ביום השני למבצע "צוק איתן", ניכר ששני הצדדים מנסים להסב את הנזק הגדול ביותר ליריב. הרי ראש הממשלה, בנימין נתניהו, כבר אמר שצריך "להוריד את הכפפות". ישראל וחמאס מבקשות להקיז זה את דמה של זה, ולעת עתה לפחות לא נראה פתרון באופק. המפתח היחיד, או "אסטרטגיית היציאה" של ישראל ושל חמאס מהעימות הנוכחי, שמור כרגע אצל גורם שלישי, במצרים. במובנים רבים, נראה שחמאס יורה לעבר ישראל רקטות בעיקר כדי ללחוץ על קהיר, כדי לפתוח את מעבר רפיח, ולאפשר משם העברת כספים באופן שיאפשר לארגון לשרוד שלטונית בעתיד.
מאז תחילת המבצע תקף צה"ל מספר רב של יעדים, חלקם של חמאס, אחרים של הג'יהאד האסלאמי. הוטלו גם פצצות על בתיהם של פעילים, שהשתמשו בבני המשפחה שלהם כמגן אנושי. כך קרה אתמול, במקרה של משפחת כוארע מחאן יונס. תחילה שוגרו נורי אזהרה לעבר ביתו של פעיל הארגון, אך במקום לפנות את המקום, התאספו בני משפחה רבים על גג הבית, מתוך כוונה למנוע תקיפה של המבנה. אולם ההפצצה הגיעה בחלוף כמה דקות, ושבעה פלסטינים, בני משפחה אחת, כולל ילדים, נהרגו.
האירוע הזה נתן לחמאס את התירוץ שביקש כדי לשגר רקטות לעבר גוש דן. וזה, לעת עתה, הוא "ההישג" הגדול של הארגון: הצלחתו לירות - ולא רק לעבר תל אביב, אלא גם צפונה משם, עד לחוף הכרמל. מזכ"ל חיזבאללה, חסן נסראללה, ניסח זאת היטב במלחמת לבנון השנייה: "מא בעד בעד תל אביב" ("מה שאחרי תל אביב"), כאשר דובר בזמנו על שיגורי רקטות מעבר לחיפה.
זו אינה שיטת הפעולה היחידה של חיזבאללה שחמאס מנסה לחקות כיום. בדומה לארגון השיעי, חמאס מנסה להוציא לפועל פיגועי איכות. עד כה, שני הניסיונות הללו נכשלו: הפשיטה של "אנשי הצפרדע" של חמאס דרך החוף הצפוני של הרצועה, ומנהרת התופת ברפיח. במקרה של זיקים, אין מדובר אמנם במבצע מסובך מדי לביצוע, אולם המבצע הסתיים בכישלון: החוליה, על חמשת חבריה, חוסלה. מוקדם יותר נהרג בעזה, בירי מהאוויר, מפקד הכוח הימי של הארגון מוחמד שעבאן, יחד עם שניים מאנשיו.
באשר למנהרה ברפיח, צריך לומר, המודיעין הישראלי הצליח לסכל פיגוע יוצא דופן. המנהרה שנחפרה על ידי חמאס במשך חודשים - אם לא שנים - אמורה הייתה לאפשר לכמה עשרות חמושים מחמאס לבצע פשיטה בו זמנית לתוך השטח הישראלי, ולפגוע במטרות או אזרחים רבים ככל האפשר.
הפרדוקס כאן, או "מלכוד 22" בעזה, הוא שהיעדר תמונת הניצחון עבור חמאס גורם לתסכול רב בקרב פעילי הארגון. הדבר רק מחריף את התקפותיהם ואת ניסיונות הפיגועים, בחיפוש אחר הישג סמלי כזה או אחר. אמנם, הטלוויזיה של חמאס והערוצים הלוויינים בערבית חוגגים את ירי הרקטות ואת "הפשיטות" בזיקים וברפיח; ועדיין, ראשי הזרוע הצבאית צפויים להשקיע לא מעט מחשבה ומאמץ כדי להוציא מהכוח אל הפועל "פיגוע איכותי" מוצלח.
בפני חמאס יש אפשרויות לא מעטות: פשיטה במסלול פרסה המכונה ציר ה-ח', היוצא מעזה לסיני וחוזר לישראל; פיגוע באמצעות מצנחי רחיפה; מל"טים מתפוצצים - כלומר טיסנים שימריאו מהרצועה עם חומרי נפץ ויתפוצצו בישראל; ופשיטות נוספות נוסח זיקים, על חופים מרוחקים יותר, ואולי גם פגיעה באנייה או בסירה ישראלית. בצה"ל גם חוששים שחמאס התחמש בטילי חוף-ים לטווח של עד 35 ק"מ, וייתכן שייעשה בהם שימוש.
ואיך בכל זאת זה ייפסק? חמאס מציג רשימה של דרישות, ובראשה שחרור האסירים ששוחררו במסגרת עסקת שליט ונעצרו מחדש בשבועות האחרונים. זו למעשה הדרישה היחידה שיש מישראל. כל האחרות נוגעות בכלל למצרים: חמאס רוצה שקהיר תתיר העברת כספים מקטאר לעזה, שיאפשרו לארגון לשלם משכורות של 40 אלף פקידים, ולוודא את שרידותו השלטונית.
מעבר לכך, חמאס דורש את פתיחת מעבר רפיח, כדיי לייצא סחורות מעזה ויציאה של תושבים לחו"ל. הארגון אינו מוכן יותר לנוסחת "שקט תמורת שקט". הבעיה שלעת עתה מצרים טרודה בעניינם אחרים לגמרי: העלאה של מחירי הדלק ב-78% אחרי ביטול הסובסידיות, הקפצת מחירי הסיגריות והאלכוהול בכמעט כ-200% ועוד.
קהיר רואה בחמאס בן ברית מובהק של "האחים המוסלמים", ונהנית לצפות בזיעה שמגיר הארגון. לכן, הסבירות שמצרים תסכים לפתיחה קבועה של מעבר רפיח, נמוכה עד אפסית. הסעיף היחיד שישראל, בת הברית והשותפה של קהיר בעיצוב הזירה הביטחונית באזור, יכולה לקוות לקבל מקהיר, היא הסכמה להעביר את כספי המשכורות באמצעות מנגנון כזה או אחר. האם זה יוריד את חמאס מהעץ? ייתכן שבמקרה הנוכחי גם זה לא יספיק.