מה יקרה אם נפיל את חמאס?

"צריך לעשות משהו" – אמירה נפוצה ומאוד טיפוסית לתרבות הישראלית. יוזמה היא אחת מהתכונות המאפיינות אותנו תרבותית, הן כיהודים והן כישראלים. אנו מאוד גאים, ובצדק, על תכונה זו ומניפים אותה בגאון. חוסר מעש נתפש אצלנו כחולשה וכישלון, אך מן הראוי לבחון לעומק את הביטויים הללו. האם חייבים "לעשות משהו" או אולי נכון ש"חייבים לעשות משהו נכון, במידה שהוא יכול להביא תועלת יותר מאי-העשייה ולשפר את מצבנו"?

חכם אחר הזכיר לנו שמדינה אינה עוסקת בנקמה אלא בהענשה. שני הבדלים יש בין שני המונחים, הראשון הוא נשוא הנקמה או ההענשה. מענישים את האשם, אך נוקמים פעמים רבות בצד שלישי חף מפשע, היקר לנשוא הנקמה. ההבדל השני הוא שנקמה מתיימרת לסגור את החשבון ואילו הענשה כוללת בתוכה מרכיב חשוב של הרתעה מפעולה בעתיד.

מבצע "צוק איתן" - כל הכתבות

שתי הסוגיות גם יחד מאוד אקטואליות בבואנו לשקול מה אמורה להיות מדיניות ישראל בכל הקשור למתרחש במזרח התיכון. ברור כי אי-הסדר ואף האנרכיה התופסת מקום בחלקים גדולים של המזרח התיכון, מציבים בפני ישראל אתגרים עצומים. התפרקות מעשית של מדינות כמו עיראק וסוריה, היחלשות השלטון בלבנון, בתימן, במצרים ובעתיד חלילה אולי בירדן, בסעודיה ובמדינות המפרץ והתחזקות תנועות ורסיסי תנועות דתיות משיחיות קיצוניות, לא מאפשרות לישראל לנקוט בגישה המסורתית של איתור הגורמים המאיימים על ביטחוננו ועל היציבות ופגיעה במדינות אלה ובשלטון בהן.

לצערנו, אנו ניצבים בפני דילמה קשה שבה פגיעה במדינה אחרת, כהענשה על פעולה או לחילופין תמיכה בטרור, במטרה להביא לכך שהשלטון במדינות אלה יטפלו ויבלמו פגיעה בנו, עלולה להביא להחלשת השלטון, לאובדן המבוגר האחראי ולפינוי הזירה לגורמים שליליים עוד יותר. התוצאה עשויה להיות מדינה כושלת או התפרקות המדינה. בטווח הקצר נראה שישראל נהנית מהסרת איום מדינתי, אך בתמורה אנו רוכשים מגוון איומים קטנים אך כאלה שהטיפול בהם מסובך וסיזיפי.

זו בדיוק הדילמה שישראל עומדת בפניה בבואה לטפל בירי הטילים וביטויי הטרור האחרים מעזה. אם ביהודה ובשומרון פגיעה מתוחכמת בחמאס פירושה חיזוק והקלה על הרשות הפלסטינית - הרי שבעזה פגיעה משמעותית או מיטוט שלטון חמאס, פירושם חיזוק ישיר של גורמים קיצוניים יותר ויצירת מציאות בה נהיה נתונים לגחמות רסיסי התארגנויות. זאת, בהנחה שאיש מאתנו אינו משתוקק לשלוט ישירות ולתת שירותים ליותר ממיליון וחצי עזתים, ולהתעמת עם העולם כולו.

ניתן לצאת למבצע נרחב ולהרגיש טוב כי אנו יוזמים ו"עושים משהו", אך למצוא את עצמנו מתמודדים עם מציאות קשה יותר לאחריו בזמן שאנו משלמים מחירים גבוהים. המחיר יהיה גבוה גם בחיי אדם בצדנו ובצדם, גם בפגיעה במעמדנו הבינלאומי, גם בכלכלת ישראל וגם ברווחת החיים של ציבורים נרחבים בישראל ולאורך זמן.

מעבר לפגם המוסרי בהכללות גזעניות, גם הקריאות המתוסכלות המתלהמות נגד ערבים באשר הם ערבים והדורשות מענה ונקמה, משיגות תוצאות הרסניות. זאת, בכך שהן דוחקות גם את הציבור הערבי בירושלים ובארץ בכלל לזרועות השוליים הקיצוניים, בהרגשה או במעשה. ציבור זה מרגיש כי המדינה נותנת גיבוי לגזענות ודמו מופקר, וזו הסיבה העיקרית לזעם שהתפרץ.

אם שינינו לא רק את מילותינו אלא גם את מעשינו, ניתן יהיה לומר שלמדנו משהו.

הכותב הוא אלוף-משנה במילואים, חבר במועצה לשלום ולביטחון ולשעבר המשנה לראש המועצה לביטחון לאומי

מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il

המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד