כבר ממבט ראשון מבחינים שדבורה קידר, מהשחקניות שעמדו כאן על כל במה אפשרית, היא שחקנית מסוג אחר. בזמן ששחקניות צעירות ממנה מתמסרות לסכין המנתחים בשם המקצוע ומעלימות מפניהן את סימני הגיל, קידר מתעקשת להישאר אותנטית ונאמנה לגיל 90. "אני אעדיף לחתוך את עצמי לחתיכות קטנות?קטנות לפני שיחתכו לי את הפנים", היא מצחקקת מתחת לכובע קש שחור ענקי שמצל על גופה הקומפקטי, "אתה חושב שהן נראות ככה פחות זקנות? הרי הזיקנה זה לא רק בפנים אלא גם בידיים ובעיניים. אי אפשר לברוח מזה וממש לא בא לי שיהיו לי פנים מתוחות ושפתיים מגוחכות ונפוחות. אני אמנם לא תמיד אוהבת את מה שאני רואה במראה אז הפתרון שלי הוא פשוט להסתכל פחות במראה".
כשאני מחמיא לה על האנרגיות המהירות שלה היא מרימה זוג גבות דקיקות ולא מסתירה חוסר סבלנות לטלפונים שקיבלה בחודש האחרון מכל ערוצי הטלוויזיה, הרדיו והעיתונות שמחזרים אחריה ורוצים לדבר עם האגדה החיה. "זה בסך הכל גיל", היא חצי רוטנת לעברי כשהיא מריחה את השאלה מתקרבת, "אני מקווה שאתה לא מתכוון לשאול אותי עכשיו יותר מדי שאלות על הגיל שלי, כן? שתיים?שלוש שאלות בנושא וזהו. אני באמת לא מבינה על מה המהומה. הייתי צריכה לקבוע איתך מחוץ לבית כי הטלפון לא מפסיק לצלצל".
האמנת שתגיעי לגיל תשעים צלולה, בריאה ועדיין עומדת על הבמה?
"תמיד אמרו לי שאני נראית פחות מגילי ושיש לי אנרגיות צעירות, אבל זה מעולם לא עלה על דעתי. אני לא מתעסקת בזה, וכשאני חושבת על זה שאני בת תשעים זה באמת קצת מפחיד, אבל מה יש לי לעשות? הדבר היחיד שקשה בגילי הוא העובדה שכל הזמן נפרדים מאנשים יקרים. להגיע לגיל תשעים זה אומר להישאר האחרון, וכבר שנים שאני נפרדת מחברים ומבני משפחה. את בעלי, יצחק, איבדתי לפני 12 שנים מאירוע לב שהסתבך עם חיידק טורף, וכמעט כל החברים שלנו כבר אינם. אריק לביא הלך, אריק איינשטיין הלך והנה מתה חנה מרון, שהיתה בשבילי סמל של תקופה שלא תחזור. חנה היתה שחקנית נהדרת וכל כך אהבתי לראות אותה על הבמה. היה לה חן מטורף, כישרון ענק ונוכחות שהקהל אהב. עבדנו רק בהצגה אחת או שתיים, אבל מאוד אהבתי לפגוש אותה פה ושם. עכשיו יש פחות אחת".
בגיל תשעים אפשר למצוא חברים חדשים?
"אני לא רואה בזה ערך. כדי להיות חבר של מישהו הוא צריך להיות חלק מפרק בחיים שלך. אי אפשר להיות חברים מזה שישבנו חמש פעמים לשתות קפה. אז אין לי הרבה חברים, אבל יש לי שני ילדים, נכדים ואפילו נין ונינה שמבקרים אותי מדי פעם, והאמת היא שהתרגלתי לבדידות ולא רע לי. אני אוהבת את השקט שלי ואת החופש שלי. נהנית לשכב בכורסה שלי, לראות ערוץ ההיסטוריה או נשיונל ג'יאוגרפיק ולקרוא ספרים".
חשבת פעם על פרק ב'?
"חס וחלילה!!! אתה השתגעת?! אני 12 שנים אלמנה וזה המצב עד שאמות. את מי אני צריכה לעת זיקנה? מה אני יכולה לקבל? זקן בן 95?"
רק השבוע התפרסמה ידיעה על אישה אמריקנית בת 91 שיש לה בן זוג בן 31. לכי תדעי...
"האמריקנים האלה, הדפוקים! מה אני צריכה לצאת לחפש לי זקן שיגיד לי כל היום 'אוי, אוי, אוי' ואני אגיד לו 'אוי, אוי, אוי' וביחד נשמיע קולות של זקנים. למה זה טוב? יש לי ספרים והם הרבה יותר מעניינים מלשמוע קיטורים. לכן אני לא מתכננת לפרוש לבית אבות בשום שלב של חיי. לפני כמה שנים שכנה שלי עברה לדיור מוגן והזמינה אותי לבקר אותה. באמת היה מקום מאוד מטופח עם דירה יפה, ובריכה ופעילויות, אבל עם הרבה מאוד זקנים שכל היום יושבים, מקטרים ומאבדים צלם אנוש. זה יכול לגמור את הבן אדם".
את מהרהרת לפעמים במוות?
"הרבה. אי אפשר בגילי לא לחשוב על המוות. אבל אני עושה לעצמי תרפיה ומכניסה לי למוח שאין ברירה ושאף אחד לא יתחמק מזה. אני רק מבקשת לא לסבול. אני מפחדת מכאבים ולא יודעת לסבול. לאט לאט אני מתמודדת עם הרעיון של המוות ונכון לעכשיו יש לי הרגשה שאני כבר לא פוחדת ממנו. אני רוצה שהוא יבוא במכה ושאני לא אדע מתי".
שכר עלוב ומחיאות כפיים
שלא תהיה אי הבנה, זהו לא ראיון סיכום. קידר, מוותיקות השחקניות הישראליות והשחקנית הכי מבוגרת שעדיין פעילה, מתרוצצת בימים אלה בין תיאטרון הבית שלה, הבימה, שם היא משחקת בהצגה "המאהב", לבין תיאטרון הקאמרי שבו היא מגיחה לתפקיד בהצגה "כולם רוצים לחיות" של חנוך לוין. את דרכה המקצועית החלה באולפן הדרמטי שליד הבימה ובמהלך הקריירה הענפה שלה שיחקה במטאטא, הקאמרי, הבימה, העונות, בית ליסין, תיאטרון חיפה, תיאטרון אורנה פורת, תיאטרון באר שבע, החאן ובימות.
גם לקולנוע היא הגיחה עם תפקידים ב"מבצע אנטבה", "נקמתו של איציק פינקלשטיין" וכמובן סידרת סרטי "אסקימו לימון" שבה גילמה את אמו הפולנייה של בנצי מהשלישייה המיתולוגית. "דבורה קידר היא מעל לכל שחקנית חרוצה", מעידים רבים מהאנשים שעבדו איתה, "היא פועלת תיאטרון שחורה שמעולם לא בחלה בשום תפקיד ומעולם לא היו לה גינוני שחקנית. היא באה לעשות את העבודה". בעשור האחרון, על אף גילה, היא זוכה לעדנה והתקדמה מתפקידי משנה למרכז הבמה עם תפקידים ראשיים ובשרניים בהצגות דוגמת "החותנת", "מוריס שימל", "מלכת היופי של לינאן" ו"רעל ותחרה".
איך קרה, פתאום, אחרי שנים של תפקידי משנה, שאת נושאת על כתפייך הצנומות הצגות שלמות?
"זאת שאלה שאתה צריך לשאול אנשים אחרים או את מנהלי התיאטרון. אני יכולה לומר לך שתמיד הייתי מצטנעת וממעטת להצטלם או להתראיין. לא הרגשתי טוב עם זה וזאת לא העמדת פנים. זה הביך אותי וזה עדיין מביך אותי. גם ברגע זה לשבת איתך. זה כמו שבזמן שכל השחקנים שהיו ב'אקסימו לימון' התענגו מהחשיפה העצומה והבינלאומית אני התקשיתי עם זה. בהתחלה זה החמיא לי אבל עכשיו אני כבר לא יכולה לסבול את זה. זה מוציא אותי מדעתי שמישהו מחכה לי ביציאה מהתיאטרון ואומר לי 'אמא של בנצי, שיחקת מעולה'. עברו 40 שנה! בכל מקרה, בחזרה לענייננו, מעולם לא דחפתי את עצמי, לא דרשתי תפקידים ולא דיברתי. באתי, עבדתי, הלכתי. לא ידעתי לטפל בזה. זה עניין של אישיות.
"יש שחקנים ושחקניות שיודעים להוביל את עצמם לזה שיקראו להם 'הגברת הראשונה' או 'הגברת השנייה' או 'הגברת השלישית'. לא התעסקתי בזה ולמען האמת אני חייבת לומר שיש משהו הרבה יותר מאתגר בתפקידי משנה שלפעמים משפיעים על עלילת המחזה מאשר תפקיד ראשי. בתפקידי משנה יש יותר חופש לעצב דמות ולהשתולל מאשר בדמות ראשית".
ובכל זאת, איך את מסבירה שמייד אחרי מותו של בעלך התחלת לעבוד יותר?
"פה אני חייבת לומר תודה ליעקב אגמון, שהיה מנהל התיאטרון ומייד אחרי מותו של בעלי אמר לי: 'אנחנו נדאג לך'. הבימה היום הוא הבית שלי ואני מניחה שהוא שומר עלי ממחשבות שקשורות לגיל שלי. עכשיו גם לקחתי תפקיד נוסף בקאמרי והבן שלי לא מבין למה אני מתרוצצת כל ערב על הבמה ואומר לי, 'אנשים בגילך הולכים לישון עם סיר ליד המיטה ולא עומדים על במות', אבל לך תסביר את האהבה הזאת לתיאטרון למי שלא באמת מבין את זה או חווה זאת על בשרו".
עם הגיל, המעמד והתפקידים הגדולים בא הכסף?
"כסף?!" היא מרימה את קולה בשאגה, "מה פתאום! בדיוק קראתי לא מזמן על כל מיני אמנים ומנחים בטלוויזיה שמקבלים מיליונים. בשנה אחת! מאיפה? מי נותן? למה לי לא נותנים מיליונים? בתיאטרון יש לנו משכורות עלובות ומחיאות כפיים. זה הכל. היתה לי דודה מאמריקה שאמרה לי פעם, 'אם אסקימו לימון היה בארה"ב, כבר היית מיליונרית'".
לפנסיה לפחות דאגת?
"אנחנו שייכים לדור אחר. אין לי פנסיה אבל בעלי דאג לאיזה חיסכון אישי ויש לי דירה שקנינו לפני שלושים שנה בצפון תל אביב. זהו".
אז אולי זה חלק מהמניע שלך להמשיך ולעבוד?
"אני בהחלט צריכה להביא פרנסה הביתה ותחשוב מה היה קורה אם לא היתה לי. כסף אף פעם לא היה משהו שרדפתי אחריו ועד שבעלי נפטר לא ידעתי אפילו איך מוציאים כסף מהכספומט. בחיי. גם היום אין לי מושג מה מצבי. הבן שלי סגר עם הקאמרי את החוזה וכשרופא השיניים קורע אותי לגזרים עם טיפולים אני מתקשרת לבן שלי ושואלת אם יש לי מספיק כסף".
לא הגיע הזמן לקחת שליטה על החיים?
"אף פעם לא הייתי טובה במתמטיקה ואף פעם לא ידעתי מה אני מרוויחה. מי בכלל יודע לקרוא תלוש משכורת? אתה יודע מה כתוב שם? אני פותחת אותו ונבהלת מכל הסעיפים. אז בעלי, שהיה ישר והגון, טיפל לי בכספים. ואתה עוד שואל אותי למה אין לי חבר אחר? איפה אמצא מישהו לסמוך עליו ככה?"
בתחילת החודש התפרסם כאן ראיון עם דפנה רכטר, שדיבר על כך שכילדה היא הרגישה שהתיאטרון נמצא בראש סדר העדיפויות של אמה, חנה מרון. מה המחיר שגובה המקצוע הזה מאימהות?
"מחיר מאוד מאוד גבוה, שאני לא הסכמתי לשלם. אולי זה עונה לך על השאלה באשר לפריחה המאוחרת שלי. שיחקתי כל חיי ונעדרתי מהבית בערב אבל השתדלתי לפצות לאורך היום ולהיות קרובה פיזית. אני זוכרת שפעם אחת הופעתי בתיאטרון חיפה, ובתקופת החזרות הסופית, לפני עליית ההצגה, נאלצתי להישאר לישון בחיפה והבת שלי שהיתה אז קטנה כתבה לי מכתב. היא כתבה לי: 'אמא, אני אוהבת אותך ומתגעגעת. דרך אגב, את עדיין אמא שלי?' זה שבר לי את הלב וחזרתי מייד לתל אביב".
