הטיעון היחיד שאנו שומעים הן ממנהיגי ישראל וממנהיגי החמאס בימים האחרונים הוא "הם התחילו". כל צד מסביר את הפגיעה המתמשכת באזרחים של הצד השני בכך ש"הם התחילו" ו"שלא יעלה על הדעת שאנו לא נגן על אזרחנו". האזרחים החסרים בטיעון, עבור שני הצדדים, הם אזרחי הצד השני הם "שקופים" ונתפסים רק כלי להפעלת לחץ במשחק.
מבצע "צוק איתן" - כל הכתבות
במשחק זה של "מי התחיל", כל צד בוחר גם את נקודת ההתחלה הנוחה בעבורו החמאס בחר הפעם את חידוש החיסולים וממשלת ישראל את חידוש ירי הטילים מעזה. הסכסוך הישראלי-פלסטיני, שהחל במאה ה-19, וכולל פרעות, מלחמות, כיבוש, חיסולים, פעולות טרור, פעולות תגמול וכדומה, מאפשר נקודות התחלה "מתאימות" לשני הצדדים ויחוס "חטא קדמון" לכל אחד מהם. אחריות "המנהיגות" נתפסת כאחריות להגיב "תגובה ציונית הולמת" או "תגובת תנועת ההתנגדות" ולא להיתפס כחלשלוש אחריות כבדה שלא לתת לצד השני את "תמונת הניצחון". דבר נוסף ברור בריקוד התגובה ההדדית שאף צד לא מקבל אחריות לתקן את המצב אחריות לסיים את מסע ההרג, ההרס והפגיעה באזרחים.
דורשים אזרחים אחראיים
הדיון מתמקד בעבר והסוגיה היחידה שעולה היא "מי התחיל?", הממשלות עסוקות בהרס ובתעמולה, על מנת לשכנע את אזרחיהן ואת העולם, שהצד האחר הוא הגורם והאשם מוסרית בפגיעה באזרחים, ואין מנהיגות ששואלת "איך ניתן לתקן את המצב?". נראה שהמשימה להציע כיוון אחר כיוון של הפסקת מחול ההרג וההרס נשארה רק לאזרחים אחראים. אזרחים שחושבים שהשאלות המרכזיות הן לא "מי התחיל" אלא "איך ניתן לצאת ממעגל השנאה וההרג?", או "איך ניתן לחיות כאן בעתיד ללא פגיעות באזרחים?". קשה לצאת מה"ביחד" של ההמון המגויס בעזרת "הם התחילו", "הם פוגעים באזרחים", תחושת קורבנו?ת וסנטימנטים לאומיים. קשה אף יותר להטיל ספק במסקנות החד-צדדיות החברתיות. כמעט בלתי אפשרי לומר "אני לא לוקח חלק" ולנסות לתקן את המצב.
זו למעשה אחריות חברתית דמוקרטית של כל אחד ואחד מהחברים בחברה דמוקרטית. ההחלטות של שרי הממשלה ואנשי מערכות ביטחון לאשר סבבי לחימה, לא משחררת אותנו מהאחריות שלנו לתקן את מעלליהם. אחד הפתרונות הנפוצים להתמודדות עם האחריות הזו של כולנו היא בריחה לדיון במורכבות הנושא ופנייה לגורמי סמכות או לפרשנים מוסמכים כמו א/נשי ביטחון, שרים, מחוקקים, שופטים ואחרים, העוזרים לנו להימנע מהכרעה אישית. כל אחד מאתנו הבוחר בפתרון כזה ונמנע מהחלטה אישית דווקא מכריע הכרעה מפורשת וברורה: הוא מכריע בעד המעשים הנעשים על פי החלטה של ראש הממשלה, שר הביטחון או הרמטכ"ל. ההימנעות מהכרעה אישית היא ויתור על הזכות ועל החובה להחליט על האחריות שלנו לאופן שבו מתנהלת החברה שבה חיים; ההימנעות שלנו מעניקה כוח וזכות למישהו אחר או למערכת השלטונית להחליט במקומנו.
הפילוסופית אגנס הלר כתבה ש"ישנם מאפיינים רבים והגדרות חלקיות של האדם ההגון, אך כולם מציינים מהות אחת: אחריות". הכוונה היא לקבלת אחריות של הפרט למעשיו, למעשים של שאר החברים בחברה ולמעשי החברה כולה. למרות ש"אחריות" היא מושג עמום וחלקלק בשיח החברתי, אנו עדים לאזרחים הגונים בישראל ובפלסטין.
אזרח/חייל, היכן אתה?
הכותב סירב לשרת וישב בכלא הצבאי בעת מלחמת לבנון הראשונה
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד