות. הם נשואים כבר עשר שנים ומתגוררים בגבעתיים עם שלוש בנותיהם: אלי (7.5), דני (6) וגבי (3). "אנחנו שונים במובנים מסוימים, אני לא מסוגל ללמוד עשירית ממה שליאן למדה. היא מאוד תקשורתית וחברותית. היא יכולה לגשת לבן אדם ולדבר איתו בקלות, ואני יותר שתקן. אני לא מאלה שמגיעים לאיזה מקום או אירוע ומייד מתחיל לדבר".

יש טעם לשאול אם אתה מאלה שרוקדים?

"איזה רוקד? אני יושב בצד ולא זז".

וכשניגשים אליך ברחוב?

"אני מחייך, מצטלם, הכל בסדר. זה לא מביך אותי כי התרגלתי, אבל גם לא מטרידים אותי יותר מדי. כשאני עם הבנות שלי, אם זה מציק מדי אז אני מבקש שלא".

למרות שאפשר כבר להגדיר אותו "אבו אל?בנאת", אין לו צורך מיוחד בבן. "אני מאושר ככה. מספיק שלוש בנות, ועוד שלוש חתולות ואשתי". הוא מגדיר את עצמו "אבא מפנק". "אני משקיע כמה שאני יכול. קשה לי לא לראות אותן, וכשהן בבית גם אני משתדל להיות שם. אני שטותניק בטירוף עם הומור נמוך, עושה הכל רק כדי להצחיק אותן".

הן יודעות שאבא שלהן סלב?

"הן מבינות כי הן רואות שאנשים מצטלמים איתי ושומעות קצת בבית הספר, אבל הן בגיל שהן עדיין לא רואות את הדברים שאני עושה. הן ראו אותי רק ב'מייקל,' ומהעונה הקודמת של 'הפרלמנט' הן ראו ממש טיפה".

ילדים והורים בכיתה שלהן לא מזהים אותך?

"הן בבית ספר אנתרופוסופי, אז הגישה היא אחרת. לא מתרגשים שם".

למה הן שם?

"כל מה שהוא לא מערכת החינוך רגילה יותר מתאים לי. נכנסנו דרך הגנים והתאהבנו, אז המשכנו. זה רגוע, מחבק, יש קצב נכון של הדברים".

זה טוב ונחמד להיות אסי כהן, אבל גם לא כל כך פשוט. לצד הכיסא היציב שלו בלב הקונצנזוס נלוות לעיתים חרדות ובעיות של חוסר ביטחון. "אני כבר שנים בטיפול פסיכולוגי, ועניין הביטחון העצמי הולך ומשתפר", הוא מודה. "אני לא מטפל בזה באופן ספציפי. זה לא שהלכתי לפסיכולוג ואמרתי לו, 'אין לי ביטחון עצמי, תטפל לי בזה', אבל אני מרגיש שהוא מאוד עוזר לי. היו תקופות שרציתי לנוח ולהפסיק, אבל בסוף לא עשיתי את זה, והיו גם תקופות שהייתי אצלו יותר מפעם בשבוע".

מתי?

"בהתחלה, כי רציתי להתקדם מהר. באתי באווירה של 'תתקן אותי ואני אלך הביתה', כי לא הבנתי את משמעות הטיפול. עכשיו אני מבין ששום דבר לא קורה ביום. אני יושב פעם בשבוע עם בן אדם אינטליגנטי ומדבר על עצמי, וזה עושה משהו".

אתה בוכה שם לפעמים?

"לא בכיתי שם אף פעם. לפעמים אני יוצא משם פחות שמח, ולפעמים אני יוצא משם עם כוח. אבל זה נראה לי חשוב".
איך הטיפול שיפר את הביטחון העצמי שלך?
"הטיפול משפיע כנראה, וגם ההתפתחות המקצועית שלי עשתה לי טוב במובן הזה, אבל עדיין, כשאני נכנס למקום כלשהו, אני האחרון שידבר. אני ביישן, ואני שקט, וטוב לי עם זה. כל המלחמות שלי עם עצמי הן לקבל את עצמי יותר ולא לנסות לשנות את זה".

לא קורה שבא לך להיכנס למקום בהפגנתיות ולמשוך תשומת לב?

"לא, ממש לא. הצד המשוגע שלי יוצא על במה ובקומדיה".
מה לגבי צעקות, זו גם דרך לשחרר?
"כן, אני יכול לצעוק. אם אני מתווכח זה בענייני עבודה, אז באמת יכול לצאת ממני משהו מאוד קשה וחד?משמעי, אבל פחות בקטע של לצעוק".

באחד המפגשים שלי עם סוכנו של כהן, בועז בן ציון, הייתי עד לשיחת עבודה שגרתית ביניהם. זה היה לפני שנה. הם שוחחו פחות מחמש דקות, ובמהלכן אסי פסל לפחות שלוש הצעות עבודה שהרבה אחרים היו מוכנים להסתפק באודישן אליהן. לגבי הצעה אחת נוספת הוא ביקש שישלחו לו תקציר באי?מייל. בן ציון הסכים איתו.

"אני קודם כל אומר 'לא'", הוא מסביר את תהליך הניפוי, שיכול להתפרש כגינון מרגיז במיוחד. "כשאני מקבל הצעה או תסריט אני צריך להרגיש משהו, ומעט מאוד פעמים אני מרגיש. אני מעדיף לעשות דברים שאני מעורב ביצירה שלהם, ופחות לעשות דברים של אחרים".

אבל שיחקת ב"חטופים" בלי להיות מעורב ביצירה.

"גם ב'חטופים' לא ידעתי אם לעשות את התפקיד, והבטיחו לי שבעונה השנייה יקרה משהו עם הדמות שלי. בסופו של דבר זה יצא לטובה, כי היו שם מלא אתגרים ובסוף החלטתי שאני נכנס בזה. אבל גם שם, ובעוד פרויקטים, לפני שמתחילים יש חרדות, ואני רוצה שמישהו יוציא אותי מזה ואני בורח.
"רוב הבחירות שלי לגבי עבודות מבוססות על אינטואיציה, על הרגשה, על תקשורת עם הבמאי. אני מקיים הרבה פגישות עם אנשים. לא תמיד אני לוקח עבודות שאני אוהב. אני לא רוצה להגיע למצב שאני אשחק משהו שאני לא רוצה, כי זה סבל שאי אפשר לתאר".

ממה נובעות החרדות האלה? למה זה לא יכול להיות פשוט?

"כי זה לא פשוט, עובדה. אני לא מצליח שזה יהיה פשוט. כשאני על הבמה או מול המצלמה, אני מרגיש שזה המקום הכי חשוף, ולא משנה כמה פאות ואילו דמויות אני אשחק. בשביל להסתיר את המקום הזה שאתה משחק, אתה צריך להיות מאוד מדויק ונכון, ולא פשוט לי להגיע למקום המדויק והנכון הזה. אני לא יכול לקחת כל דבר שמציעים לי. אנשים אומרים לי, 'וואו, איזה שחקן טוב אתה', אבל אני אומר לך שאני לא יכול לעשות כל תפקיד. אני יודע מה אני יכול ומה לא, ואני בוחר בדיוק את מה שאני יכול לעשות. בגלל זה גם לא קשה לי להגיד לא".

אולי האחרים רואים משהו שאתה לא רואה?

"אולי הם לא רואים את מה שאני רואה? הם רואים את מה שבחרתי לעשות, אבל הם לא רואים דברים שאני לא מתאים להם או שלא בא לי לעשות. כשיש תפקידים שאני צריך לשחק מדי, או שאני מרגיש שאני קורא מדי, אני מוותר. אני קורא שני עמודים מתוך תסריט, וכבר יכול לראות אם מעניין אותי לדבר כמו שזה כתוב. זה נשמע דבילי, אבל אם אני רואה שפה שכתובה לא כמו שאנשים מדברים, אז זה כבר לא מעניין אותי. אני צריך המון תנאים שיתאימו לי, ואז אני מתקדם".

אולי הלחץ והחרדתיות גורמים לך לפספס?

"נכון, היו לי מלחמות עם זה תמיד, אבל הבנתי שזה אני. היום, לשמחתי, יש לי הרבה פחות חרדות. נרגעתי קצת. צברתי ניסיון, ראיתי שלא קורה כלום גם כשלא הולך. אני לא יודע אם לקרוא לעצמי שחקן. בא לי לעשות את הקומדיה שלי, את הדברים שלי. פתאום לא כל כך מעניין אותי לקחת תפקיד ולשחק בסידרת דרמה. כדי שזה יקרה, צריך להיות משהו מאוד מיוחד עם אנשים מעניינים, כי סתם סידרה פחות מעניינת אותי כרגע. בתקופה האחרונה אני יותר מרגיש את זה".

עם מי אתה מתייעץ אם לקחת תפקיד?

"בגדול אני מחליט לבד, אבל אם זה כן עובר משהו, אז אני יכול לתת לאשתי או לעוד מישהו לקרוא".

אחד הקולגות שלך אמר לי שחשוב לך מאוד לדייק בעבודות שלך.

"לא יודע אם זאת ההגדרה. כשאתה אומר לדייק, למה אתה מתכוון? לדייק במה? אין משהו שאתה צריך לדייק בו. זה משהו טבעי שקורה. מבחינתי, ה'דיוק' הזה בא ממקום של אמת. כשאני משחק, אני מרגיש אמת כלשהי ואיתה אני הולך. אני לא יודע מה זו האמת הזאת, אבל אני צריך להרגיש משהו כשאני משחק".

קרה ששיחקת בלי האמת הזאת?

"בטח, מעט מאוד פעמים אתה מתחבר, כי זה יותר קשה. בתחילת הדרך עשיתי כל מיני סרטים שלא תמיד אהבתי ולא תמיד הצליחו, אבל אני לא רוצה להעליב שום יוצר אז לא אפרט".

וזה משהו שמלווה אותך, הדברים שעשית ולא היו טובים?

"פעם זה העסיק אותי יותר, היום פחות. נראה לי שזה שילוב של הגיל וגם הדרך שאתה עובר במקצוע. יש דור שלא זוכר בכלל מה עשיתי לפני 12 שנים. בתחילת הדרך אתה במאבק ליצור לך דרך, להבין איפה אתה טוב ואיפה לא, וככל שעובר הזמן התמונה מתבהרת ואתה יוצר, מוצא את המקום שלך. היום אני כבר לא מתרגש אם עשיתי משהו פחות טוב".

לאחרונה לוהקת לסידרה האמריקנית "Dig". מה גרם לך להסכים?

"קודם כל, גידי רף שעבדתי איתו ב'חטופים'. זו סידרה אמריקנית שכתובה טוב. זה משהו אחר. אבל אני לא יכול להרחיב. כשהציעו לי להגיע לאודישן, חשבתי לעצמי שאני קודם כל רוצה לעבור אותו. חשבתי לעצמי, 'רגע, אני משחק טוב בארץ, בוא נראה אם הם יכולים לקבל אותי גם שם'. וכשעברתי, זה היה מגניב, הייתי מאושר, וזה עבר לי".

יש לך שאיפות להצליח בחו"ל?

"האנגלית שלי על הפנים, ואין לי ביטחון בשיט לדבר. אם פתאום יגידו לי לבוא, אז אני אעשה את זה, אבל זה יהיה רק מתוך סקרנות ואתגר. לא אעזוב הכל ואלך לגור שם ואתחיל פגישות עם סוכנים. אני מעריץ את מי שעושה את זה, אבל אני כבר זקן, יש לי שלוש בנות אז אני לא רואה את זה קורה. אבל יש לי את החוויה של 'Dig', זה מספיק".

איך היו הצילומים עד עכשיו?

"צילמתי שתי סצנות בקנדה, במינוס שלושים מעלות בשלג, ופתאום אני שחקן. התפקיד זה לא דורש ממני יותר מדי אנגלית. עבדתי על זה קצת לקראת האודישנים עם מורה, אבל בלי קשר לשפה, התחושה מאוד מוזרה לי. זה לא קשור אלי".

איך שחקן ברמה שלך, עם כל כך הרבה קבלות והוכחות, עדיין מסרב להאמין שהוא שחקן?

"אני כל הזמן עושה לעצמי משחקים. אני אומר לעצמי, 'אם אתה עובר את התפקיד הזה, אתה שחקן'. אבל אני עובר את האודישן, עושה את התפקיד, ועדיין לא מרגיש שחקן. עכשיו אני כבר מנסה לא להגדיר, כי פחות מעניין אותי לשחק ואני מעדיף להתמקד בקומדיה. בהתחלה היה חשוב לי להגדיר את עצמי, כן למדתי משחק, לא למדתי משחק, אבל שיחררתי את המקום הזה".

אתה מצטער שלא למדת משחק?

"לא. ככה זה התגלגל, וזה בסדר לי. אני בטוח שיש דברים שאני יכול ללמוד ואולי הייתי מקבל כלים שהיו מקלים עלי, אבל באותה מידה זה גם היה לוקח ממני דברים אחרים שיש בי".

אחת ההצעות שכהן דחה לאחרונה היתה לתפקיד מרכזי בסידרה על כדורגל שתעלה ב"קשת". הכל כבר היה סגור, אלא שלבסוף הוא ביטל את השתתפותו. "הייתי בחוזה טאלנט ב'קשת', והיינו צריכים למצוא עוד משהו שאני אעשה, והיתה הסידרה הזאת. האנשים שעבדו שם נראו לי אחלה - היוצרים והכותבים, מוני מושונוב ויובל סמו שיחקו. נפגשתי איתם כמה פעמים, והם היו צריכים לכתוב דמות חדשה כדי להכניס אותי לזה, ולא הייתי מרוצה ממה שיצא, אז ויתרתי על זה. אמרתי להם, 'קחו מישהו שיהיה רעב לזה, כי התהליך איתי עשוי להיות ארוך ומייגע'. לא רציתי לבאס להם את האנרגיות ולבוא לזה בלי כוח, וכולם הבינו".

קשה לך להגיד "לא" או שזה בא בקלות?

"פעם היה לי הרבה יותר קשה, אבל היום למדתי שלהגיד 'לא' זה בסדר, ועדיף להגיד את זה עכשיו מאשר לגרור תהליכים, או במקרה הגרוע יותר להגיע למצב שאני עושה משהו שאני לא רוצה. בכל מקרה, בסידרה הזאת ספציפית, שמעתי שיצא ממש אחלה, אז אני גם שמח בשבילם".

היית אמור לעשות משהו גם עם אילן פלד, ובסוף זה לא קרה.

"נכון, וזה לא הצליח. ישבנו כמה חודשים וניסינו לעבוד על משהו, אבל ההומור שלי וההומור שלו לא התחברו. אנחנו יושבים והכל מאוד מצחיק, אבל ברגע שיושבים לעבוד וחושבים מה מעניין כל אחד לעשות, איכשהו לא הצלחנו לכתוב כלום - עד שהגענו לשלב שאמרנו שאנחנו אוהבים אחד את השני וזה פשוט עוד לא שם. פגשתי אותו בשבוע שעבר, ואמרתי לו, 'אילן, אני לא מוותר לך, אנחנו נעשה משהו'".

למה "מסודרים" לא המשיכה לעונה נוספת?

"לא רציתי להמשיך. אני לא יודע אם זאת הסיבה שהסידרה לא המשיכה. יש בי משהו שמפחד להיתקע באותו מקום. אני כל הזמן חייב לחדש ולעבוד ממקום רענן יותר ומאתגר".

יכול להיות שאתה משתעמם מהר?

"גם. אבל הדמות של שאולי, נניח, שאני כאילו אמור להשתעמם ממנה, אני מצליח למצוא בה עדיין דברים ואני נהנה. אני תמיד מחפש לעבוד מתוך התלהבות, כי אני צריך את זה, לא כי יש לי דרישות. אני צריך עניין מסוים כדי לא להירדם ולא להשתעמם, והעניין הזה מגיע מדברים חדשים.
"יש לי גם פחד שדמויות ידבקו בי ולא אצליח להשתחרר מהן. היה לי את זה עם קוקו, ורק כשיצאתי ממנו הבנתי שזה לא נדבק ושהכל בסדר. גם עם תומר מ'מסודרים' היה לי חשש כזה. בכל מקום ברחוב קראו לי תומר ושאלו אותי איפה הלמבורגיני. אמרתי די, עוד עונה אחת מהדבר הזה אני לא אשרוד. אבל הבנתי שילדים עכשיו רואים את זה איפשהו. אני מזהה לפי תגובות ברחוב".

עונה שנייה ל"אהבה זה כואב" היית עושה היום?

"אני לא יודע אם רומנטיקה של בני 40 מעניינת מישהו, אבל בגדול כן".

יש סיכוי שתחזור לשתף פעולה עם גורי?

"יש סיכוי, אבל כרגע זה לא על הפרק. היה ניסיון שלא הצליח לפני כמה שנים. הבנות שלנו הן החברות הכי טובות, עוד מאז שהיו יחד באותו גן. אנחנו בינינו בסדר, אבל מעט מאוד בקשר".

בקולנוע ובתיאטרון עוד לא הטבעת חותם משמעותי.

"היו סרטים ישראליים טובים שיצאו אבל לא פנו אלי, ויש כאלה שפנו אלי ולא התחברתי לבמאי או לאנשים, אז זה עדיין לא קרה. אני רוצה לעשות קולנוע, אבל הייתי רוצה למצוא משהו ספציפי שיתאים לי. תיאטרון זה משהו שפחות מושך אותי. לא למדתי משחק, אז כל ענייני תיאטרון ומחזות לא הושרשו בי, אבל אני בטוח שאנסה את זה מתישהו".

איזה תפקיד היית חולם לעשות?

"החלום שלי זה לשחק את המרגל אלי כהן".

את שם המשפחה הנכון כבר יש לך.

"כן, זה תפקיד מאתגר וזה סיפור שאני מעריץ מאז שהייתי ילד. יש פה אתגר של כמה שפות וגם לבת שלי קוראים אלי כהן, אבל זה כבר במקרה. הסיפור שלו מדהים. אני יודע שעשו על זה כבר, ועדיין, יש פה משהו שמרתק אותי. אני מקווה שייצא לי לעשות את זה".

בעבר היית חתום בחוזה טאלנט והיום אתה עובד בחוזה לפי פרויקטים. זה מקל עליך?

"כן. כשחתמתי על חוזה טאלנט, זה מה שהיה נהוג באותה תקופה. אני חושב שגם הם לא עושים את זה יותר, וגם אני לא רוצה להתחייב לדברים. יש לחוזה הזה צדדים טובים, כי בלעדיו יכול להיות שלא הייתי עושה את 'מסודרים' ואת 'חטופים'".

אתה מסוגל לקחת על עצמך פרויקט בסדר גודל של "רמזור", כמו אדיר מילר?

"אדיר מאוד מוכשר והוא מסוגל לכתוב סידרה לבד. אני לא. אין לי אבחנות סטנד?אפ, ואני חושב שאני צריך עוד אנשים איתי. קומדיה יותר נוח ליצור עם עוד מישהו. גם אדיר כותב עם עוד מישהו. אני נהנה להצחיק אנשים ונהנה לצחוק מהם. אנחנו לא יושבים על המקלדות ומנסים בכוח, אלא נהנים וצוחקים ומשם מתחילים לתסרט. אני מנסה ליהנות גם מהתהליך הזה".

אתה מבין שזה קצת מוזר ששחקן בסדר גודל שלך מסרב להרבה עבודות, מוותר על תפקידים גדולים בסדרות מצליחות בערוץ 2 אבל פתאום משתתף בסידרה האינטרנטית "מכשפות משינקין" וב"מייקל", שזה מצוין אבל עדיין פרינג'.

"אני מבין שזה לא רגיל. בהתחלה נלחמתי במקום הזה, וגם ענייני כסף עברו לי במחשבות, אבל את 'מייקל' פשוט ראיתי ונגנבתי. זה הומור חדש עם שחקנים מעולים, ובשנייה שהיתה לי אפשרות להיות חלק מזה, הלכתי על זה. הכוח שההצגה הזו נותנת לי הוא אדיר. אני בא לשם כדי ללמוד ואין לזה מחיר. ב'מכשפות משינקין', בן דוד שלי הוא הבמאי, הוא הזמין אותי ובאתי".

זה בשביל הנשמה?

"אין בזה כסף. זה כדי להתפתח וגם בשביל הנשמה. אני לא מתייחס לזה כאל חוג צדדי. אני חי איתם וזה אנסמבל שאני חלק ממנו. זאת אחלה חברה".

מצד שני, ראיתי אותך לאחרונה מופיע באירוע של ועדי עובדים בדמות של שאולי. אני מניח שזה יותר משיקולי פרנסה.

"נכון, יש לי ארבעה או חמישה כאלה בשנה. אני עושה את זה בשביל הפרנסה וברוב המקרים אני גם נהנה. ספציפית, איפה שאתה ראית אותי פחות נהניתי, כי היה לי מאוד קשה מבחינת התגובה של הקהל. עמדתי על הבמה ושמעתי שקט. כנראה משהו לא התחבר וכלום לא עבד. ירדתי מהבמה והתחלתי לצחוק. אמרתי, 'וואו, לא יכול להיות'".

וכשהופעה כזאת פחות עובדת, אתה מתאכזב מעצמך?

"זה מבאס, אבל לא כמו פעם. פעם יכולתי לא לישון שבועיים, והיום אני לא מאשים את עצמי באוטומט. אולי לא היה כתוב טוב, אולי אני לא הייתי טוב, ואולי גם הקהל לא היה עם מצב רוח".

יש רגעים שאתה עומד על הבמה ושואל את עצמך "מה לעזאזל אני עושה פה"?

"לא. זה משעשע אותי. יש סוג של מבוכה, אבל לא ברמה של חרדות. זה המקצוע שלי, וקורה לפעמים שלא הולך. אני שמח שעכשיו אני יכול להבין את זה. פעם הייתי מאשים מייד את עצמי ומנסה להבין מה עבד ומה לא".

אתה גם מוביל קמפיין של בנק. התמסחרת?

"אני חושב שיצאו כמה מערכונים מדהימים, ומאוד נהניתי. גם שם אני מעורב בתסריט, ובהכל. אפילו שזאת פרסומת, אני משתדל מאוד ליהנות גם שם. יש דברים שהם פרסומת וזה לא בשליטתי, אבל בסך הכל אנשים נחמדים והכל בסדר".

בלילה שלפני עליית "הפרלמנט", החרדות יקפצו לבקר?

בבוקר שלמחרת השידור, תרוץ לבדוק את טבלאות הרייטינג?
"כן, אני חי את זה. אני אשקר אם אני אגיד שלא. מעניין אותי המספר, כי ככה זה נמדד. בניגוד להרבה פרויקטים אחרים, אני שלם עם 'הפרלמנט', וזה לא קורה לי הרבה. אני מאוד אוהב את הדבר הזה וזה מאוד מפחיד אותי. המקום הזה שבו אני פתאום אוהב משהו שעשיתי, זה קצת מלחיץ. כל דבר שעשיתי לפני, הייתי תמיד מתנצל ואומר שזה לא מספיק טוב, מכין מגננות למקרה שזה לא יצליח, כדי שאוכל להגיד גם 'הנה, אמרתי לכם שזה לא טוב'. וכאן, פתאום קורה לי משהו אחר. יכול להיות שאחרים לא יאהבו, אז במקרה הזה המספר הוא כן מעניין".

אתה מתייחס לביקורות?

"אני קורא ביקורות. אם יש ביקורת שחוזרת על עצמה בכל מיני מקומות, אז אני אסתכל ואגיד 'וואלה, אולי, יכול להיות', אבל בפרופורציות, בגילי המתקדם".

בקרוב תחגוג 40. המשבר כבר נותן את אותותיו או שהוא פסח עליך?

"אני לגמרי בתוך זה. אני במשבר הזה כבר שנתיים לפחות. זה לא נתפס. יש מחשבות על העתיד, על המקצוע ועל החיים
בכלל. כמה אני יכול להצחיק, כמה אני יכול לשים פאות. זה זמן טוב לעצור ולעשות חושבים. פתאום יש מחשבות על מוות, על זיקנה ועל דברים שלא חשבתי קודם. פתאום, בפעם הראשונה בחיים, שהבנתי שכבר לא אהיה כדורגלן. רק עכשיו הבנתי את זה. פתאום אתה עולה על דברים שלא תהיה יותר. אין דבר כזה כדורגלן בן 40. אז תכתוב שאני כבר לא אהיה".

וברמה האישית אתה מרוצה.

"בגדול כן".

הזכרת קודם את ההתקרחות, היא מפריעה לך?

"כשהתחלתי להקריח לא הייתי מודע לזה, אבל אז יום אחד אני רואה שהמאפרת מתחילה לשים לי פודרה ואני לא מבין למה. ואז, ביום צילום אחר, פתאום המאפרת שמה גם צבע ואז התחלתי להבין שיש בעיה. בהתחלה זה הפריע לי, אבל עכשיו עשיתי גלאח, אז לא משנה".

כרס כבר יש?

"עוד לא, ואני מקווה שעכשיו, כשהפסקתי לעשן, גם לא תהיה".

מה קרה שהפסקת?

"לקחו קבוצות קטנות מצומצמות, ושלום מיכאלשווילי ואסי ישראלוף אמרו לי 'בוא, רושמים אותך', כי הם יודעים שאני מעשן כבד. ביום אחד הפסקתי. הייתי מעשן קופסה וחצי ביום, ועכשיו כלום. יחסית אני מחזיק בקלות. זה אשכרה עובד, ואם יש משהו שאני יכול להמליץ עליו - אז זה זה. שש שעות וזה עובד. מאז שהפסקתי אומרים לי שמשהו בי יותר מואר".

אתה אוכל יותר?

"עכשיו לא, אבל בימים הראשונים אכלתי יותר. אני קצת יותר קופצני וחסר סבלנות, אבל זה גם עבר".

לסיום, איפה תהיה בעוד חמש שנים?

"אם אני אצחיק בגיל 45, אז אני מקווה להיות בתוכנית קומדיה משלי. גם לזה יש תאריך תפוגה. כמה אני יכול לשים פאות וכמה אתה יכול להשתטות? בשלב מסוים זה יכול להיראות פאתטי. מצד שני, יש כמה סוגי קומדיה גם בלי פאות. תן לי לחצות את ה?40 ואז נדבר".