כולם רוצים "לנצח את החמאס". ביבי רוצה לנצח את החמאס, בוגי רוצה לנצח את החמאס, וגם התושבים במקלטים ובממ"דים מתים לנצח כבר את החמאס. רוני דניאל מסתובב כבר ימים ארוכים ולילות טרוטי שינה, מתבונן בעיניים כלות בשמיים הזוהרים מיירוט ונשבע: אחסל את החמאס. הבו לי קילשון, ואשפדהו.
המערכה הזאת תוכרע בסוף בהסכם ביניים כלשהו שיחזיק שבריר עשור, אבל יקנה שקט זמני והרתעה חלקית. לא צריך להיות מדינאי גדול כדי להבין את זה. אבל בינתיים, יש מקומות קטנים בהם החמאס בכל זאת מנצח אותנו טיפין טיפין. הנה דוגמה קטנה:
אני מתגורר במזכרת בתיה. פעם, בימים בהם עירית לינור הוציאה רבי מכר שהפכו לסרטים, המושבה הזאת היתה מקלט לתל אביבים מטילי הסקאד של מלחמת המפרץ. בתחילת מבצע "צוק איתן" הוחלט שמזכרת בתיה תוכנס (באופן שרירותי למדי) אל קו 40 הקילומטרים, ולפיכך הודיע פיקוד העורף למועצה המקומית שיש להשבית את כל הפעילויות לילדים, כולל הקייטנות וחוגי המתנ"ס. מאז הבת שלי בבית.
מבצע "צוק איתן" - כל הכתבות
אלמנטרי, ווטסון. הקו צריך לעבור איפשהו. אבל החשד הראשון שמר קו הוא קצת עקום התעורר כשהתברר שהבן שלי, שנרשם לקייטנה ברחובות המרוחקת שני קילומטרים מערבה, ימשיך ללכת כרגיל. החשד התגבר כשחבר עדכן אותי שגם במושב בית אלעזרי, שכבר נמצאת דרומה לנו (ולפיכך קרובה יותר לעזה) ההורים לא צריכים לחשוב מה לעשות עם הילדים בבית אחרי שגמרו לראות את כל פרקי בוב ספוג, לריב עם האח, להשמיד קילו שוקולד ולזמר "משעמם לי משעמם לי" בלופ בלתי נגמר ובסגנונות שירה משתנים.
מפסידים בחזית הפסיכולוגית
אמש כבר החלטתי לבדוק עם פיקוד העורף (פקע"ר בשבילכם) וצלצלתי למוקד. ברקע התנגנה מנגינה בנוסח "פיקוד העורף שלכם ובשבילכם" ועמה מסר מוקלט: בנפת שפלה מותרת התקהלות והתכנסות כולל קייטנות. המתנתי בסבלנות למוקדן הצעיר והסימפטי שענה "מזכרת בתיה היא בשפלה ומותר ללכת לקייטנות". אתה בטוח? שאלתי בספקנות. "כי במועצה אומרים שאסור". "בטוח", ענה הילד. ההנחיה החדשה היא שמותר.
עדכנתי חברים בישוב ואחד מהם החליט לנסות גם את מזלו. חייג 104 ונפל על מוקדנית הפעם. "אסור", אמרה. "במזכרת בתיה אסור". נו נו נו.
חיכיתי שעה, התקשרתי שוב. "מותר, אדוני. יש הנחיה חדשה", הסבירה מוקדנית ג'. סיפרתי לה על הנחיות המועצה הנחרצות שניתנו בעקבות שיחה עם המפקד האזורי של פיקוד העורף שהיה נחרץ לא פחות. היא פלטה רבע-אנחה שנשמעה לי כמו קיצור של "פחחחח": "אדוני, את ההוראות למועצה אנחנו נותנים. וההוראה היא שמותר ללכת לקייטנות".
לא נלאה: הריטואל הזה המשיך כל הערב. כן, לא, כן לא. כאילו אנחנו בבחירות 84' וספי ריבלין המנוח שוב מחכה את שמעון פרס. כל שיחת טלפון כזאת (שלי ושל אחרים) לוותה בסבבי ווטסאפ אינסופיים. העדכונים הפתלתלים המשיכו לצרצר במכשיר הנייד שלי גם אחרי שהלכתי לישון, ובבוקר קמתי ליום חדש ולהנחיה ישנה: "אסור!". אל תאשימו אותי בעיתונאות גרועה עם עד שאסיים לכתוב את הפסקה הזאת תצא הנחיה נוספת ואפספס אותה. מודה: לא עומד בקצב.
אז הנה מסלול הטילים אליבא ד'פקע"ר: טיל יוצא מעזה, דואה קלות מעל רחובות, נמלך בדעתו וממשיך מזרחה למזכרת בתיה. בינינו, זה לא רציני ולא מעורר הרבה אמון. אם יש דבר אחד שלמדנו במבצע "צוק איתן" הוא שכל המדינה חזית. אם בפלורנטין מצלמים רסיסים של סקאד, בגבעתיים נכנסים לממ"ד, ובהרצליה רואים הבזקים בשמיים (שלא לדבר על ירושלים, זיכרון יעקב ונתניה) נדמה לי שהגיע הזמן לתת לחמאס להפסיד לפחות בחזית הפסיכולוגית. כותרות בעיתונים כמו "מדינה מושבתת" אינן רק מוגזמות והיסטריות, הן יוצרות מציאות מדומה שתהפוך בסוף, בכוח האינרציה, למציאות עצמה.
המועצות המקומיות צריכות להתייצב מול פקע"ר ולהבהיר: "את התושבים שלנו אף פאקר מהחמאס לא יכניע, ואף פאג'ר לא יחליש". ניצחון נגד החמאס זה גם ללכת לעבודה כשיש אזעקות. ניצחון הוא גם להמשיך בקייטנות. ניצחון הוא להגיד לילדים: מפחיד קצת, אבל אם אתם מוכנים ניקח אתכם לקייטנה, כדי שלא תשבו בבית ותרגישו שמשהו נורא ומפחיד מונע מכם לבלות בחופשה.
לכל הטורים של אבנר הופשטיין בוואלה! דעות
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד