איך לא יצאתי גזען?

בראשית הייתה "יש עם מי לדבר". תוכנית רדיו שנפחה את נשמתה ממש לפני רגע, במושגים היסטוריים, אך נראית כיום אנכרוניסטית ממש: אנשים מתקשרים לרדיו כדי לקשקש בשידור. אחרי הכול, איזו עוד במה הייתה להם כדי להביע את דעתם? במקרה הטוב, הם היו יכולים לשלוח מכתב למערכת, ולהסתמך על רצונם הטוב של מפיקים ועורכים שיואילו בטובם לפרסם את דברם לאומה. מרבית הדוברים באותו ספקטקל רעשני של גלי צה"ל, ששודר מדי יום ב-15:00, נראו תימהוניים. הם היו רועשים, צעקניים, מבולבלים ובעיקר לוחמניים. הם דרשו יד חזקה נגד הערבים, גידפו את הממשלה על מורך ידה, נכנסו בשמאל ונשמעו, אפילו, טיפה גזעניים. באותם ימים רחוקים – התוכנית ירדה משידור בסך הכול לפני ארבע שנים – נטית לבטל את האפשרות הזאת. יהודים יכולים להיות גזעניים? אוקיי, אז ברוך גולדשטיין והמחתרת ועמי פופר, אבל הם היו חריגים. ובכלל, אילו חסרי חיים יושבים שמשך שעות על הטלפון כדי לדבר שלוש דקות ברדיו? את מי הם כבר מייצגים?

אחר כך הגיעו הטוקבקים. זה כבר היה אגוז הרבה יותר קשה לפיצוח. הם היו רבים מספור, עשרות ומאות אלפים, משתרכים בהמוניהם מתחת לכל כתבה שהייתה קשורה באופן הכי רופף לסכסוך הישראלי-ערבי. המסר שעלה מהם היה ברור: אוקיי, יש גזענים יהודיים. אי אפשר להתעלם מהם. הצלחת הימין הקיצוני בבחירות אינה פרי מעשה קסמים של פרסומאי מפלגות הימין. למרות זאת, ניסית לרכך לעצמך את המכה. האנונימיות הייתה בגדר נחמה: הרבה יותר קל להוציא אגרסיות מאחורי המקלדת, כשאיש אינו רואה, כשאות הקלון אינו מוטבע על מצחך. מוטב שהציבור יתעל את רגשות הזעם למחשב ולא לשטח. ובכלל, יש כאן אפילו משהו יפה: אוכלוסיות מושתקות, שקולן לא נשמע, זוכות להשמיע את דברן. זכותן. מה, הממשלה לא קצת גזענית? המדינה לא מפלה את הערבים? למה שהאזרח הקטן יהיה טוב מנבחריו? יתרה מכך, הטוקבקים נכנסו לתמונה בהמוניהם פחות או יותר בתקופת האינתיפאדה השנייה. אי אפשר לצפות מהציבור להומאניות ואהבת אדם כשאוטובוסים מתפוצצים ברחובות. זה רק עניין זמני, וזה יחלוף.

ואז באו הטוקבקים בפייסבוק. ב-16 בפברואר 2012 התנגש אוטובוס שהוביל ילדים פלסטינים במשאית סמוך ליישוב אדם. האוטובוס התהפך ועלה באש, תשעה ילדים ומבוגר נשרפו חיים. הטוקבקיסטים חגגו, אבל הפעם הם עשו זאת באמצעות כלי חדש – טוקבקים בפייסבוק. בזה אחר זה הם הביעו שמחה, בפרצופם ובשמם, ממותם של ילדים קטנטנים, שהיו בדרכם לגן. ילדים? מה פתאום, מחבלים לעתיד. וזו לא הייתה תופעה שולית – מאות ישראלים לא התביישו בגזענותם הדוחה ומעוררת הפלצות, אלא נשאו אותה בגאון ובראש חוצות. גם כאן, בתחתית המאמר הזה, הם ירימו ראש. בשלב זה, כבר אי אפשר היה להתעלם מהם. הפחד התגנב ללב. כבר חשבת פעמיים לפני שהעזת לומר שאינך שמח במות ערבים. ניסית להצניע את דעותיך התימהוניות. עוד לא היית בטוח שהרוקדים על הדם הם הרוב, אך גם לא היית משוכנע שהם לא.

בשבוע האחרון כבר לא נותר ספק. בעקבות גילוי גופותיהם של נפתלי פרנקל, גיל-עד שער ואיל יפרח, שנרצחו על ידי מחבלים, פיד הפייסבוק שלי התמלא בקריאות לנקמה, להרג, לריסוס, למוות. אני תמיד תמה כיצד אנשים שלא חייבים לעשות זאת – ראשי ממשלה, רמטכ"לים, מפקדים בכירים בצבא – קוראים לקחת חיים של אנשים אחרים, תהיה דתם ויהיה מוצאם אשר יהיו. כנראה שמשהו לא בסדר איתי. הרוב קובע – והוא רוצה מוות. אנשים רגילים, מכובדים, הגיוניים, שלפתע הופכים ללוחמים צמאי דם. תמונות הפרופיל שלהם מחייכות, אבל מהסטטוסים שלהם אפשר לדמיין עיניים רושפות, אחוזות טירוף. והם רבים – מאות ואלפים ועשרות אלפים, אם להסתמך על הצלחתה של הקבוצה "עם ישראל דורש נקמה". מארגן הקבוצה, תמים שכמותו, בכלל ביקש נקמה ממוסדת, באמצעות צה"ל. בלי להיכנס להיגיון המפוקפק שלו, הרי שהחיילים שהצטלמו עם מקלעים והשלטים והנערות שהתאפרו והתייצבו מול המצלמה הבהירו שכוונתם למשהו אחר לגמרי: תנו להם להרוג מכל הבא ליד.

במהלך שיטוט בעמוד המדובר נתקלתי בתמונה של אישה וילדה קטנה, ככל הנראה בתה, מצטלמות בסלפי עם שלט הנקמה הוויראלי. זו תמונה תמימה, אבל איומה. תמונת זוועות. הנה הרשע, הטיפשות והגזענות מנציחים את עצמם ועוברים לדור הבא. מנגנון הפצת הדעות החשוכות מורכב הרבה יותר מתמונה אחת, ממשפחה אחת. הוא מתחיל בסכסוך עקוב מדם, בחלקת אדמה אומללה שהפגישה שני עמים נצים, בממשלה ופוליטיקאים חסרי אחריות, בטרור רצחני מחד ובתגובות כוחניות מנגד, בטראומה ובפוסט-טראומה. אלא שהתמונה הזאת מבהירה: זה לא זמני, זה לא יחלוף. הגזענות כאן כדי להישאר. מעשה אימהות, סימן לבנות. אין עם מי לדבר.