כש"מפורסם" לא היה המטרה
קידר הגיעה לתל אביב בגיל שבע. זה היה אחרי כמה שנים של נדודי המשפחה ברחבי המדינה שעוד לא הוכרזה. משפחתה עלתה מליטא ב?1924, כשהיתה בת חצי שנה, ולכן היא מגדירה את עצמה כ"צברית מבטן ומלידה".
לאחר נדודים בחיפה ובירושלים התמקמה המשפחה ברחוב פינסקר בתל אביב. "הכל היה רק חול וחול והיה מאוד עלוב. ראיתי פה הכל עוד לפני שהיה פה משהו. אפשר לומר שאני היסטוריה מהלכת", היא אומרת. "ההורים שלי היו ממקימי היישוב העברי, כמו כל מי שהיה כאן בתקופה ההיא. אבא שלי המסכן סלל כבישים ועבד עם אבנים למרות הרצון שלו להיות מהנדס או ארכיטקט. זה מה שהיה אפשר לעשות אז והוא היה סתת גאון. יש עד היום בבית הכנסת ברחוב טרומפלדור בתל אביב לוח שיש גדול?ממדים שהוא עשה. הוא גם עבד בירושלים בכנסיות. למרות שהיתה דלות יחסית היתה לי ילדות מאושרת מאוד".
והיום, כשאת מסתכלת על המדינה?
"למען האמת, הרבה אני לא אוהבת. זה אולי עניין של נוסטלגיה וזה די טבעי להתגעגע לעבר. פעם היה כאן יופי של יישוב עם קסם. לא היה פשוט, היה קשה אבל כולם רצו לחיות פה והבינו שזה המחיר ושצריך להתמודד עם זה. הבינו שצריך לעבוד קשה וללמוד. 'אין' לא היה דבר רע. היום 'אין' הוא מצב שקשה לאנשים לקבל. פעם לכולם היה 'אין'. אם מישהו היום היה חי כמו שאני חייתי הוא היה טוען שהוא במצוקה כלכלית. הסתכלנו על הדברים אחרת. הכל היה קטן ואינטימי. הבניינים הגדולים האלה שמילאו את תל אביב מבודדים את האנשים. כל אחד חי בתוך הקירות שלו. הלוואי שהייתי יכולה לחיות שוב בתקופה ההיא. בזמני דיברו על הישראלי היפה והנוער המגויס והיום אין את זה כל כך. היום הנוער הוא במסיבות, ברים, אלכוהול וסמים. לא שמענו מזה".
אמא של בנצי אמרה לו "אל תשתה לי חשיש".
היא צוחקת ואז מרצינה. "וזה מתייחס לשנות השישים והשבעים. הרבה יותר מאוחר מהשנים שאני מדברת איתך".
את לא מוצאת יתרונות בקידמה ובשפע?
"ודאי שכן. יש גם הרבה דברים טובים בעולם המודרני למרות שאני לא מתחברת לאינטרנט ולפייסבוק ולכל הדברים האלה. הבעיה היא שהדורות הבאים אחרינו נולדו לתוך מציאות שפע ושכחו מה היה צריך לעשות בשביל להקים את המדינה הזאת. הם שכחו מה זה לחיות בין גויים באירופה ולחוות אנטישמיות. הדור של היום לוקח את המציאות מסביבו כמובנת מאליה, וזה דבר מסוכן.
"חייבים לזכור את הדרך ואת העבר שהביא אותנו לפה. פעם אנשים רצו לעשות דברים מתוך אידיאלים ואהבת אמת. אני, לדוגמה, הייתי ילדה שתמיד מסתכלת על בני אדם, דולה מהם כל מיני דרכי התנהגות ומחקה אותם. הייתי עושה הצגות בלי לדעת שזאת הצגה. ויום אחד, כשהייתי בת 17, עברתי עם חברים ליד 'הבימה' וראיתי מודעה שהקימו את הסטודיו למשחק ושעושים אודישנים. הסתכלתי על המודעה והחברים אמרו לי, 'נראה אם יש לך אומץ להיבחן'. אז נכנסתי לתיאטרון ועמדתי מול אנשים מבוגרים, מילאתי שאלון, נתנו לי לקרוא קטע של שלום עליכם והלכנו לקולנוע. שכחתי מזה ואחרי כמה ימים הגיע הביתה מכתב שהתקבלתי. אבא שלי כעס עלי ופחד שזה יהיה על חשבון בית הספר. אבל הייתי מאוד סקרנית וביקשתי ממנו ללכת. הרבה אנשים רצו להיות שחקנים".
