כבר בדצמבר 2012, מייד לאחר שסיים לספוד לרמטכ"ל המנוח אמנון ליפקין?שחק, שמע בנימין נתניהו הערכה כי העיסקה עם אביגדור ליברמן היתה מקח טעות. המנהיג הכל?יכול של ישראל?ביתנו לא ישמור לו אמונים רק מפני שהרכיב עימו סיעה משותפת בכנסת. אין לו גבולות בהתנהלותו הציבורית?פוליטית. אפשר שנתניהו האזין ברוב קשב, אבל היה מאוחר לתקן את הקלקול. מערכת הבחירות לכנסת ה?19 היתה בעיצומה.
נתניהו חשב כי יעבוד עם ליברמן מרוסן העוסק בחקירות הפליליות נגדו, ולא הביא בחשבון - מה שנאמר לו - כי יהודה וינשטיין יצמצם את טיוטת כתב האישום ויסתפק במשהו זניח. אחרי שזוכה מכתב אישום שהיה שולי הירשה לעצמו ליברמן לתכנן את המהלך, שהסתיים אתמול בפיצול הסיעה האחת, שמלכתחילה לא היתה מלוכדת ולא היתה בית לאיש מחבריה.
אלמלא סבר כי הוא מבצר את ממשלתו לעתיד בהסכם עם ליברמן, היה נתניהו עומד עתה בראש סיעה של 24?22 ח"כים מבית היוצר של הליכוד נטו. במפלגתו לא היו כועסים עליו שהעמידם בפני עובדה גמורה. העיסקה עם ליברמן היתה בבחינת "תפסת מרובה - לא תפסת".
העיתוי שבו בחר ליברמן לפצל את הסיעה עולה בקנה אחד עם אפיון התנהלותו בממשלה. אין ממשלה בעולם שבה שר חוץ מרשה לעצמו לתקוף את מדיניותה כפי שעשה ליברמן בסוף השבוע בשדרות; במקום לחזק ידיים רפות - חובה של כל שר תהיה עמדתו בקבינט אשר תהיה - הוא בא להסביר מדוע היא שוגה. זאת מותר לעשות רק מספסלי האופוזיציה, וגם מהם במשורה כאשר הימים הם ימי מתח גובר ומערכת העצבים הציבורית מתוחה.
ליברמן היה פופוליסט, ויישאר כזה. סקרי דעת הקהל מלמדים על רצון עז להכות בחמאס?עזה - ואפשר להבין זאת היטב - והוא רוכב על הגל; אבל אם ייצא מבצע צבאי ויתגלו תקלות - או?אז יהיה ליברמן ראשון למתוח ביקורת על התנהלותו, כאילו הוא היה עושה זאת טוב יותר.
עתה השתנו פני הדברים. הליכוד השתחרר מלפיתת הסכמו עם ישראל ביתנו. כמו אברהם ולוט, האחד יימין והשני שמאלה. אתמול הוכרז על גירושים מאוחרים, אשר טובים מהדבק המלאכותי.
בשלב זה מתכוונים כל השותפים לקיים את הממשלה. אך אין ספק כי עינם כבר פוזלת לקלפי. הם יחדדו את חילוקי הדעות ויקהו את חובת המשמעת הקואליציונית. החל הפרק שנקרא במסדרונות הכנסת - הדינמיקה: התקופה שבה הממשלה מתחילה לנוע לעבר בחירות מוקדמות גם אם אינה מתכוונת.
אפשר שתעביר בקשיים את התקציב הבא. ברי כי יהיה האחרון.