הרבה אנשים רצו להיות מפורסמים?
"לא! לא, לא, לא! זה בדיוק ההבדל. אתה נוגע בנקודה מאוד חשובה. מי שרצה להיות שחקן בתקופתי רצה לעשות את זה מתוך אהבתו לאמנות ומתוך רצון אמיתי לגרום אושר ועונג לקהל. חשבו נטו על המשחק בתיאטרון וזה מה שהיה יפה. היום זה הכל פרסום, פרסומות ופרסים. אני לא סובלת את כל הפרסים האלה. אני בורחת מזה. מכל ההגדרות והכתרים והכותרות. שחקן חייב להבין משהו בספרות, בתיאטרון, בהיסטוריה ולהיות עם השכלה. יש זיקה בין תיאטרון לבין כל הדברים האלה. איך תגלם דמות אם לא תכיר את העבר? ומי השחקנים היום? סלבס? בורים! אני פותחת טלוויזיה, רואה כל מיני פינות ומנחים שהיו בכל מיני תוכניות ריאליטי, ואני המומה. זה פשוט לא ייאמן. איך נותנים להם להופיע? איזו רמה! איזו שפה! איזו התנהגות! איזה זיהום! מישהו נכנס לתוכנית ריאליטי ומשם הוא מגיע ישר להגיש תוכנית ואחר כך גם לתיאטרון".
הטלוויזיה היום היא אכן מקפצה להרבה תחומים בחיים. גם רן דנקר שמגלם את התפקיד הראשי ב"המאהב" ואת מגלמת את סבתו פרץ בטלוויזיה.
"במקרה של רני הוא מגיע מבית של אבא שחקן, הוא ינק את האהבה למשחק, יש לו השכלה, סקרנות והוא עשה קורס בניו יורק. הוא בחר לעשות שינוי מסלול ובעיניי זה דבר מבורך. יש לו כריזמה ואני רואה תמיד שאחרי ההצגה בנות מסתובבות ומחפשות אותו. אני מבינה שהיום לפרסום יש כוח ואני לא מתנגדת לזה, גם אם זה לא מתאים או נוח לי באופן אישי, אני פשוט חוששת מהיום שבו זה יהיה העניין המרכזי. לצערי, זה כבר חלק מהעניין".
אולי זה התיאטרון שהפך ללא רלוונטי ושלא מגיב לרוח הזמן? תסתכלי מסביב ותראי שכל התיאטראות במצב קשה, ובייחוד הבימה, שמשמש לך בית בעשור האחרון.
"זה נורא כואב לי, ואתה יודע את מי אני מאשימה במצב הזה? את הממשלות של השנים האחרונות. ותכתוב את זה. אין מדינה תרבותית בעולם שלא תומכת בתיאטרון הלאומי שלה, ופה זו פשוט הפקרות. שלחו אלינו איזה חשב שיושב לנו על הווריד וחושב שזה בית חרושת למלפפונים חמוצים ועומד על כל גרוש שיוצא ונכנס. הלו, זה מקום של תרבות. אנחנו צריכים להיות חופשיים להציג את מה שאנחנו רואים לנחוץ ולא לעשות הצגות משיקולים מסחריים. איך יכול להיות ששרת התרבות היא גם שרת הספורט? איך יכול להיות שזה יושב על אותם תקציבים? אלו שני תחומים שונים שדורשים תשומת לב אישית ותקציבית שונה. חייבים לעשות שינוי ומהר".
אני רואה שזה מצליח לעצבן אותך.
"מאוד. התיאטרון הציל את חיי. התיאטרון זה החיים שלי, ולמרות שיש לי ילדים, נכדים ונינים, שהם באמת באמת החיים שלי, התיאטרון ובעיקר הבימה שומר על השפיות שלי. בלי זה ועם כל האנשים שאיבדתי בדרך אולי כבר הייתי מתה מזמן ולא היה לך בכלל את מי לראיין. אסור לתת לתיאטרון הישראלי לגסוס".